בית מאיר יורה דעה קא

א"י מה האסור בזה דהא א"כ אינו חל הקנין עד הגיעם למקום היוקר ועד שם אינו כ"א בפיקדון בידם ושם הרי אין במכירה זו שום רבית דהא במקום הזה דרך להיות השער הכי ואם נשתנה השער אחרי הגיעם להתם מה איכפת להמוכר בזה ברשותם הוזל. ומוכרחים ליתן לו המעות כמו שקנו. ולשון הרמב"ם לע"ד מורה הכי שכתב אם הי' ברשות מוכר עד שהגיע לשם מותר. הרי מבואר דמיד בהגיע לשם הוא ברשות הלוקח לכל מילי ונשמע מיני' משמעות הפשוט דכמו דכ"ז היותם על הדרך הסחורה אך בפקדון לגניבה ואבידה ה"ה לזול אם נשתנה השער טרם בואם לשם הוא הפסד המוכר והברירה נמי בידם להחזיר הסחורה ואם יטעון עליהם שגרמו לו היזק מחמת שרצה בעצמו להוליכה בזה יקוב הדין את ההר ביניהם אבל קניית הסחורה אינה מתחלת עד בואם להתם. וא"כ לדבריי שהרמב"ם למד בבא דרישא מזאת הברייתא ודימה המכירה בשעת הזול להמכירה במקום הזול ממילא א"כ מוכרח שעד הגיע שעת היוקר לא ליהוי כ"א פקדון והברירה בידם לחזור ומיד שמגיע שעת היוקר נגמר הקנין ושוב אין בידם לחזור ומה שהוזל אח"כ ברשותם הוזל. וזה ממש פי' הב"ח דברישא הברירה בידם לחזור טרם הגיע הקיץ ומאז והלאה לא. ובסיפא לעולם הברירה בידם. ואפשר נמי אף בדין הברייתא נהי דעל הדרך הוא ברשות מוכר לאונסים מ"מ הקנין לענין זה מתחיל מיד שאינם יכולים לחזור מהמקח בשום צד ואף דא"כ לא הוי ממש נפקדים כל זמן הדרך כ"א קונים מ"מ הקילו חכמים בענין איסור רבית' דדבריהם כיון דלאו לווים גמורים הם משעה ראשונה מקום הזול דלא נחשב עוד אגר נטר ממילא ה"ה הכא בבבא דרישא הגהות הש"ך צודק. וכל זה עדיין צ"ע

סעיף טז בט"ז ס"ק כ"ח הקשה מסעי' ט"ו ומשני. ולדבריו יהא נשמע שבדין ט"ו באדם חשוב ששייך הנאת דשביק להו מיכסא דשוה למגלי תרעא דהכא כמבואר בתוס' דעדיף אי הוי יהיב להו נמי שכר טירחא הוי שרי אפילו בקיבל אחריות על הקונים. וזה ודאי אינו והחילוק הברור כמבואר בריב"ש סי' ל"ז דדין דהכא בחמרים אינו כ"א בשאינו פוסק בסך קצוב אלא סתם כדרך שיקנה במקום הזול משא"כ בסעיף ט"ו הרי מבואר הלשון בש"ע ואפרענה לך כפי מה ששוה שם ולא כתב כפי מה שאמכרנה שם הרי דשם איירי ע"י קציצה בסך מסוים וקצוב וזה ההפרש שביניהם ודוק

סעיף יח על אחריות ספינה. נ"ב עיין סי' קע"ו סעיף א' בהג"ה ומינה דאם מקבל עליו נמי אחריות דגניבה ואבידה עד שיוציאם דשרי לכל הפחות בלשון שכירות ואפשר הלשון אינו מעלה ומוריד ועיין סי' קע"ז בש"ך ססק"כ

סימן קע"ד סעיף א' בש"ך ס"ק א' ולדעת האומרים דמשכנתא בלא נכייתא הוי א"ר ה"ה הכא. כלל זה ל"ד שהרי הרמב"ם החליט דבשדה משכנתא בלא נכייתא אינו אלא א"ר ובדין זה כתב דהוי ר"ק וע"כ טעמו כדביאר בעצמו פ"ו מה' מלוה הלכה ז' וכתב וכן אינו דומה למי שמכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו ולענ"ד דבריו אלו עם דברי הרז"ה שבב"י ח"מ סי' ר"ז כתב והר"ז פי' דבזביני עבד עובדא אבל לא במשכנתא דמשכנתא לרבינא לאו ר"ק הוא דמשכנתא מכר ליומי' הוא אבל זבינא כיון שהוא מתבטל לאו מכר הוא אלא הלוואה. ואף שדברי הר"ז אך אמורים אעובדא דרבינא דאפשר דבטעות הי' המכר שהמוכר סבר שנמכר ובאמת נתבטל אבל בכגון זה שאמר לכשיהי' לי וכו' דידע המוכר שבכ"ז בידו לסלקו ולפ"ר ממש למשכנתא באתרא דמסלקו דמי ואף עדיף מיני' בחד צד שהלוקח דהיינו המלוה אינו יכול לנגוש על המעות משא"כ במשכנתא באתרא דמסלקו אף המלוה יוכל לתבוע מעותיו עכ"ז הרמב"ם פוסק בזה דר"ק הוי אף בשדה ובמשכנתא פסק דא"ר הוא. ובע"כ לומר נמי בדינא דס"ס קס"ד להרמב"ם דמשמעותו דאפילו הפירות בתוך ג' שנים נמי מחויב ליהדר אף בשדה אף דשם הלואה גמורה הוי בתוך הג' שנים מ"מ כיון דעיקרו אדעתא דמכירה הוריד המלוה לתוכה דין זבינא דאסמכתא גזר עליה ולא דין משכנתא. ומזה ק"ק על הב"י ח"מ הנ"ל מאין ראה להחליט דעת הרז"ה לדעת הרא"ש דבפירות דתוך ג' לא מפקינן מיני' כיון דבהטעם ממש בחדא שיטה הוא עם הרמב"ם. והאמת לולא דמסתפינא מכבוד הב"י הי' נלענ"ד דאף דעת הרמב"ם אינו לאפוקי הפירות דתוך ג' כי אין זה מבואר היטב בלשונו. ואפשר דלהכי הגיה הרמ"א בסי' קס"ד ולא הכא. ודוק כי עדיין צ"ע

