בית מאיר יורה דעה קז

מרגשת, וזה אינו מתרי טעמי דאף דזה לשון הרמב"ם סוף הלכות אישות הנושא אשה שאין לה וסת קבוע אלא לא תרגיש עד שתרד דם הנדה. אין ר"ל שאינה מרגשת בפתיחת המקור אלא כדכתב פ"ח מה' א"ב שאינה מרגשת בוסת הגוף כמו פיהק ועיטוש אבל ודאי נדה דאורייתא היא ע"י הרגשת יציאת הנדה מהמקור כדמוכח פ"ק דנדה דאמרו ב"ש אשה מרגשת בעצמה אף דאיירי באשה שאין לה וסת. א"ו סתם אשה שאין לה וסת הרגשה יש לה. ותו אף לדעתו ישינה מאי א"ל דילמא באמת ארגשה). ותירץ דלכך באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש לא דחוששין דילמא טמאה היא אלא הואיל ואין לה וסת הרי היא בספק דילמא תראה מחמת תשמיש וכו' ולכך בעי בדיקה לפני תשמיש דאל"כ עדיין א"א לאוסרה דאולי כבר ראתה ולכך הצריכה חז"ל בדיקה לפני תשמיש וכו' ע"ש. ולענ"ד נהי שכתב הרמב"ן ז"ל כדברים אלו בדעת הרי"ף פרק אלמנה נזונית והפרישה כתב כן לענין כתובה (ועיין בספר ס"ט סי' קפ"ז סק"ב) תמה אני איך אפשר לומר כדברים אלו שמצריכה הבדיקה לפני תשמיש לעולם וכתב עליה אסורה לשמש עד שתבדק והברור בעיני דלא אזיל כלל בשיטת פי' הרי"ף בדברי ר"ח ב"א אלא דלשיטתו אזיל דאחר תשמיש מצריך בדיקה לכל הנשים ולפני תשמיש אוסר עלי' התשמיש עד שתבדק וזה לעולם כמבואר לשונו בה' א"ב ובה' אישות ואפילו בתר דאתחזקה שאינה רואה מחמת תשמיש. ומה יענה תו בדבריו. לכן לענ"ד טעם הרמב"ם פשוט מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם בפ"ד מה' א"ב בלשון זה דהא כשבא בשעת עונתה אסור לבעול דאמרינן אורח בזמנו בא והיכי נימא כשבאים אחר ראייתה דשרי לבעול זה כבר המתיק הה"מ בצחות לשונו וכתב אלא אם בא ביום וסתה אסורה שמא תראה בשעת תשמיש ומן הטעם שאסרו לשמש סמוך לוסת אבל אם עברה עונת הוסת הרי היא בחזקת טהרה ור"ל דהבדל יש בין שמא תראה דלא מרעינן החזקה בחשש דלעתיד ודומה לשמא ימות או תזנה משא"כ בשעבר הוסת כיון דוסתות דרבנן ר"ל מדרבנן הוא החזקה דאורח בזמנו בא הא מדאורייתא אין זה חזקה וממילא היא בחזקת טהרה לא אמרו חכמים דבריהם לגרוע בה החזקה דאורייתא דאית לה ולחוש בשמא ראתה דהוי דומיא דשמא מת או זינתה. והאמת שלפ"ז יהא מוכרח דהרמב"ם קאי בשטת רבינו אלחנן שבתוס' קדושין ואוסר נמי להשיא קטנה שאביה במדה"י מחשש שמא יקדשנה אביה בשעת קדושין. משא"כ התוס' שהקשו קושי' זו אזלו בשיטת ר"ת דלשם שחושבין אף זה ברעות חזקה כמו שמא מת. ועיין בסוף ספרי צ"ה ודוק. ומה שהקשה תו הכרו"פ דמ"ש אם עברה הוסת מאשה שאין לה וסת זה בפשוט לק"מ כיון דעיקר טעם היתר הרמב"ם היינו מכח החזקה דטהרה דידה שיש לה מן התורה אף אחר שעבר הוסת. אין זה אלא באשה שיש לה וסת שהי' לה שעה מבוררת לטהרתה דהיינו קודם הגיע שעת הוסת שהיתה בחזקת טהורה ובודאי אינה רואה ושוב אף בהגיע שעת הוסת דמ"מ אף ד"ת שוב אינה בחזקת ודאי אינה רואה ואף לא בחזקת רואה מ"מ חזקת טהרה ברורה יש לה משא"כ אין לה וסת כבר אמרו ב"ה ריש המסכת כיון דמגופה חזי' ועלולה לראות כל שעה לא מוקמינן אותה אחזקה ואצריכוה רבנן בדיקה לפני תשמיש דעל שעה מועטת כזו אף לה יש חזקה ומותרת לשמש על סמך חזקה זו דומיא דמצינן כה"ג דעת חכמים בנמצא מת בין ראוהו חי מבערב דמוקמינן על חזקת חי במזמן קצר ולא בלא ראוהו חי מבערב אף דבודאי נמי חי הי' מפני שחזקה זו עשוי' להשתנות לא אזלו אבתרה ודוק:

סימן קפה סעיף ב'. הט"ז סק"ב מביא פה דקדוק מתשובת רמ"א למה אמרו הוחזקה נדה בעלה לוקה עלי ולא אמרו היא לוקה ולענ"ד לק"מ דלא מיבעי' היא דידעה האמת ולא הוי גבה התראת ספ' משא"כ הוא דה"א יהא עכ"פ לגביה התראת ספק קמ"ל דלא דאף לגביה מיחשב התראת ודאי מכח החזקה סימן קפו סעיף ד' יש לאדם כו' נ"ב ר"ל שהיא תעיין בעד ולא הוא דהוא אפשר דאינו נאמן על שלו לגבי דידה:

סימן קפז סעיף א'. בש"ך סק"א. שוב פסק אמ"ו בתשובתו וכו' אלא ימים הראשונים יפלו. הן אמת שכדברי תשו' אביו ז"ל מוכח מבעלי נפש להראב"ד שער הפרישה שכתב ועוד תבין ותדע כי לא נחוש אליה (ר"ל לאשה שאין לה וסת שתהא צריכה בדיקה מיד אחר התשמיש) לרואה דם מחמת תשמיש עד שיולד בה רעותא על זה שהרי שנינן נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם א' ב' ג' מכאן ואילך לא תשמש וכו' וקתני סיפא ואם יש לה וסת. ש"מ דרישא באשה שאין לה וסת עסקינן ואפ"ה קתני נשאת וכו' כנ"ל משמע דקמייתא לאו ממנינא הוא אלמא מעיקרא לא בדקה (ר"ל לא בדקה בשעה שתושיט ידה אלא מעצמה אחר זמן זה ראתה. וזה הפי' הברור וכן פי' התורת שלמים וכן מסכים בס"ט. ודלא כדפירשו הכרו"פ ע"ש) ולא חיישא וש"מ דאשה שאין לה וסת נמי אי לאו דאתיליד בה ריעותא דראתה דם סמוך לתשמיש לא הוי חיישא. הרי להדיא דהפעם הראשון אינו מן המנין לשיטתו ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ואף הפוסקים הסוברים דראי' א' ממנינא היינו כדפי' בת"ה מפני שסברו הם דאין לה וסת תמיד צריכה בדיקה מיד אחר תשמיש ושפיר וק"ל. אמנם מה שכתב הש"ך וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבקר וכו' יראה לענ"ד דהיינו דוקא שלא באתה לשאול עד עברה לה ג"פ באופן זה שאז היא מותרת. ומ"מ צריך המורה לומר לה שמאז אסורה לשמש עד שתבדק לפני תשמיש ולאחר תשמיש מיד בסמוך בכל מה דאפשר כמבואר סי' קפ"ו לדעת הש"ע. (ודלא כהש"ך ועיין כרו"פ בדין אשה שאין לה וסת ואפילו לדעת הש"ך שמקיל מ"מ הא חזינן דהראב"ד גופי' פי' הסוגי' דלהכי אשה שאין לה וסת כ"ז דלא איתרעי לא בעי בדיקה לא"ת אבל בתר דאתרעי בחד זימנא לראות סמוך לתשמיש שוב צריכה בדיקה א"ת מיד ובזה ודאי לא מצינן חולק עליו. ולהכי לענ"ד אשה הרואה מגופה אף במופלג מתשמיש באופן דיש לספק דמיד מבשעת תשמיש ראתה צריך המורה להזהירה לבדוק מאז תמיד א"ת מיד. וכן הוא להדיא במהרי"ו סי' קפ"ד. ואפילו אחר פעם אחת דאיכא לספוקי כנ"ל. אבל בנמצא פעם אחד בכתונתה בקמה ממטתה או בהסדין זה י"ל מדאינו אלא מציאת כתם אפשר דלא חשוב ריעותא כלל להצריכה בדיקה אם היא אשה שיש לה וסת. אמנם באופן הש"ך שג"פ בבקר בליל טבילתה כשקמה ממטתה מצאה על הכתונת רבוי דם אף דבאמת מ"מ אינו אלא גזירת כתם מ"מ לבי נוקפי מאוד אם לא יהא חשוב ריעותא כדי להצריכה מאז בדיקה א"ת מיד במה דאפשר או דתהא חשובה מכח זה עכ"פ אשה שאין לה וסת להצריכה בדיקה לדעת הש"ע וצ"ע ומדברי הסמ"ג וסה"ת שבב"י אין ראי' שכתב בלשון זה ודוקא ברואה מיד לא"ת כשיעור שפירשתי אבל אם ראתה לאחר זמן שפירשתי אינה אסורה לו בכך אפילו פעמים רבות. כי י"ל דאיירי בשלא באתה לשאול עד עברה ג"פ באופן זה וק"ל בהנ"ל שהוצאתי מדברי בעה"נ דראתה פעם אחד בספק רואה מחמת תשמיש מאז צריכה בדיקה א"ת מיד הואיל ונמצא בה ריעותא לענ"ד יש לתרץ דברי רש"י ותשו' רשב"א שמתמיה עליהם הס"ט במה שפירשו מה דנאמר בהסוגיא ואם יש לה וסת תולה בוסתה ומותרת לשמש בין וסת לוסת בלא בדיקה והבין דכוונתם בלא בדיקת שפופרת ולכן הקשה ת"ל דא"צ שפופרת מפני שלא ראתה מ"ת ג"פ רצופין. ולענ"ד כוונתם פשוט בלא בדיקה של א"ת מיד משא"כ קודם שקבעה הוסת עכ"פ צריכה בדיקה אחר תשמיש מיד מפני הריעותא דאתיליד בה לראות מחמת תשמיש וק"ל:

שם בש"ע. ותקנח עצמה משמשת. נ"ב עיין סעיף י' ובסעיף י"א בש"ך ס"ק ל"ה

סעיף ב עד מקום שהשמש דש וכו' ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדים. כלשון הזה הוא נמי בעינו לשון הטור. וכן הוא לשון הריף ולשון הרא"ש וכן לשון התה"ב שער ב'. ולשון הרמב"ם הוא ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שהיא רואה מדוחק הצדדים וטהורה. ולשון