בית מאיר יורה דעה קב

דאין זה טעם הט"ז מ"מ כך הי' אפשר לומר אבל לפי התוס' הנ"ל ודאי לא שייך היתר כ"א היכא דנקנה עכ"פ להלוקח לענין מי שפרע וז"ז אסור. ויראה לענ"ד דבזה פליגי דללשון ראשון דרש"י סובר הטעם ההיתר פשוט כהב"י והה"ב שם סובר טעם היתר פסיקה בשער השוק כפי' התוס' בקיום המקח למי שפרע ואפשר לא ניחא להמקילים לתלות דוקא היתר הפסיקה בקיום למי שפרע מדקשיא להו דמשמע הא אילו לא נתקיים למי שפרע הי' צד איסור א"כ אדרבא הא קיי"ל הכא בב"י ובח"מ סי' ר"ט דמקח באיסור לא שייך למי שפרע ונימא מכח האיסור אינו מקוים אפילו למי שפרע. אלא ש"מ דאף אי לא נתקיים אף למי שפרע מ"מ אין חשש איסור ומטעם הב"י וריב"ש. אבל לענ"ד אין הסברא מכרעת ושפיר י"ל כתוס' ודוק. ובעיקר הדין עיין סי' קע"ז מה שכתבתי:

ודע שבחדושי להגמרא לדף מ"ב ע"ב תוס' ד"ה אע"פ וד"ה הרי שנושה כו' תימה וכו' דמילתא דל"ש היא כתבתי הרבה יש לתמוה על תמיהתם הא זה לא נאמר אלא דוקא בהלואה הבאה ממכירת חפץ הוא דמקרי ל"ש. אבל בהלוואת ממון דומיא דהי' נושה מי איכא למ"ד דליהוי חשיב מילתא דל"ש ואפילו אם קונה בהנאת מחילת מלוה אף לשיטתם אינו קונה אלא למי שפרע כמבואר בכל הפוסקים ועיין סמ"ע סי' ר"ד ס"ק י"ד. וכן מה שכתבו טעם בד"ה אע"פ לפ"ר אינם מוכרחים למה דיהיב הגמרא טעם בשם רבה ורב יוסף דאמר לי' שקילי טיבותך וכו'. וכנראה ששני דבורים אלו אזלי לפרש אך פי' רש"י אף שבדבור הקדום פירשו דלא כותי' מ"מ במה דאפשר טורחים לישבו. ומפני שפירושו המקשה לא ידע לחלק בין איסרו בא לידו ללא בא. ואלו הי' סבור הטעם כבמסקנא שהוא משום שקיל טיבותך פשיטא דהוי ידע לחלק דחוב אינו דומה לממון ופירשו דסבר הטעם מדקנוי לו למי שפרע. ולהכי מקשה דזה נמי שייך ע"י הלואה ובהנאת מחילת מלוה לשיטתם. וכן בדיבור הרי שנושה נמי אזלו לפרש"י. ותמיהתם אינה על הברייתא אלא כמו שרושמים וכו' ור"ל על תי' רבה דמה מדמה