בית מאיר יורה דעה קיא

דעתו הי' אף בפשוט להתיר הביאה רביעית מכח דאתחזקה בדהתירא בתר דאיסורא ובאמת בכל תשו' זו לא נזכר החשש של קביעות וסת אלא שהרמ"א ז"ל המציא שזה הי' ספיקת השואל ומ"מ אף לדעתו צ"ע לשון הנ"ל אם לא שנדחק מ"ש אע"ג קעבדה איסורא היינו מה ששמשה הביאה רביעית בלי שאלת חכם שעכ"פ היתה מחויבת לשאול פי מורה. וזה דוחק

ודע שמה שכתב הכרו"פ ס"ק י"א אך הא"ש ומ"י למדו מהא דהצריך הטעם דחולשת הלידה ולא סגי בהך טעמא דהוי ביאת היתר בנתיים ש"מ דאין זה מספיק דמ"מ הוחזקה ללידות וא"כ בלידה רביעית תאסר ומזה השרישו שורש הנ"ל והוא מקור אכזב וכו' ומסיים והרבנים הנ"ל לא עיינו כל הצורך בהג"ה הנ"ל עכ"ל. מדברי הד"מ הנ"ל מבואר כונת כל האחרונים עכ"פ בדעת הרמ"א דלדעתו אך החשש מכח קביעות וסת ללידה. וכדביארתי נמי דעת הרמ"א בסעיף י' לענין הטבילה. והכרתי ופליתי עם הס"ט לא דקו שפיר בדעת הרמ"א ז"ל

את כל הנ"ל כתבתי פה ק"ק ש"ל אחרי שכבר נדפסו ספרי גאוני זמנינו הכרו"פ ונ"ב וס"ט. אמנם כבר יש קונטרס שכתבתי בק"ק ק"ב טרם הדפסת ספרים הנ"ל בלשון זה. כתב הב"י ואיכא למידק בבדיקה זו כשלא נמצא דם על ראש המכחול וכו'. יש להקשות מאי קשיא לי' הא הבדיקה בש"ס נאמרה על האשה שכבר אתחזקה בג' אצבעות ובכל הכחות ומאי איכא שוב לספק באשה זו. וקושי' הגמרא ותבדק בבעל הא' נמי ל"ק משום שעדיין לא ידע מסברא דלאו כל אצבעות שוים. וכה"ג אזלא קושי' הגמרא שני'. ואי קשיא לי' על הפוסקים שמביא אח"כ שמתירים בבעל הג' בבדיקה אין כאן מקומה ומקודם הי' לו להביא שיטת הפוסקים ולדקדק אחריהם. שוב הובא לפני קונטרס כתוב בשם הגאון מהר"י לנדא נ"י אבד"ק פראג וז"ל ש"ך ס"ק י"א וכו' ומפני שכעת כבר הוא בדפוס בספרו לא אעתיק פה לשונו ואך מה שכתבתי אז אעתיק פה אף כי באמת כבר מבואר לעיל מ"מ אולי יש שינוי במה הבוחר יבחר. וז"ל הנה המציא מכח קושייתו דין חדש שלא נזכר בשום פוסק. והדבר תמוה מאוד על כן החיוב עלינו לחקור אחריו האם הלכה כדבריו אם לאו. ואף כי הוא מחמיר מי איכא הוראה לאיסור. וקודם כל אומר ראייתו שהביא לדבריו מן הסמ"ג ודאי לאו כלום היא דנהי דהש"ך בסי' ק"י למד מדברי סמ"ג אלו דס"ס שרי' ולא צריך לטרוח בבדיקה אבל לטרוח ולבדוק באופן שישאר ס"ס זה לא שמעינן ואף הסמ"ג מודה ודאי דאסור אין זה כי אם מי שיבדוק הריאה ויעצים עיניו מראות ברע וא"כ פשיטא כשיבדוק שצריך לעשות הבדיקה בשפופרת ודי בזה. וכעת אביא ראיות דלא כותי'. ראשון מדברי הגהות] רמ"א