בית מאיר יורה דעה קד

העסק אלא בממונו בלבד וכו' שוב כתב ומה שאומר התלמוד בני רב עילש וכו' כן הלכה וזה שרבותינו התירו זה לפי שהי' אצלם מסכים לסתם משנה וזה שאם חלקנו זה הסך הנותר למתעסק על שעור הממון לחלקי' על מספר ימי העסק אז יפול מהם חלק לכל יום כמו שזכרנו ואם נתרצו שניהם בזה מותר. ושוב האריך בדין אחר ומביא דרך גררא פלוגתא דרב ושמואל בדין מותר שליש בשכרך ופי' כרב דהיינו אפילו בדבר מסופק ומסיק אלא שראוי לדעת שרב אינו מתיר זה בשכירות אלא כשיש למתעסק מלאכה כיוצא בה להתעסק בה לעצמו באופן יתעסק בשניהם יחד בעת אחת וכו'. שוב כתב ואם לא הי' באופן זה שניהם מסכימים שקוצץ לו דינר וזה השכירות הוא בנושא שבזולת החנוני וכיוצא בו כפי הנראה מפשטן של דברים לפי שאינו לוקח שכירות אלא כדי שעור בטלתו דקצת עתים לפי שאינו יושב ומתעסק בעסקא זו כמו החנוני וע"כ יספיק לו שכירות דינר בכ"ז עסקו ולא אמרו דינר דוקא וכו'. הרי לך בהדיא דאזיל בשטת רבותיו דהרמב"ם ומחלק דלא מספיק דינר אלא בעסק שאין המתעסק מבטל עצמו אלא בקצת עתים ולא בחנוני. וה"נ מחלקים התוס' דף ס"ח ד"ה אלא דלהכי מחלק התנא בעגלים ולא מתני כפועל בטל משום דאינו מבטל אלא בקצת עתים. ולשיטת הרמב"ם זה קשה. וה"נ מתפרשין דבריו בהלכות תחילה כתב ואי בעי למפסק כל יומא דשותפתא פוסק כרבא ודוקא באופן זה והי ניהו רבותיו דהרמב"ם וכדיהיב טעמא בהתשו' שדנו חכמים שזה עולה כפיסוק שבכל יום ושוב כתב והנ"מ בחנוני דלית לי' עיסקא אחרינא כלומר שצריך לבטל עיסקו לגמרי מחמת החנות אבל מצינן דאית לי' עסקא אחרינא ולא קמבטל מיני' כלומר דכיון דיש לו עיסקא אחרינא ולא קמבטל לי' מיני' יש בו חילוקים דפעמים דלא מתבטל כלל כמו גבל לתורא דהעסק הוא בפעם אחד עם שלו. ופעמים הוא כשמבטל לו במקצת עתים ולא כולה יומא. ויהי' איך שיהי' לא בעי באגרא כולי האי אלא כדרב פעם ע"י קציצת דינר או ריש עגלא ופעם אפילו ע"י דבר מסופק כמו מותר שליש בשכרך. וזה הברור בפי' הריף וכן סתמא בהרא"ש וכל הוכחת הב"י ז"ל בפירושו מיושבים בהנ"ל. ולשון רבינו ירוחם והטור כמעט א"א לעמוד על דעתן

סעיף ד' ואם הי' לו עסק אחר לא רצה ליתן לו דינר וכו' זה כתב ע"פ פירושו בב"י לישב הרמב"ם וכן מה דקשה לו דאל"כ עובדא דרב עילש דילמא בהי' לו עסק אחר איירי. אבל מאוד תימה לי דמי פתי יסור הנה דהא ע"כ דינר ל"ד כמבואר לעיל בהתשובה וגם בגמרא מדמין קציצת דינר לריש עגלא. א"ו דל"ד וה"ה הפחות שבמטבעות ומה"ת לא יתרצה לזה ויקבל עליו אף חומר הרמב"ם דילקה בריווח ובהפסד תמה אני אם חכמי הש"ס איירי מענין זר כזה. ומלבד זה יש לתמוה מה זה שכתב ואם הי' לו עסק אחר לא רצה וכו' יהי' וכו' הא סעיף ב' דאיירי נמי כשלא פסק עמו כתב ואם הי' לו עסק אחר וכו' אלא אפילו העלה לו דינר וכו' וכן אם א"ל כל הריוח יהי' שלך שלישו. הרי דאף בלא פסק עמו כל שאומר לו כל הריוח יהי' לך שלישו מותר ושוב להפסד הוא למחצית א"כ הכא מה בכך שלא פסק עמו וגם אינו רוצה ליתן דינר מ"מ למה יהא מחויב ליתן לו ריוח שני שלישים ולהפסד לא יותר משליש הא מיד שנותן לו ריוח שני שלישים דהיינו כל הריוח יהי' לך שלישו שוב מותר במחצית הפסד ומה"ת שלזה יתרצה ולזה לא. ואף שאפשר לדחוק דדוקא כשבאו לחלוקה טרם שיודע אם יש ריוח או הפסד התרצה עצמו לריוח יהי' לך שלישו הוא דמותר שוב אף בהפסד לחצאין אבל כשלא נתרצה מזה עד שבאו לדין אנן פסקינן דצריך להיות בשני שלישי ריוח למקבל ושליש בהפסד. כל זה רחוק מהדעת והסברא לענ"ד וצ"ע

סעיף ו' בט"ז ס"ק י"ב וזה למד מחכירי נרשאי וכו'. וא"כ יקשה זה על הי"א שמותר. אבל לענ"ד לא דמי כלל דהתם פשיטא דשם לוה על הנותן הקציצה דהא המעות על אחריותו משא"כ הכא כשהנותן מקבל כל האחריות אינו לוה כלל ולא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה ושרי והיינו. דעת הי"א וק"ל

