בית מאיר יורה דעה קח

הגמרא ואם לא נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן הצדדים. וכל מעיין ישפוט בצדק שא"א בשום פנים לפרש אחת מלשונות הללו כ"א דאף אם לא נמצא נמי מן הצד השפופרת נמי בידוע וכו' דאטו אם לא נמצא כלום אינו בכלל לא נמצא על ראשו ולמען לא יבא אדם לטעות ולדייק מלשון הגמרא לא נמצא על ראשו. על ראשו הוא דלא נמצא הא מן הצד נמצא באו הפוסקים ונקטו הלשון כנ"ל באופן דליכא למטעי. וכתבו ואם לאו שהוא ודאי מורה דאך אם לאו שנמצא על הראש יהי' נמצא מן הצד או לא נמצא תמיד בידוע וכו'. וכן באמת מוכח מצד הסברא נמי דהא ודאי המציאות מן הצד בלחוד אין שום הוראה דמן הצדדים הוא דהא תמיד כל מציאת דמים דרוב נשים הם בבית החיצון וא"כ אילו לא קים להו לחכמים שהאשה הרואה מ"ת מן המקור מוכרח נמי לראות ע"י המכחול אלא דנימא דיש אפשרות דע"י המכחול מ"מ לא ראתה מה בכך שנמצא מצדדי השפופרת דילמא זה הדם מקמא הכי הוי התם ובפרט מאשה שא"ל וסת נמי יש לה בדיקות שפופרת כדאיתא בהר"ן מס' שבועות והרי היא רגילה נמי בלא תשמיש לראות כל שעה שבודקת עצמה דאפילו לצירוף אומדנא כמעט ליתא א"ו כל עיקר בדיקה זו היינו מה דלא נמצא על הראש המכחול דהיינו המוך כלום כמו שהוחזקה לראות ע"י תשמיש זה מורה על ראייתה מחמת תשמיש בהחלט שתמיד הוא מן הצדדים וא"כ מה לי נמצא מן הצד או לא. ומעולם לא נסתפק אדם בזה עד שבא (הריצב"א שתי' קושי' הב"ח בשמא נתרפא והב"ח תי' בסברא אף קושי' הב"י) הב"ח והוקשה לו בלא נמצא כלום מה בכך שבא מן הצדדים אכתי אף בשעת בדיקה מצד השפופרת מיבעי ליה לאשתכוחי כדהוחזקה. ומפני שתירוצו באמת הוא נגד הסוגי' נבוכו האחרונים ובפרט בספר ס"ט שאחז לו דרך בפני עצמו דמה דנאמר בש"ס לא נמצא על ראש המכחול בידוע וכו' היינו אלא מן הצד. ומה דסתמו הפוסקים ואם לאו דמשמע אפילו לא נמצא כלום היינו ע"פ סברת הריצב"א שזה מורה שנתרפאה ומכח זה פוסק ההבדל המבואר דבנמצא מן הצד מועלת הבדיקה לעולם. ואפי' תראה בתר הכי נמי ובלא נמצא כלום או תשמיש שלא ראתה בו אינו מועיל אלא היתר תשמיש ואם תראה אח"כ ג' פעמים רצופים מחליט שחוזרת לאיסורה ובפעם אחת מסופק. וחילו הוא מן לשון התוספתא שמבוארת נמצא על ראשו וכו' נמצא על הצדדים וכו'. וכן מלשון הראב"ד שבספר בעה"נ שער הפרישה שכתב עכשיו אין לנו בדיקה זו שאין אנו בקיאין בין ראשו לצדדין והרא"ש כתב ואין נראה דמה בקיאות שייך בין אם הדם על ראשו או על הצדדים. מלשון זה דקדק וכתב ואי ס"ד דהיכא דלא נמצא כלל נמי אמרינן בידוע וכו' איך סתם וכתב שאין לנו הבקיאות הא עכ"פ יש לנו הבדיקה היכא דלא נמצא כלל. וכי טח עינינו מראות וכו'. והבט וראה שהראב"ד והרא"ש גופייהו העתיקו הלשון ככל הפוסקים הנ"ל ואם לאו בידוע וכו' המורה בבירור אף על לא נמצא כלל. ומה שקשה לו הא עכ"פ יש וכו'. א"י אף לשיטתו דצריך להמצא דוקא מן הצד אכתי קשה למה סתם שאין אנו בקיאין תינח אילו ימצא מן צד השפופרת מלמעלה סמוך לראשו אפשר דאין אנו בקיאין אכתי נבדוק ותועיל אם ימצא למטה מן הצד דהא ודאי אפילו הסומא יכול להרגיש מה שמלמטה שאינו בספק ראשו. א"ו לגירסא זו ע"כ לומר שהראב"ד חושש למכשול פעם ימצא מן הצד סמוך לראש ויקילו לומר שהוא מן הצד ובאמת יהי' בראשו ולכן ביטל כל עיקר הבדיקה וכן חשש וביטל אף הבדיקה של לא נמצא כלום מההוא חששא גופה פן ימצא מן הצד סמוך לראשו. והרא"ש פליג בגוף הגזירה ואמר דאפילו בין סמוך לראש לעל הראש בקיאינן וליכא למגזר במידי וכ"ז לגירסת בעה"נ והרא"ש. אמנם בחידושי רמב"ן ור"ן ותשו' הר"ן סי' מ"ט כתבו לשון הראב"ד סתם שאין אנו בקיאים בבדיקה זו באופן שאין ממנו ראי' של כלום. ואולם מהתוספתא ודאי ראי' היא. אבל לבי אומר לי בטח דאדרבא מזה ראי' איפכא