בית מאיר יורה דעה קה

מוכרח להיות שברגע זו יתחייב בהכל ולא ע"י שיתרבה כל שבוע דאל"כ בטלת כל איסור רבית שילוה לו ע"י יום אחד ואם לא יפרע יהא מחויב בכל יום אגר נטר ממש. אבל בנ"ד שהקצבה אינה אלא אם ירויח ואך למען למנוע החשבונות קוצבים ומוכר המקבל חלקו בהקצבה והוא עסקא גמורה מה לי אם קוצץ על שנה ביחד הרבה ומה לי אם קוצץ על כל שבוע ושבוע. והאמת שנהירנא בילדותי ראיתי בק"ק פוזנן נוהגים כהט"ז להעמיד הקצבה על שנה ביחד. אמנם בהיותי בק"ק ליסא ראיתי נוהגין ע"פ קציצה כל שבוע ושבוע ד' וחצי קאפעקען (ט' גדולים) או פחות למאה כפי מה שמשוים עצמם ואין מדקדקים בזה. ולענ"ד הדין עמהם

סעיף כג ואין צריך ליתן לו שכר טרחו. והוא ט"פ פי' רש"י ובספר א"ז מביא מחלוקת בזה ע"ש. וגם דברי המהרש"א שם צ"ע ע"פ דברי תוס' דלשם. וכבר עמד הדרישה פה לדחוק בטעם רש"י ז"ל

בט"ז ס"ק ל"א. תשובה על שאלה ראשונה. נ"ב עיין תשובת מהר"מ אלשיך סי' קי"ז ודבריו צ"ע מזה

סעיף כד לא יצרף. כתב הש"ך בשם הדרישה אפילו בלשון עיסקא אסור. ולשון רש"י בגמרא דף ס"ח הוא הכי וזוקפן מחצית שכרן עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך. ולהכי באמת מבואר בהדרישה שהטור אינו מפרש כפרש"י. ואני רואה שאף הנ"י פי' להדיא כרש"י ז"ל. והגאון בעל שב יעקב באריכתו להשיג על הט"ז בתשובה סי' ל"ה כהוגן. עכ"ז מסיק דאין הכרח לפרש כהט"ז דהרישא דוקא בלשון עסקא אלא דבין בלשון עיסקא ובין בלשון חייב. ולבי לא כן ידמה והרישא אינו מתפרשא אלא כרש"י ונ"י בלשון חיוב דאילו בלשון עיסקא כגון שהיו נותנים מאה ולו יהא שחשבו להרויח אחד באחד וכתבו בשטרא פלוני קיבל מאה וחמשים בעסקא מה כולי האי ומה החשש דדילמא לא יהא בו רווחא וכי לא יהא המקבל נאמן ליטעון אותן חמשים לא קבלתי במגו דהחזרתי אף מחצית דהיינו ע"ה שנאמן במגו דנאנסו. והרי אפילו נפל השטר קמי יתמי מה"ת לא יהא נאמן הא אפילו ליורשין טענינן הוחזר במגו דנאנסו. וביותר קשה על אמימר דעביד הכי וכי אתו לקמי' הי' מהימן להו א"כ מה בעי בזה ומה ריוח אדילי' אם נכתב או לא כיון שבדיבור פיהם האמינם א"ו כל עיקר טעמא דאנשי מחוזא ודרב מרי לא הי' אלא מיראת טענת החזרתי או נאנסו עבדו שטרי חיוב אלא דאנשי מחוזא היו סוברים דאף הריוח כיון דממש הי' ברור להם לא רצו להאמינם וזקפו הכל מלוה ורב מרי מדנמי חש לטענת החזרתי הן על הקרן והן על ריוח עשה מהכל שט"ח אלא שהאמינם על הריוח אם יאמרו שלא הרויחו דלזה לא חש שיהי' בעניניהם טענה נגד המפורסם שבודאי סתמא הי' בו ריוח ומכ"ש שהאמינם בהפסד ליתן חלקו. ובודאי אילו לא הי' חשש יותר אלא שמא יחזיר מהתנאי ויכחיש לומר שהוא מלוה לא הי' כלל נעשה באיסור כיון שהמקבל האמינו על עצמו ולכן טען רב אשי תינח דמ"מ שטר של איסור הוא דדילמא נפל קמי יתמי והם לא ידעו. ולהכי פוסק הרא"ש הואיל דהשטר איסור הוא אסור הריוח אפילו הוי בי'. ובאמת לשון הרמב"ם והנ"י משמע דבדיעבד הריוח שרי. עכ"פ איכא למשמע מן הסוגי' בהיתר הגאון ז"ל לכתוב על גוף השטר בסופו כיון דבזה אין החשש דנפילת קמי יתמי דהא יחזו מה כתוב. ואי משום דיוכלו לחתוך חשש זה גבי דידי' נמי הוא וכמו שמאמין לאביהם כן מאמין להיורשים. בשלמא בתנאי דע"פ לא שייך להאמין ליורשים שהרי לא ידעו מהתנאי אבל מחשש זה כיון שמאמינם שוב לא הוי שטרא דאיסור ושרי

סעיף כה בש"ך סק"נ לא מפקינן מיני' דס"ל א"ר. נ"ב עיין סי' קמ"א סעיפי ג' ד':