סימן קע"ה סעיף א' אבל פוסקין וכו'. נ"ב ז"ל ריב"ש סי' ש"ה ודבר זה לא יסתפק בו אדם דודאי צריך שלא יפחות מן השער הקבוע דאל"ה אסור אא"כ יש לו כמבואר הטעם בגמרא שקול טיבותיך והוא פשוט. ועיין סעי' ה' ועיין סי' קס"ג סק"ד בש"ך

שם פוסקין על שער שבשוק לשון הב"י וטעם ההיתר איתא בעלה ס"ג שהוא משום דא"ל שקילי טיבותך ושדיא אחיזרא וכו' כלומר והלכך חשבינן כאילו המוכר קנה מיד התבואה בדמי הלוקח וזכה בה הלוקח וכשנתייקרה ברשותו נתייקרה וכיון שאינו דרך הלואה אלא דרך מו"מ שאינו רבית של תורה לא אחמור בי' רבנן. וכן בריב"ש סי' ש"ה איתא בלשון זה אבל כשיצא השער יוכל ליפסוק אע"פ שאין לו הרי זה כמי שיש לו דאע"פ שאין לזה יש לזה ויוכל המוכר לקנות עתה פירות באלו המעות. ועד"ז העתיקו הט"ז וש"ך בקיצור. וכנראה מה שלא הספיקו בטעם הגמרא לבד מפני דלא הוי הנאה לגבי הלוקח ולית לי' כלום אגר נטר ע"כ משום דקשיא להו הא בסי' קע"ג מבואר דלא קים לן כטרשא דר"פ אף דלהמוכר נמי לית לי' אגר נטר משום מה דהקשו לי' מה חזית וכו' ה"נ נימא מה חזית איפכא. ולהכי תירצו דהכא חשוב כיש לו עד דשייך מכח זה לומר ברשות לוקח נתייקר. מה שאין כן התם ודוק אלא דתמוה לי מכל מקום מה דוחקייהו הא ז"ל התוס' מ"ב ע"ב דאע"פ דלא משך חטים אין זה רבית כיון שאם הי' בא מוכר לחזור הוי קאי במי שפרע ולכן חשיבו כנתייקרו ברשות לוקח. וכמדומה לי שלא הי' לפני הב"י דברי תוס' אלו מדלא הביא אותם וכן בח"מ סי' רי"א כתב על דין הרמב"ם שבהטור דהפוסק על שער שבשוק חייב החוזר לקבל מי שפרע אף שלא הי' ברשותו והה"מ כתב שלמד מפרק א"נ וכתב הב"י של דבריו. והב"ח שם תחלה הסכים עם הה"מ ולבסוף הודה להב"י. ובתוס' הנ"ל מבואר כהה"מ. הן אמת שבל"ז קשה לי על הב"י הנ"ל הא גמרא ערוכה היא בא"נ דף ע"ד ע"ב ופוסק עמו בשער הגבוה דהנפקא מיני' לענין מי שפרע וכ"ת שמפרש פסוקה זו דוקא על הי' הוא תחלה לקוצרים דהיינו יש לו ולא על אין לו. רש"י ז"ל פי' בהדיא בגמרא אכולה מתני' קאי. וכן הרמב"ם פ"ט מה' מלוה הלכה ה' כתב בלשון זה כיון שנקבע השער מותר וכו'. וכן הוא בש"ע. הרי מבואר הכא דהמקח מקוים לענין מי שפרע לגבי שניהם מוכר ולוקח ואפילו באין לו כשיצא השער וצ"ע. ונראה דלטעם התוס' אין מקום להדין שבסי' קס"ג בט"ז סק"ה דאין הלכה כפי' ראשון דרש"י ז"ל ואין צורך לטעם הט"ז שם כי אם כיון דנותן לו המעות בהלואה עד הזמן והברירה בידו עד אז שלא לקנות לו כלל פירות בשער של עכשיו הרי לא אפשר לומר כלל ברשות לוקח נתייקר ולא נשאר היתר כ"א משום שקול טיבותך. וע"ז נשאר הקושי' מה חזית דהא אי לא הי' צריך להמעות הלוה לא הי' נ"ח המעות עד הזמן שנתייקר השער ולקנות לו פירות יקרים ובודאי אגר נטר יהיב. וממילא ה"ה ודאי דאף בדרך הט"ז שאינו מזכיר שם הלואה נמי אסור. דבשלמא לטעם הב"י שהיינו צריכים לדחוק מדוע לא יהא שייך נמי כיון שקבל המעות בזמן השער הא הי' יכול לקנות בעד המעות פירות ונחשב כאילו קנה. והי' ההכרח לומר שכיון שנתן בהלואה עד הזמן ומלוה להוצאה ניתנה לא אמרינן שנחשב כאילו קנה וכו' וברשות לוקח נתייקר דהא איהו להוצאה נותנם שפיר הי' מקום לקיים פסק הט"ז דבדינו כיון שאינו מזכיר שם הלואה אך מכירה בברירה לזמן חשבינן כאלו קנה וזכה לה לוקח וברשותו נתייקר. אף