סעי' י' אם עברה ושמשה ולא ראתה מותרת דתשמיש זה שלא ראתה עדיף מבדיקת שפופרת. מבואר ודאי דאף בשפופרת ולא ראתה נמי אמרינן מכח זה דמה שרואה תמיד הוא מצדדים ומלידה. ואמאי לא נימא לאו כל אצבעות שוות. ואם שבדברים, אלו אפשר לדחוק לשיטתו דהכי קאמר דתשמיש זה שהוא באותו אצבע שלמודה לראות בו ולא ראתה עדיף מבדיקת שפופרת בבעל ג' היכא דלא שייך תו לומר לאו כל וכו' מ"מ הלשון דחוק מאוד. וזה מילתא דפשיטא דדין זה נאמר בבעל הא' כמבואר בד"מ. ועוד לשיטתי' הלא הבדיקה כמו שהוזכרה בש"ס לא נאמרה אלא היכא דנמצא מן הצד ובלא נמצא כלל לא נאמרה בש"ס כלל אלא הריצב"א שבתשו' מימוני והביאה הש"ך אבל הרמ"א עד כה לא זכרה ואיך תלה הרמ"א תניא בדלא תניא שמביא ראי' לתשמיש ולא ראתה מבדיקת שפופרת ולא ראתה ומי יימר דמהני אפילו לאחר בעל ג'. ועוד מוכח מתשו' א"ש הביאה תורת השלמים ס"ס ק"ל דאשה שראתה ג"פ אחר טבילתה לא מהני לה שמוש היתר בנתיים דאיכא למימר דוקא לטבילה קבעה וסת ומכח זה פסק דה"ה בדיקת שפופרת לא מהני לה אחר הטבילה. וע"כ ר"ל בדיקת שפופרת בלא נמצא כלום דאי דוקא כשתמצא מן הצד ומשום דחזינן דיש לה מכה מן הצד מה בכך דאיכא למימר מה שלא ראתה על הראש היינו משום דלא הגיע וסתה מ"מ הא חזינן דאית לה מכה מן הצד כמו בבעל א' לשיטתי' די"ל מה שלא נמצא על המוך הוא משום דלאו כל אצבעות שוים ומ"מ טהורה. א"ו רוצה להתירה אפילו בלא נמצא כלל וזה א"א אלא בסמוך לוסתה שאז ראי' גמורה היא מה שלא ראתה ותיפוק לי' מ"מ מה ראי' היא זו הא איירי בבעל הא' ודילמא לאו כל אצבעות שוים ש"מ דנ"ל כדבריו. ועוד דאף הריצב"א שנאמרו בדבריו תחילה זה הדין דלא ראתה כלל לא נאמרו אלא בבעל הא' ע"ש תמצא כדברי. ואיך כתב אפי' הפוסקים המתירים בבעל הא' לא התירו אלא בנמצא מן הצד אבל בלא נמצא כלל לא. ומוכח נמי בפי' בנקה"כ שכתב בראתה אחר לידה ג"פ דמהני בדיקת שפופרת ולא ראתה לומר שמה שראתה היינו מחמת לידה והיינו נמי אפילו בבעל הא' ולא אמרינן מה שלא ראתה היינו משום דלא כל אצבע שוה. קשה לי מאוד על דברי הריצב"א שהביאם הש"ך שכתב בלא ראתה כלל ההיתר הוא משום דאמרינן נתרפאה. מנ"ל הא הא א"כ בהגמ' ודאי אין רמז מזה דהא בגמרא לא נאמר אלא בידוע שהוא מן הצדדים. וזה לא שייך לדבריו אלא בנמצא מן הצד. ומנ"ל היתר זה. ויותר הי' לו לומר הואיל דאשה זו לא קבעה וסת אלא מחמת תשמיש הוי כמו וסת דתלי' במעשה ונקרא וסת מחמת אונס שאף שנקבע בתלת זימני מיעקר בחדא זימנא משום דאין האשה קובעת