לאחר גמרי בעז"ה הלכות רבית. עדיין נסתפקתי במי שנותן לחבירו מנה לעולמית שהמלוה לא יוכל לתבוע אותה המנה והלוה כמו כן נתחייב לעולם נגד המלוה בזהב לשנה כל ימי חייו או אפילו אחרי מותו בניו אחריו כ"ז שיהיו יורשים זה מזה נכסים קרקעות או אפילו מטלטלין בזמן הזה ע"י ששעבד עצמו או גם נכסיו לחיוב זה של זהב לשנה בעבור המאה מנה שקיבל לחלוטין שיהיו שלו לעולם אי זה שרי או אסור. כי לפ"ר מסתבר לי דלא שייך על זה כללא דר"נ דף ס"ג ע"ב כל אגר נטר אסור דזה דוקא היכא שע"י המתנת לגבות מעותיו מתרבה גבי'. ואילו הי' רוצה המלוה לגבות או שהי' הלוה רוצה לפרוע הי' נפסק הרבית. משא"כ בנדון זה אפשר שאינו כי אם כמו שקונה הלוה, לשעבוד גופו לעולמים או שעבוד נכסיו ונימא דמ"ש מקונה עבד עברי לשעבודו להכל. או שקונה אותו לשעבוד זה ליתן לו כל ימיו זהב לשנה ואינו נופל ע"ז שם הלואה כלל כיון דלא ניתן לחזרה ואינו דומה לכל עניני משכנתא באתרא דלא מסלקי דשם בתר עכ"פ ניתן לחזרה. וגם למשכנתא דסורא לא דמי דשם הסכימו המפרשים דהוי אתרא דמסלקי אפילו תוך הזמן. וקצת יש לדייק דשרי מתוס' דף ס"ה ע"ב ד"ה לכשיהיו לי מעות החזירם לי ע"ש ודוק. אך בהריב"ש סי' ש"ה ראיתי כתוב באמצע דבריו ולא עוד אלא אף אם אין המוכר יכול לסלקו אלא שמוכר לו המס ההוא על ביתו לעולם אפשר לומר דהוי, ר"ק כיון שזה נותן מנה וברוב השני' יקבל מיד הלוה יותר ממה שנתן וזה בקציצה שקצצו בשעת מתן מעות ואע"פ שזה כמכר עולמית הוא שמוכר לו פירות ביתו וכו' והוי לי' כמשכנתא דסורא דשרי' לכ"ע וכו' מ"מ זהו אם הי' הקונה עצמו דר בבית ההוא או אם הי' משכירו לאחרים אבל למוכר עצמו הוי' לי' כחכירי נרשאי וכתב הרמב"ן ז"ל דחכירי נרשאי אפילו במשכנתא דסורא אסור וכו' ומסיים אבל בנ"ז שתחילת התנאי הוא שזה מוכר לו במנה לעשות לו חוק בכל שנה לעולם כל שיארכו הימים וזה מקבל בצירוף השנים יותר ממה שנתן רבית קצוצה והלואה גמורה היא אלא ששינו אותה בלשון מכר ואין הלשון מעלה ומוריד. ולענ"ד תחילת ראייתו מחכירי נרשאי לגבי משכנתא דסורא. אין ראי' כלל דהא משכנתא דסורא הוא באתרא דמסלקי תוך הזמן וגבי שאר משכנתא עכ"פ בתר הזמן. לכן לענ"ד עדיין מידי ספיקא לא נפקא וכמו שבעצמו כתב בתחילה בלשון אפשר. ואדרבה בענין כזה י"ל דמכירה גמורה היא ובלשון הלואה לא תלי' מילתא. ומדברי אסיפת זקנים בלשון כללא דר"נ הנ"ל מה בא לרבות ע"ש. אין לדייק די"ל דמשמע לי' ר"נ חידוש של איסור אתא לאשמועינן וקצת יש לדייק איפכא אילו ס"ל כריב"ש דאף זה בכלל אגר נטר הי' לו לפרש דזה אתא לאשמעינן עכ"פ יראה לענ"ד היכא שאין הלוה משעבד נכסיו לעולם רק כל ימי חייו דזה היתר גמור הוא. דהא בכגון זה אפשר דיפסיד המלוה כשימות למחר והוי כקנין לגמרי קרוב לשכר אם יחי' וקרוב להפסד אם ימות ולא שייך כלל סיום דברי ריב"ש. ועיין במהרי"ק סי' ל"ו משמע נמי במה שנסתפקתי לאיסור אם לא שהי' תחילת עושה ההלואה גוי ודוק

הלכות גילוח סימן קפא סעיף ה' הג"ה וקטן מותר להיות ניקף מן העו"ג ר"ן פרק אלו הן הגולין. ומלבד שפ' אלו הן הגולין אין לו שייכות לזה. אף בפרק אלו הן הלוקין לא מצאתי דין זה בהר"ן כלל. והוא תימה שאף בהד"מ מבואר שהוא בהר"ן פרק הנ"ל. ובעניותי עד כה לא מצאתיו בשום מחבר ולפ"ר אף צ"ע דמ"ש מאשה שאסורה לדעת הרמב"ם והראב"ד להקיף את הקטן כדאיתא סעיף ו' וזה לשיטתם אף לדעת רב אדא דס"ל דאפילו איש גדול אינו מוזהר על הקטן מ"מ לית הלכתא בזה כר"ה דאשה מותרת להקיף לקטן אלא דמ"מ אסורה מדרבנן ומ"ש עו"ג. ואולם אחר העיון נראה דהדין אפשר מ"מ להתקיים לשיטת מקצת פוסקים. ותחילה אבאר לענ"ד טעם האיסור לגבי האשה אחרי דקיי"ל כר"ה דהלאו דלא תקיף לא קאי על אשה כלל ואפילו להקיף לאחרים ואולם להקיף לגדול פשיטא דאסורה שהרי על הניקף תמיד יש לאו