בית מאיר יורה דעה קג

ונראה דאם כל אחריות על הנותן שרי אפילו לקצוץ דאין כאן מלוה אלא פקדון ושכר מעותיו נוטל. ובתוספתא שרי להשכיר מעות לשולחני משום דמחזירן בעין וה"ה אפילו אם השכירם להוציאן שרי, דכיון דאחריות על הנותן כשהמקבל מוציאם וכן כתב ר"ת בתשובתו עכ"ל. ובאמת מה מאוד אני תמה על סתימת לשון גליון זה דמשמעותו ברור מה שכתב וה"ה אפילו השכירם להוציאן. היינו אפילו להוציאם בצורכיו למשתי ביה שיכרא ומשום הטעם דכיון דאחריות על הנותן כשהמקבל מוציאם וזה דבר שאין הדעת סובל דאם המקבל מוציא המעות בצורכיו מה שוב אחריות אפשר להיות על הנותן. וגם לשונו מגומגם דאחריות על הנותן כשהמקבל מוציאם דמשמע הא טרם שהוציאם האחריות על המקבל וזה כלפי לאיי לכן איני יוכל לעמוד על אופי' של דברי הגליון. ומי יודע אם המה דסמכא אלא דשוב מביא התה"ד דברי גופי תוס' בעובדא דרמי ב"ח ודייק מנייהו מדמוקי דלא קיבל רב מרי אלא אחריות אונסין דמשמע הא קיבל אף דגניבה ואבידה שרי אף בהשכירו להוציאם והש"ך סי' קע"ז סס"ק כ' חיזק דיוק זה. ועיין לשון הר"ן בספר א"ז כתב כתבו בתוס' שלא הי' מחויב המשכיר אלא באונסין כלומר שכל שלא הוציאם היו בידו כדין שוכר ופטור מן האונסין ועל אותה שעה הי' נוטל שכרו. ובלשון זה מביא ג"כ הריב"ש שבב"י לשון התוס'. וא"כ אפילו נימא כדדייק התה"ד דמשמע מנייהו הא קיבל רמי אף אחריות דגניבה ואבידה הוי שרי אף להוציאם ולא ליהדרי בעינייהו. היינו דוקא כשקוצב לו דבר קצוב בריוח כמו למשל רב חמי דהוי מוגרי זוזא בפשיטא ליומא דהי' מתנה אותו פשוט הוא נוטל בשכירות חצי היום טרם שהוציא על שעה זו. אבל על אחר שהוציאם שמאז ודאי הם באחריות המקבל ונעשה לוה לא נטל כלום בזה אפשר לדייק הא אילו קיבל שעה זו נמי כל אחריות הוי שרי. ולשון ההג"ה פה נמי אפשר לפרש עד"ז. אבל לשון ההג"ה סי' קע"ז סעי' ו' דקאי על הנותן בעיסקא. והם בנוים על דברי התה"ד הנ"ל שכתב דבריו על הנותן לשמעון מעות שילוום ברבית ורצה לקצוץ עמו בסך מבורר. תמה אני מה שייך בזה היתר זה שלוקח שכירתו על השעה טרם שהוציאם הא אינו קוצץ לו אלא בעבור הריוח שיהי' לו אחר שהוציאם דהיינו אחר שמלוה אותם. ובע"כ לומר שמקבל כל האחריות לאו דוקא אחריות המעות אלא אף אחריות דמחמתייהו דהיינו העיסקא שיקנה בעד המעות או בנדון תה"ד אחריות דהמשכנתא. וכן ההכרח לפרש דברי רבינו ישעי' שבש"ע. ולהכי לא אסרו אלא משום דמחזי כרבית. אבל מ"מ קשה איך אפשר זה דאם הנותן מקבל עליו כל אחריות העסק הא ודאי אף אחריות דזול צריך לקבל עליו ואיך יש במציאות אם קצץ ליתן ריווח עכ"פ אף אם יהי' הפסד בהעסק והוא ממש תרתי דסתרי וע"כ מ"מ הכי כוונתם שהיכא שמקבל הנותן כל האחריות אף מן מה שיעסוק בהממון שוב לא חל מעולם עליו שם לוה ובאמת אינו שותף להעסק ולהכי הפסד הזול על המקבל והקציצה היא אך שכירות מעותיו. ודוק כי צ"ע

סעיף ב' בט"ז סק"ג דין הכלים וכו'. נ"ב זה אינו כי בכלים אפילו אחריות אונסין מותרים לקבל עליהם משא"כ במעות כדאיתא בהג"ה