סעיף ז' בט"ז ס"ק י"ד פי' שיהי' הכל מלוה. נ"ב עיין ש"ך ס"ק כ"ב

בש"ך ס"ק כ"ג העתיק לשון הבה"ב וכתב עליו ונ"ל דאפילו טוען ודאי וכו'. ועיין בהג"מ עצמו כי המעיין שם יראה להדיא כוונתו. תחילה דן שהוא רבית קצוצה אלא שצדד להקל ופוטרו מלהחזיר מטעם מחילה וע"כ היכא שאין הלוה תובעו. בתר הכי דן על ענין זה היכא דהלוה עדיין לא נתן ורצה לאשכח היתר לקבל לכתחילה ודן שאם הוציאו ודאי רבית קצוצה היא ואסור ליתן ולא לקבל אבל אם הרויח בהמעות אז שרי ליטול וליתן אם עולה הרביע זקוק למחצית הריוח והעתיקו המהרי"ק בשורש קי"ט בלשון זה ושדינן לי' אהימנותי' אומרים לו אם דומה לך שחצי המעות עולה לרביע תן ואם לאו תן פחות. ומסיים המהרי"ק ועכ"ז הצריך שיאמר הלוה באמונתו שדומה לו שכך הרויח. נראה ברור שהבין אמירת נאמנות הלוה לטובת המלוה שיהא רשאי לקבל מה שנותן לו. וא"כ פשיטא דאין כאן מקום לשבועה או חרם סתם. אבל הנוסח שלפני וכנראה שכן היתה לפני הב"י בלשון זה ושדינן זה אנאמנותו ואומר לו אם דומה לך כו' תן לי רביע ואם לאו תן לי פחות ולכן הבינו דקאי על תביעת המלוה ומה שכתב ושדינן לי' אנאמנותו היינו מה שיפסוק הב"ד ביניהם שאין המלוה על הלוה כי אם שיאמר לו אם דומה לך וכו'. וביאר הב"י דמש"ה אין על הלוה שבועה מפני שאינו טוענו ודאי אבל קשה לפ"ז הא קיי"ל השותפין נשבעין בטענת ספק. ועיין בח"מ סי' צ"ג בהג"ה דה"ה המקבל עיסקא. ודוחק דקאי בשטת הי"ח דהתם (ואולי הכא שאני דנאמן במגו שהרויח מעט במגו שהוצאתי בהוצאה וע"ש סעי' ל"ב בסמ"ע) כן נלענ"ד כוונת הבה"ב. אבל מהש"ך נראה שהבין הדברים על תביעת הלוה שיחזיר מה שנתן. וא"י לפרש כוונתו דאיך שייך שיטעון הלוה על המלוה בזה ודאי אם לא בדוחק שטוען אתה יודע שהוצאתי אותם בהוצאה ולא עסקתי בם כלום ומ"מ לקחת רבית והחזר והמלוה טוען שהוא שקר ואני סובר שהרווחת בם וקשה על פירושו ממ"נ אם טוען שהלוה אמר לי שהרויח כל כך. זה הדין מבואר סעיף כ' ואם הלוה סתם נתנו איך שייך שיאמר על נאמנותו שדומה לו שהלוה הרויח כל כך וצ"ע. אבל כמדומה לי שהעיקר ככונת המהרי"ק

סעיף י"ב בש"ך ס"ק כ"ז ועיין לעיל ס"ס קס"ט. נ"ב ועיין שם נמי מה שכתבתי בצדו

סעיף י"ד הגה"ה ויש להקל בזה ועיין סעיף י"ח בש"ע ובזה מבואר דמה דהביא הט"ז סי' קס"ג סק"ה דבמה דקיי"ל כפי' הלכות גדולות דלוין על שער שבשוק היינו סאה בסאה ממילא הפי' ראשון אסור. ודחק בטעמו לענ"ד אינו אלא אדרבה להכי הסכימו לפי' ה"ג משום דפי' רש"י דהיינו אם לוה מעות לזמן ואם לא יפרע בזמנו המזומנים מחויב לשלם לו בפירות דרך קנס אפילו בפחות מן השער שרי ומכ"ש בהשער. ולהכי מיאנו בפי' א' דרש"י משום דבזה לא בעינן שער שבשוק מטעם דרבית ע"י קנס משרי שרי ואפי' האוסרים. לא אסרו אלא משום הערמת רבית ובפירות שרי כמבואר בב"י ונלמד מדינא דמתני' אם אין אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים הרי הוא שלי. וכן מבואר להדיא בספר א"ז בהסוגי' דלוין על שער שבשוק ע"ש וזה ברור וק"ל: . סעיף ט"ז בט"ז ס"ק כ"א. מכאן נ"ל דה"ה בכל התירים. מלשונו משמע מבואר דה"ה בהיתר המפורסם שאנו עוסקים בו דהיינו שהוא עיסקא גמורה שאם המקבל לא ירויח פטור מכלום ונשבע ע"ז ואם הרויח כמה מ"מ קונה כל חלקו בריוח בעד דבר קצוב ובהפסד נמי הנותן שותף אך לא בנאמנות שבועות המקבל כ"א ע"י בירור. בזה נמי לומד מהכא דאסור בקצבה דשבוע כ"א בדבר קצוב לזמן פלוני ולענ"ד לא דמי כלל דבשלמא הכא דעיקר ההיתר מטעם דאינו אגר נטר אלא שברגע אחד יתחייב מטעם קנס שפיר