בית מאיר יורה דעה קו

כמבואר שם בתוס' ובשבועות וא"כ פשיטא שאשה אסורה להקיפו משום לפני עור. ואף בקטן נהי שאינו מוזהר מ"מ לא עדיף מכל איסורי תורה של מאכלות אסורות דלכ"ע אסור ליספי לי' בידים כמבואר בש"ס וב"י א"ח סי' שמ"ג אף דלא מצינו בכל התורה אזהרה למאכיל לחבירו דבר איסור זולת לפני עור (זה לפ"ר ליתא דמן אמור ואמרת למדינן להזהיר גדולים על הקטנים). מ"מ אסור מדרבנן להאכיל לקטן בידים ומ"ש האשה לגבי קטן. הרי היא מאכילו האיסור בידים דהיינו לניקף. ואגב אבאר המוכרח לפרש לשיטת הרמב"ם וראב"ד דברי רב אדא דאמר לר"ה לדידך מאן מגלח להון והרי הש"ס מפיק מזה דרב אדא מקיש מקיף לניקף כמבואר שם בתוס' ומשום דאל"ה ולדידי' מי ניחא ולשיטתם הנ"ל אכתי קשה ולדידי' מי ניחא הא עכ"פ אסור מדרבנן כמו לדידן אף שפסקינן כר"ה דאשה אינה מוזהרת מ"מ מדרבנן אסורה אף לקטן ה"ה לדידי' אף שזכרים נמי אינם מוזהרים מדאורייתא מ"מ הא אסורים מדרבנן ומאן מגלח להו. וע"כ לומר דלדידי' ניחא דנהי דקיי"ל לכ"ע שאסור להאכיל לקטן איסורי תורה מדרבנן אף דלא שייך גבי' לפני עור דהא אינו מוזהר ס"ל לרב אדא דזה אינו אלא באיסורין דלא מפורש ההיתר להדיא בתורה משא"כ לרב אדא מדאפיק התורה הניקף ומקיף בחד מלה להורות ההיקש מקיף לניקף והתירה בהדיא אזהרת מקיף לקטן ודאי לא אסרוהו חכמים על דרך שכתב הט"ז יו"ד סי' קי"ז סק"א. ואף דשם שדו בי' נרגא האחרונים דיש כח ביד חכמים. מ"מ ס"ל לרב אדא דבזה לא רצו לאסור המפורש להיתר. (ועיין חגיגה דף י"ח בתוס' ד"ה וחולו של מועד) משא"כ לדידך. ואף דקאמר לי' דחובה מגלחם לייט אף לשיטתו דהא לדידך דלא מקשת הרי ההיתר לקטנים אינו מבואר ולהכי אף דנשים אינם בבל תקיף מ"מ הרי אסורים מדרבנן להאכילם בידים האיסור ניקף וזה ברור. ומעתה נחזי אנן בדין זה לשיטת הפוסקים דבמצות ל"ת לא שייך מצות חינוך זולת להאכילו בידים הוא דאסור מדרבנן י"ל הא ע"י עו"ג שרי דהא אין שליחות לעובדי כוכבים וא"כ אף אם האב מצוה להעו"ג אין בכך כלום ואף דרש"י ס"ל יש שליחות לעו"ג לחומרא כבר בארתי בספרי ב"מ סי' ה'. דהוא רק באיסורין החמורים כמו שבת ורבית ע"ש. משא"כ לשיטת הרמב"ם וש"ע א"ח הנ"ל דבאיסור תורה האב מחויב משום מצות חינוך לגעור בו ולהפרישו. לע"ד הברור דלדידי' אם הקטן רוצה להיות ניקף ע"י נכרי מחויב האב ליגער בו ולהפרישו. ואפילו הב"ד מצווים למחות ביד האב אם אינו מפרישו דהא מ"מ הקטן עובר בלאו דניקף. ומכ"ש שאסור להאב לצוות לעו"ג וצ"ע ודע דיש מקום אתי לומר דאין שום מחלוקת בין הפוסקים בדין אשה לקטן ואף דבאמת משמעות התוס' דלר"ה מותר לאשה להקיף לקטן כי היכי דלא לקשי עלייהו האיסור ניקף דעבדי בידים להקטנים בע"כ לומר דלא איירי אלא בגילוח לקטנים כדמפרש שם רש"י אחר החולי כדי להברותו. ואפשר סוברים שבזה התירו האיסור של מאכיל בידים. משא"כ הרמב"ם מפרש בגילוח לתענוג ובזה הקרוב בעיני דכע"מ להרמב"ם וצ"ע:

סעיף י הג"ה ומ"מ נזהרים וכו'. ת"ה סי' רצ"ה. נ"ב וכן הוא בריטב"א מס' מכות בשם תוס' ועוד שם שמשום מדת חסידות לא יעשו כעין תער מפני חשד הרואים:

הלכות נדה

סימן קפג בספר ס"ט מביא פה בהג"ה בשם אחרונים דמה דס"ל בדם הבא ודאי מגופה חזקה שבא בהרגשה דוקא כשרואה כדרך ראיות שאר נשים לא כן במוצאת קרטין שאין מדרך הנשים לראות כן יצא מגדר הרוב ולא אמרינן בהא חזקת דם וכו'. ולענ"ד דבר מושכל הוא בלי ראי' ואף אפשר דאפילו בטפה קטנה מאוד דם ממש נמי לא שייך בו החזקה שבא בהרגשה וזה נמי מצד המושכל מפני שמעט הוא אפשר שיצא בלי הרגשה וכן נמי י"ל שיצאה בזה מן הרוב נשים שדרכם לראות ראי' שיש בה ממש. והכי משמע מהרא"ש פרק התנוקת הלכה ד' שכתב חיישינן שמא מחמת חימוד ראתה טפת דם כחרדל ולא הרגישה בו. ואפשר נמי להסמיכו בראיות קצת מן מימרא דר"ז דנשים החמירו על עצמן וכו' ואפי' בטפה כחרדל. ונתקשו הראשונים מה הרבותא כדאיתא בב"י, ולהנ"ל י"ל דהרבותא אף בדלא ארגשה ובטפה קטנה כזה ליתא החזקה מ"מ החמירו בכל חומר. ולהנ"ל בשם האחרונים יש מקום לעיין בעובדא דאתא לקמי איזה פעמים באשה הבודקת מעצמה בלי הרגשה ומצאה על העד קורט שחור קטן בכמותו מאוד כמעט שאינו נקח ביד אלא על ראש המחט הוא נאחז ובמהותו הוא נמי דק ואי אפשר בשום צד לבודקו בבדיקת פושרין שבסי' קפ"ח כי מיד שיבא לפושרין ואפילו מעט רוק ממש יתאבד ומקומו אין וכשמגביה אותו ע"י מחט להביאו על הצפורן למעכו מיד מפני דקותו הוא נפרך ע"י המיעך מעט והי' לרוח ואבק. אבל אינו בא לידי מיעוך ואפילו נחשב פירוך זה למיעוך אינו בדיקה מש"ה לטמא אלא איפכא מצינן שאם לא נימוחו ע"י מיעוך הצפורן טהורה. וא"כ לא ידענא מה אידן בי' כי באמת מפני יבשותו יש לספק בו בברי' ולהנ"ל יש מקום להקל מפני הספק דרבנן אלא דמסתפינא אם לא יהא בגדר ספק חיסרון חכמה שאם אני איני בקי בבדיקה אולי יש חכם אחר הבקי. ומפי אשה העוסקת בשאלת נשים שמעתי שנהוגה היתה בענינים אלו שלא לשאול כלל פי מורה אלא בלשון זה אמרה קבלה בידה מפי המורה ז"ל שהי' מלפני וואן זיך עש ניט אפ פרבט על העד היא טהורה. ולענ"ד לאו דסמכא היא ולא מפיה אנו חיים. (והברור לענ"ד ששמעה וטעתה הגאון אמר דבריו לחומרא להיכא דבדקה ג' פעמים וכולם לא נמוחו שאז אין צריכה לבודקם יותר וכזה הורה ואך החמיר שאם תראה דם וועט זיך אפ פרבין היא טמאה ואם לאו טהורה בלי בדיקה) כי לא מצאתי רמז יסוד לבדיקה זו אלא צ"ע. ועיין ס"ס זה בס"ט ובס"ס ק"ץ בתשובה מק"ק ליסא

סימן קפד סעיף ב' בש"ך ס"ק ז' ובסי' קצ"ו סק"ד כתב בסגנון אחד בחשבון השעות זמניות ואוסר לאשה אחר כ"ד שעות. ומשמע דביום ארוך אף שעדיין היום גדול ולענ"ד המעיין בראיותיו שמביא הכא מא"ח ובנקכ"ה שלו שם מבואר כונתו בא"ח. יראה להדיא היפוך דעתו ממש. דוק ותשכח. ע"כ לענ"ד אין צורך להחמיר כלל כמשמעות שלו. ואולם כעת שנדפסו ספרי אחרונים כבר הושג מפי כולם

סעיף ה בש"ך ס"ק ט"ו. ולפמ"ש לעיל. נ"ב אף דלעיל לא כתב אלא היכא שאין לה וסת קבוע ביום. כתב הכא הכי ע"פ דבריו בנקה"כ שמצד חומרא ראוי להחמיר ולומר בכל הנשים שאין להם וסתות גמורות ע"פ האגודה ע"ש, סעיף ט עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה. כאן הקשה בספר כרו"פ על הריף ורמב"ם הסוברים דהכא מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ובאין עליהן בלא שאלה ואפילו ישינות ואפילו עבר הוסת ולא עבר מאז שעור שתוכל לטבול. הא קשה קושי' תוס' מהפרישה סמוך לוסתה ואיהו מקשה נמי על הרמב"ם דמ"ש מאשה שאין לה וסת דפוסק הרמב"ם שאסורה עד שתבדוק ומביא נמי קושי' הכ"מ עלי' דהרמב"ם שפי' להרמב"ם דבשעת וסת אסורה ובעבור הוסת מותרת דמ"ש. ותירץ הכל בחד טעמא דסמוך לוסת ובשעת וסת חיישינן שמא מחמת חימוד תשמיש תראה משא"כ בעבור הוסת בלא תשמיש. אלא שהוקשה לו עדיין מן אשה שאין לה וסת דהא בעבור הוסת הלא תקנתה קלקלתלה ושם לא יוצדק לומר דאין לה וסת חיישינן שמא מחמת חימוד תשמיש ראתה סמוך לתשמיש ולזה צריכה בדיקה סמוך לתשמיש מחשש ראתה. דא"כ מה פעולת הבדיקה. ומכ"ש דתו יש למיחש שמא מחמת חימוד גוף התשמיש תראה תחתיו (ובספר ס"ט סי' קפ"ו רוצה לומר דהרמב"ם איירי באשה שאין לה וסת וגם אינה מרגשת ביציאת דם מן המקור ולהכי' ביש לה וסת שרי' מן הטעם דלא ארגשה ובאין לה וסת אסורה מפני שאינה