סימן קע"ז סעיף א' לפיכך וכו' או נטרפו. נ"ב לשון הב"י וזה ודאי כשחולקין בענין שאין המקבל נוטל ריוח יותר מהנותן דאילו נוטל ריוח יותר או שנותן לו שכרו כפועל בטל פשיטא שא"צ הנותן לקבל עליו אלא אחריות חצי הצאן: שם בהג"ה וכל זה לא מיירי כו' אין כאן הלואה כלל אלא שליחותי' דבעל הסחורה עביד. לפי זה צ"ע בסי' קס"ט סעי' י"ג דלא אשכחו היתר להלוות לעו"ג ע"י ישראל משום דאין שליחות לעובדי כוכבים וא"א לומר דהשליח הוא במקום העו"ג לקבל אלא שהוא שליח ישראל המלוה ובמקומו להלות לע"ג ומטעם זה מוכרח להיות האחריות על המלוה. וקשה ומה בכך שיתנה המלוה עם השליח שיהי' שלוחו על המעות להלות ויתנה שיהי' כשואל דהא נמי לית לי' רווחא להשליח מזה. וכן מבואר התם סעי' י"ו. וקשה נמי הכי. וי"ל דע"כ לא התירו הכא אלא בנותן סחורה. אבל היכא דזוזא יהיב שיעסוק בהן לטובת הנותן הכל אסור למקבל לקבל עליו כל אחריות. וכן משמע מדקבע הג"ה זו הכא קודם סעי' ב'. וא"כ שפיר השיג הט"ז על הדרישה סי' קס"ז במה שהתיר נמי התם ע"ד זה. אבל י"ל עוד דלא הקפידו בסי' קס"ט כ"א כדי למצוא היתר אפילו אם השליח ערב בעד הרווחים ובקציצה על דרך שהתיר הרמ"א בהג"ה סי' ק"ע סעי' ב' ועל פי' הש"ך שם שלא הזכיר שהוא ערב לעולם בעד הרווחים מה שקצץ כל שבוע כ"ז שלא יתן העו"ג הקרן שזה ודאי אסור אך שערב בעד סך ידוע רווחים שקצץ עמו ליתן לו לזמן פלוני קרן ורווחים ולא ערב לו בעד הקרן רק בעד הריוח ולכן כיון שהישראל ערב בעד דבר קצוב ריוח אסור לו לקבל עליו אחריות הקרן משא"כ הכא שעוסק לטובת הנותן ואם יהי' ריוח יתן ואם לאו לא יהיב מידי לכן שרי ואפשר אפילו במקבל מעות עד"ז נמי שרי וא"כ יפה הורה הדרישה ויש לו סיוע מהכא. ומה שמביא הט"ז ראי' ממה שאסר הרא"ש בתשו' במקבל למחצית שכר לקבל עליו כל האחריות. מזה אין שום סתירה דהא בפי' מבואר הכא דמקבל למחצית שכר גרע דאז שייך ללוה כיון דמפלגא ההנאה שלו. משא"כ בדלית לו שום רווחא והתם נמי דכותי' דהא בשני שנים הראשונים אין לו רווחא של כלום ואי משום הרבית מוקדם במה שיהי' בתר הכי לוה הא בזה עביד היתר במה דיהיב לי' שכר טרחו דבר קצוב בין יהי' ריוח ובין אל יהי'. אמנם אם הדין דהכא אינו אלא דוקא בסחורה ולא במעות. מ"מ לדינא יפה כיון אף גם אפשר כיון דבדין דסי' קמ"ז לא שרי עכ"פ אם לא יתן לו שכר טרחו תו אינו בדומה דהכא שאין להמקבל שום הנאה וצ"ע

סעיף ב' הט"ז מאריך בפי' פועל בטל ומפשר הדיעות שהב"י מודה לפי' הטור כשהוא באמת אדם בטל לגמרי דצריך ליתן לו לפ"ע שלוקח אדם בטל ממלאכה זו דא"כ במה נשער שכרו של כל יום. ולענ"ד לפ"ר הי' נראה לי דכ"ע לא איירי אלא במתבטל ממלאכתו דאילו אדם בטל לגמרי למה יהא עדיף מדין גבל לתורא ואפילו במותר שליש דספק דילו. ואולי אינו דומה דשם הוי חדא טירחא משא"כ האדם בטל הא מ"מ מטריח בשביל המלוה ודוק: שם בש"ך סק"י מעתיק לשון המהרי"ק בקיצור. וז"ל וגם הריב"ם לענ"ד לא התיר אלא דוקא בעיסקא דשייך בי' יוקרא וזולא וגם הוא עומד בעין בחזקת הבעלים שאין המקבל רשאי להוציאו בהוצאת ביתו כדאמרינן בריש פרק המקבל אלא להחליפה תמיד בסחורה אחרת וכו' אבל היכא שנותן מעות אפילו הי' למחצית שכר כדין עיסקא מ"מ כיון דלא שייך בהו קבלת זול וגם כי להוצאה ניתנה ואינה עומדת בעין תמיד מבוררת וכו' מודה הריב"ם עכ"ל וא"י לפרש דבריו אלו חדא מה דמחלק בין נותן סחורה למחצית לבין נותן מעות לענין הוצאת המקבל בהוצאת ביתו הא בהדיא מבואר סי' זה סעיף ל' בשם כל הפוסקים דאף במעות אינו רשאי להוציא אפילו החצי מלוה בהוצאת ביתו ולמדוה מן ריש המקבל שאוקמה המהרי"ק בסחורה דוקא וכמדומה כל הפוסקים חולקים עליו ומוקמי אף במעות. ומ"ש נמי דבמעות לא שייך זולא ג"כ לא ידעתי. דהא במעות לא שייך למצוא רווחא בלתי ע"י קניות ומכירות הסחורה ואם מקבל עליו הזולא' בהסחורה שיקנה במעותיו שיהא שותף להיזק כמו לריוח הרי הוא ממש כנותן סחורה ומה ההבדל וצ"ע

סעיף ג' בד"א כשלא פסק עמו בתחלת העסק. זה כתב ע"פ פירושו להרמב"ם.. אמנם מה שהאריך בהב"י להוכיח דאף דעת הריף והרא"ש הכי ודלא כמו שרצה תחילה לבאר לשונם. המעיין בתשובת הריף שבספר א"ז יראה שפירושו תחילה הוא הנכון. שהרי הוא בסגנון זה תחילה פסק כר"מ שצריך לפסוק השכירות ושיתנה המתעסק עם בעל הממון על שכירות ידוע יהי' מה שיהי'. ושוב כתב ודע שזה שחייבנו לפסוק לו שכירות ידוע לכל יום אינו אלא במושיב חבירו בחנות וכיוצא בו. ר"ל כל שמבטל אותו בעל הממון ממלאכתו ולא יהי'