מדחזינן דתלמודן שינתה לשון התוספתא בכיון וכתבו לא נמצא על ראשו בודאי כן דרך הש"ס ולשנות לשון התוספתא במקום דנראה להם שאין לשונה מסודר כדקא יאות. אבל לקצר במקום שאמרו להאריך ולשנות המכוון שלא כדין ח"ו. ותדע תו הרי הריף משנה לשון הגמרא ומעתיק ריש לשון התוספתא ת"ר נשאת וכו' המורה על פסק רבינו חננאל המובא בביאור בהגהות ש"ד שבנקה"כ. (ומי יודע אם הריף אינו סובר כותי' להלכה ועיין בספר בשמים ראש) ומ"מ לבסוף משמיט לשון התוספתא וכותב ואם לאו בידוע וכו' וממנו למדו כל המורים לכתוב לשון זה המורה בהיפוך התוספתא. א"ו שסמכו על תלמודן שהוא עיקר. ואולם מאי דקשי' ליה כמו חומה מה עדיפות יש לבעילה בלא נמצא כלום או בדיקה בלא נמצא כלום שתותר בה לעולמים מהיכא דנתקלקלה לאחר נשואיה וה"נ דלא נמצא כלום דל כל הנמצא מקודם הבדיקה ולו יהא שלא ראתה כלום הא אתחזקה מאז לענ"ד בירורן של דברים יש ללמוד מדברי מ"ו יוחנן ז"ל בהגהות ש"ד שבנקה"כ כתב שם בלשון זה ואע"פ שהפוסק כתב בתשובה ולא סמכינן עלה היינו משום שנתוספו כחותיו של איסור והיו אחרונים ואיכא למימר אחר שנתוספו והוחזקו בתוספת כחות לא נתיר אבל האי גברא דאחר שנתוספו הכחות והוחזקו באיסור דהיינו אחר לידה א' חזרו והיו כחות של היתר כבראשונה וכו' אין חילוק לומר שלא נתלה הביאות של תשמיש בגרם כחות ויש לתלות להיתר ולא נאמר שיחלוק כ"כ על ר"ח אפילו בלא חילק טעם תליי' אחרת רק שאומר כיון שהוחזק באותו כח היתר כשבא דם לאחר מכאן בא מן הצדדים ולא מן המקור וכ"ש וכו'. וע"כ ר"ל שידוע לחכמים שאם בא מן המקור מחמת חימוד אף בנגיעת השפופרת היא רואה אלא שמן הצדדים הוא וגרם כחות היא שמצוי בדוחק הצדדים לשנות הענין בקל מכח לכח פעם לראות ופעם שלא לראות משא"כ בהמקור אינם עשוין להשתנות על הרוב אלא במיעוט אפשרים מ"מ להשתנות עד דלהכי שרי' לבעל ב' וג' ומשום דלקולא אמרינן ולא לחומרא משא"כ מן הצדדים עשוים מאוד להשתנות (והאמת שעל בדיקת שפופרת ולא נמצא כלל הפשוט לק"מ כדכתב הרב מוה' חיים צנזור בתשובת נ"ב סי' מ"ה סוף ד"ה ולהבין שכתב והא דלא הוציאה ג"כ בשפופרת מפני שאינו יוצא ונכנס כמו שהשמש דש. אך לא הרגיש כלל במ"ש הרמ"א דבעילה עדיפא משפופרת. וגם מ"ש ולולא זאת הסיבה אין אשה זו רואה כלל רק בוסתה. לא הרגיש בדברי הר"ן פ"ק דשבועות דאף לאין לה וסת יש בדיקת שפופרת א"נ אפשר דדוקא תוס' כח עושה שינוי אף בהמקור משא"כ שינוי נטיה כח השוה זה א"א כ"א בהצדדים. ולמד הגאון מוה' יוחנן סברא זו מן דעת ר"ח שמתיר בנתקלקלה לאחר נשואיה. ונהי דסמך עצמו על לשון התוספתא מ"מ הא טעמא בעי להתירה דהא נתחזקה ולא יהא אלא כמשנית וסתה. א"ו טעמו משום דלא תלינן אלא במן הצדדים. וקשה ות"ל הא מקמא דאתחזקה לא ראתה כלום ומנ"ל דנתקלקלה מן הצד דילמא מהמקור א"ו לשיטתו הטעם דלא תלינן כלל בתוספת כח בהמקור באיש זה דלא שכיח כלל לחומרא אלא לקולא להנשא לשני אבל מן הצדדים דנינן בו אף תחת הראשון מפני שהוא מצוי. מזה למד נהי דאנן בתחת הראשון דנינן בו אף לחומרא ואפילו נתקלקלה אחר נשואיה היינו מפני שרוב דמים מן המקור אף דרוב שינוי כחות הן מן הצד מ"מ בפעם אחד חיישינן מדאתחזקה באיסורה באחרונה דילמא תוספת כח המועט שאינו מצוי גרם משא"כ כשבעל שוב באיסור או בנבדקה ולא נמצא כלום וראינו שלאו תוספת כח האיש גרם ודאי שינוי כח הצדדים המצוי הוא דגורם והוא בידוע שמן הצדדים והנה לשון הגהות מיימוני בשם הריצב"א הכי ועתה נ"ל דאפילו בדקה ע"י שפופרת ולא מצאה כלל תוכל לשמש אח"כ דילמא נתרפאת שהרי ע"י שפופרת רגילה לראות כמו ע"י אצבע דאל"כ מה הועילו חכמים בבדיקה זו הלא שמא לא תמצא כלל א"ו ע"י השפופרת רואה תדיר כ"ז שלא נתרפאת ובודאי פשטותו מורה כדתפסו הרבה מהאחרונים הנ"ב והס"ט