וסת מחמת אונס. אלא שבראתה ג"פ אסורה לשמש משום דאף בראתה ג"פ מחמת אונס צריכה לחוש חדא זימנא כמבואר סי' קפ"ט סעיף י"ז. וזה דלא כתורת השלמים ס"ק ל"ד שדימה ראי' מחמת תשמיש לוסת הגוף דהיינו פיהק וזה אינו דלשיטתו זו דמשום קביעות וסת בא עלי' דמי' למחמת אונס. אבל באמת דעתי כבר מבוארת בספרי ב"מ] ויהי' איך שיהי' הן להריצב"א שתלה ההיתר משום דנתרפאה והן לתורת השלמים שתלה ההיתר בלא ראתה בעקירת וסת. א"כ יהי' חילוק דין ברור בהבדיקה שאם נמצא על השפופרת מן הצד היא טהורה לעולם דהא ראייתה הוא דם טוהר. משא"כ לא נמצא כלום עכ"פ אם חזרה ורואה מ"ת תלת זימני ודאי חזרה לסורה כמו בכל עקירת וסת אם חזר ונקבע ומכ"ש להריצב"א אפשר באפילו פעם אחד הרי חזינן דלא נתרפאה כמו בסעיף ט' וא"כ גדלה התימה על כל הראשונים ואחרונים דלא ביארו וסתמו דבריהם. וביותר תימה על הב"י שתשו' הריצב"א שבתשו' מיימוני העתיק ממש כל דברי' לאחדים המעיין היטב סי' זה בב"י. ודבריו אלו האחרונים שהמציא טעם ללא ראתה כלל שנתרפאה אינו מעתיק. ואם רוצה לחלוק שלא תועיל הבדיקה אלא דוקא בנמצא מן הצד מה"ת יהא כמחריש וכי משא פנים יש בדבר. ומכ"ש שקשה על הרמ"א שבד"מ העתיקו ובש"ע השמיטו. לכן לבי אומר לי בטח שכל הפוסקים הרי"ף ורמב"ם וטור כולם חולקים על הריצב"א וסוברים דהבדיקה שבש"ס הנאמר עלי' בידוע שהוא מן הצדדים אף בלא נמצא כלל נאמר. דאילו כדעת הריצב"א והגאון אב"ד מפראג שהגמרא לא איירי אלא בנמצא מן הצד כך הי' ראוי נמצא על הראש בידוע שהוא מן המקור נמצא מן הצד ולא על ראשו בידוע שהוא מן הצדדים. לא כן עתה שלא נאמר אלא לא נמצא על ראשו בידוע שהוא מן הצדדים. הרי לשון זה כולל אפילו לא נמצא כלל שאינו משום שלא נמצא על הצד לא נקרא לא נמצא על ראשו. א"ו שאף בלא נמצא כלל נמי בידוע שהוא מן הצדדים ודם טוהר הוא ושרי' לעולם. והכי מבואר לשון הט"ז ס"ק ט"ו כתב דלא מהני תיקן שפופרת או ביאה ולא ראתה אלא במקום שיש חשש באותה ביאה לאיסור אז אמרינן כיון דנתקנה ע"י שפופרת מה שראתה ע"י תשמיש הוא מחמת הצדדים עכ"ל. וטעם הדבר דלא נימא אי מן הצדדים הוא מן. הצד הי' לו להמצא למדתי ת"ל מעצמי וחדאי נפשאי שמצאתי ת"ל כדבריי בגדול שבאחרונים הלא הוא הר"י הלוי בתשו' הביאה הנקה"כ ואף הד"מ הביאה אלא שבנקה"כ הביאה אף סוף דבריו דז"ל ע"ש מן והאריך בתשו' הא חזינן וכו' עד תיבת וכלשון שמסיים וכתב רק שאומר כיון שהוחזק באותו כח היתר כשבא דם לאחר מכאן בא מן הצדדים ולא מן המקור. ור"ל