דינא דמתני' על יין אין לו דלהכי האיסור על יין הא פסיקת היין הי' מחוב הבא בעבור חטים שהי' בהיתר וא"כ שפיר הוי מילתא דל"ש ונקנה לו היין בקנין גמור ומשני וי"ל דהכא מיירי שלא פטרו ממנה עד שיתן לו החטין כלומר דאף דינא דברייתא לא איירי שמכר לו חטין בעינייהו בעד הסבה שמחל לו חובו שאז שייך לומר שבחוב מחמת מכר קנה להחטין בק"ג והם באחריות הקונה אלא דאף הברייתא לא איירי אלא בפוסק עליו חטין שאינם בעין ולא פטר הלוה עד שיתן לו חטין ופשיטא דלא שייך בזה ק"ג ודומי' דהכי איירי המתני' בבא לחוב בדמיהן שלא העמיד לו יין בעין לקנותו בדמי חוב החטין שזה באמת קנוי לו בק"ג אלא בפסיקת יין. משא"כ לפירושם בדיבור הקדום דלא כרש"י אף פי' זה אינו עולה וק"ל עכ"ל שם ואולם להנ"ל שראיתי שאף להאמת פירשו דבריהם שההיתר תלוי מפני שקנוי למי שפרע. מ"מ זה אפשר דלהכי העמידו פירושם זה שם ולא במתני' כדי לבאר בו שיטת רש"י כנ"ל. דהיינו דהשקלא וטרי' דהתם סבר דטעם זה לחוד מספיק אמנם סוגי' הגמרא שמבארת האמת דמטעם זה דוקא בעינן איסור הבא לידו ולא במלוה אף דנמי קנה למ"ש משום דעיקר הטעם דאז לגבי הלוקח אין שום הנאת הרבית דיאמר שקיל טיבותך ולולא כן אין מספיק קניות מי שפרע אלא אדרבא הוי מקח הנעשה באיסור שאינו קונה למ"ש כהסכמת הפוסקים בסי' זה בב"י בסופו. וטעם תוס' נמי בעינן כדביארתי משום הקושי' דמה חזית וכו'. ודע שאין דומה להיתר יש לו שמספיק בו טעם קניות מ"ש לחוד להחשב ברשותו נתייקר כי שם לא שייך אגר נטר שהרי הברירה בידם מיד לקחת ברשותו. משא"כ בהיתר פיסוק על שער שבשוק ודוק. ודע שמה שסתמו הפוסקים ע"פ פרש"י דביש לו מותר אף ע"י הלואה מטעם קניות מי שפרע. צ"ע כי לשיטת התוס' והיא היש חולקין שבח"מ סי' ר"ד סעי' י' הי' מוכרח אף הכא לומר דוקא בהנאת מחילת מלוה. ודע נמי שלשון הג"ה שבח"מ סי' ר"ט סעיף ו' אבל אם פסק עמו עד שלא יצא השער שהמקח נעשה באיסור:

חוזר בו ואינו מקבל מי שפרע. צ"ע למה שהסכים ללשון הש"ע דאין קנין מי שפרע בל"ז אין לו מקום כלל וע"ש בסמ"ע וא"כ ל"ל הטעם שהמקח נעשה באיסור. והגאון שכתב הכא הכי בהב"י ע"כ דס"ל בפשוט דלענין מי שפרע אינו מזיק כלל דבר שאינו ברשותו וכדכתב הכ"מ שם על הרמב"ם בתירוץ א"נ ולהכי מוכרח לבא שבמקח הנעשה באיסור אין מי שפרע עיין ודוק

סעיף ז' בש"ך ס"ק י"א מסיים ועיין לעיל סי' קע"ג סעי' י"ג. עיינתי שם ומה שכתב שם ס"ק כ"ד גם מ"ש דלא גרע מפיסוק פירות בסי' קע"ה ליתא דלא שרי אלא ליפסוק בשער של עכשיו או כשער הזול אבל כשהמוכר מקבל עליו אחריות דיוקרא וזולא אסור עכ"ל. לענ"ד אין פירוש לדבריו שודאי הכא יוכל לפסוק בין ליוקר מחויב המוכר ליתן לו בשער של עכשיו ואם יוזלו מחויב ליתן לו בשער הזול והעיקר כבהט"ז בשם התו' דכיון דלא על הנהו פירו' דוקא יהיב לא חיישינן לקרוב וכו' וצ"ע והנה הש"ך לעיל מביא סעד לדבריו מק"א דב"ח. ואינו בידי ובהדרישה סי' זה סעיף כ"ב מצאתי שלמד נמי לפ"ר כהש"ך שהרי כתב א"נ דש"ה דאף אם הוא ברשות המוכר לענין זולא איתא נמי ברשותי' לענין יוקרא והוי קרוב לזה ולזה. אבל בפרישה נראה שחזר בו שכתב ועיין דרישה והעיקר דחביות ידוע שאני ובפרישה סעיף כ"ד כתב ואם פסק כן והוזלו וכו' הל"ל ג"כ כשחזר בו המוכר מחמת שנתייקרו דמחויב לקבל מ"ש. אלא דיש בזה צד רבותא. הרי מבואר להדיא דבפוסק בשער הגבוה בין אם נתייקר מחויב ליתן כשער של עכשיו ואם הוזלו מחויב ליתן כשער הזול. וכן מוכח מלשון הרמב"ם שהוא לשון הש"ע שכתב כיון שנקבע השער מותר וכו' ואי כהש"ך שאם נתייקרו פטור מה ארי' שיצא השער אפילו לא יצא מה איסור יש אם נותן לו מעות על פירות במקח דהשתא ואם יתקיירו יפטור המוכר ואם יוזלו יתן לו כשער הזול הא כי לא יצא השער אין האיסור כ"א מחשש שמא יתייקרו ואם יהא פטור מה חשש איכא. וכן מבואר להדיא בספר א"ז בשם הריטב"א על המתני' ופוסק עמו כשער הגבוה אכולה מתני' קאי בין בפוסק על שיש לו ובין בפוסק על שער שבשוק שצריך להתנות בפי' שיתן לו כשער הזול דהשתא או דלקמן. הרי משמעותו נמי דלכל צד האחריות על המוכר בין ליוקר ובין לזול. ואין לומר דר"ל או ממש דהיינו שיתן לו כשער הזול דהשתא ואז אי אפשר להתנות על הזול דלקמן. או שיתנה בפירוש על הזול דלקמי' ולא על הזול דהשתא אם יתייקרו דא"כ קשה מה צריך להתנות על הזול דהשתא לענין אם יתייקרו הא זה ודאי סתם הפסיקה גורם. א"ו ר"ל דעל שניהם יחד מחויב להתנות ורשאי. ויותר קשה לי לדעת הש"ך מה צורך לו להעתיק בשם הפרישה החילוק שבין סאה בסאה. דהרי אף בסאה בסאה לא מצאנו איסור כ"א במתנה בין על היוקר ובין על הזול. אבל אם התנה אם יעמוד בשער דהשתא יתן לו דוקא חטין ואם יוזלו ישלם לו דמיהן. וכמו כן אם יתיקרו נראה שם נמי דשרי. ואם בכאן נמי הכי פוסק דאם יעמוד בשער הקטן הזה יתן לו בשער דהשתא ובאם יתיקרו יחזיר לו דמיו אך באם יוזלו מחויב ליתן לו בשער הזול א"כ היינו הך ומה קשה לו. והפרישה לא הוכרח לחילוקו אלא לדעתו דלעיל. וכן הוא להדיא לשון תוספות דף ס"ד ע"ב ד"ה האי ומיהו נראה קצת וכו' שאין הלוקח מפסיד בשום ענין וצ"ע

עיין ב"י מביא דין בשם סמ"ג על פוסק על שער שבשוק. ועל פיו הג"ה הגה"מ שלא ציינו יפה. ובש"ע נשמט כל עיקר ובאמת לענ"ד הוא קשה ההבנה. ועיין סמ"ג גופי' כי משמע מלשונו שכתב בתר הדברים שהעתיק הב"י בשמו. ורש"י פי' דאכולה מתני' קאי מבואר שאיהו פי' הסיפא בפני עצמו דוקא באופן דינו ובהרישא סבר כשיטת הש"ך ובזה ציין הגהות מיימוני שפיר. ואדרבה הבנת הב"י צ"ע ודוק: סימן קע"ו סעי' א' בהג"ה ואם קיבל עליו המשכיר כל האחריות וכו' ויש מתירין. היינו התה"ד סי' ש"ב ויסוד התירו על משמעות גליון תוס' שמביא שהוא בלשון זה.