בית מאיר אורח חיים צט

כ"א לעצמו (כפסק הש"ע והיינו דאזיל לשיטתו שפוסק כלישנא קמא דר"פ ועיין סי' שס"ג סעיף ל"א ודו"ק) ואי משום מה דקשיא ליה לסברת תוס' זה היה לו להקשות על גוף דברי המהר"מ דפשיטא ליה דחצר יכולים לחלוק באמצע היה לו להקשות הא בזה לא שייך דעיקר התשמיש לבני חיצונה כמו דשייך בשתי חצירות ממש אבל האמת סברת תוס' אין מוכרח כלל וקושייתם מתורץ בפשוט בהריטב"א דהוא ממש כלשון רש"י דז"ל וסבר רב פפא דלארכה אין מערבין לחצאין דכיון דכולהו בפתח אחד וכלהו דרסי בר"ה כחדא הרי הם מתחברים שם כי ר"ה מחברם כאילו דרים במבוי אחד ואסרי אהדדי וליכא למימר הכא טעמא דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה שהרי כל העיר הוא מקום לכולם וכולם כבני מבוי אחד (ומה תו יש מקו' לקושי' תוס' דיערבו מבוי ומבוי שבחצר אחד וימחלו הר"ה להצד שכנגדם אחרי שע"י דריסת הרגל חשובים כבני מבוי אחד) אלא כשנחלקים לרוחב העיר ואלו נכנסין ויוצאין בפתח שבדרום והאחרים נכנסין ויוצאין בפתח שבצפון הרי אין לאלו על אלו כלום וכאילו כל אחד דורס בר"ה שלו ואינם אוסרים זע"ז והוי כשתי חצירות או כב' מבואות שערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן כי אע"פ שפתוחים זה על זה הרי אלו מותרין דהוי להו רגל המותרת במקומה שאינה אוסרת שלא במקומה עכ"ל. וסברת הריטב"א הוא דתפסו הפוסקים לעיקר ולהכי פשיטא להו לחלוק החצר באמצעיתו וה"ה למבוי ודו"ק ודע שאע"פ שכתב הריטב"א דכשנחלקים לרוחב העיר ואלו נכנסים ויוצאים כו' לא תימא שהוא דוקא דאין בני עבר הלז רשאים לילך אף בלא תשמיש רק בפתח שבצדם דז"א שהרי כותב דהוי כשתי חצירות ובשתי חצירות גופי' הרי כותב אפילו ללישנא בתרא דרשאים לדרוס בלא תשמיש על החיצון וכן כתב לעיל בפי' גבי השיור ע"ש אלא דר"ל אחרי שיש להם פתח בפני עצמם ויוכלים ליכנס וליצא בפתח שבצדו בתשמישם שוב הרי הם כמפורדין וק"ל

והנה איתא בב"י סוף סימן זה כתוב בתשו' שבסוף חזה התנופה מבואות היהודים המפולשים ופתוחים זה לזה ומתוקנין כהלכתן מדין מבוי עקום מותר לטלטל בכל המבואות כשישתתפו יחד הבתים והחצירות כדין שיתופי מבואות ואין צריך לעשות דקה לפני ביתו של מי שלא עירב להפרידו מן האחרים כדי שלא יאסור עליהם שאין זה דומה לעיר של יחיד ונעשית של רבים וע"כ שר"ל שאין זה דומה מפני דאזיל בשטת הרמב"ם ודעמי' שאין נקרא עיר של יחיד אלא קנין יחיד אבל סתמא הוי עיר של רבים. ר"ל קנין רבים שאז הוא מותר אפילו מבוי רק שיהא לה לחי או קורה ומכ"ש בית שיש לו פתח ודלתות ננעלות שאינו מזיק. ואין זה דומה לבית בחצר שלא עירב עמהם שאוסר דהתם הבית עומד תוך מחיצות החצר ומפני חלקו שלא עירב חשובים כל הבתים שבתוך החצר כמוציא מרה"י לרשות המשותף אבל הכא ע"כ דאיירי שבית זה שלא עירב היה עומד חוץ לתיקוני המבואות וא"כ באמת לענ"ד אפילו היתה עיר של יחיד א"י מה יזיק בית שלא עירב למה דקי"ל כהוראת מהר"מ דאפילו למבוי מועיל פסין או צ"פ ואפילו מפולשת מכ"ש שאינו מזיק בית שיש לו צ"פ ודלתות ננעלות וכנ"ל

תו כתב וכן אין היהודים הדרים חוץ למגרש היהודים אוסרים על היהודים שבמגרש שנתקן כהלכה כי אין כל העיר חשובה כחצר אחד לאסור אלו על אלו ואע"פ שהכל תחת היקף חומה אחת סברה עכ"ל ור"ל לדעתי כיון שהמגרש יש לו היקף מחיצות לעצמו מה בכך שעומד תוך היקף חומת העיר לא גרע מחצר שנחלק בצ"פ דאילו מערבין לעצמן ואלו לעצמן ולו יהא שיש לבעלי המגרש דריסת הרגל על הדרים חוץ למגרש בודאי כשרוצין לצאת חוץ לעיר הוי כב' חצירות זה לפנים מזה ועירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה אסורה ולדעתי אילו היו הדרים חוץ למגרש רוצים לערב בפני עצמם נמי היו מותרים אלו ואלו אלא שהדרים תוך המגרש היו אסורים בטלטול לחוץ למגרש וכן החוצים לתוך המנרש. אלא דלא איירי מזה אלא שחוץ למגרש לא היו מערבין בפ"ע ופשיטא שאינם מזיקים להדרים במגרש ומותרים תוך המגרש ולחוץ אסורים ודבריו הם פשוטים וברורים וא"י מה רצה הרמ"א ז"ל בהוספת דברים לדין זה בסי' שפ"ו סעיף ב' בהג"ה לכתוב הואיל ואין להם דריסת הרגל זע"ז והמ"א שם הוסיף לבאר דכופין וכו' (ועיין בזה לקמן) ע"ש כי בלי ספק אצלי שאנשי המגרש יש להם דריסת הרגל על כורחם על שחוץ למגרש לצאת מן העיר אלא הא לא איירי כלל מאותן שחוץ למגרש רק מן הדרים במגרש והם דברים פשוטים מאוד לענ"ד

סעיף ו הג"ה ואין להם דריסת הרגל זע"ז. לעיל סימן שפ"ו סק"ב פי' המ"א דברי הרמ"א וכתב פי' אע"פ שיש להם רשות לעבור דרך שם מ"מ הואיל שיש להם דרך אחר לצאת כופין אותו לעבור דרך שם כמ"ש סי' שצ"ב ס"ו וסי' שס"ד ס"ג. מזה נראה דהכא נמי מפורש דכופין שלא לצאת אלא בפתחו ולענ"ד כבר כתבתי לעיל שאף שלשון הריטב"א לפ"ר משמע הכי לשונו ל"ד וכן הטור שכתב אבל אם רוצים לחלוק לרחבה ששני בני העברים וכו' כיון שיכולים להסתלק אלו מאלו שלא יהא להם דרך אלו על אלו משמע לפ"ר הכי מ"מ מדלא כתב שכופין על מדת סדום משמע לי ברור כדכתבתי לעיל בלשון הריטב"א שהדריסת רגל בלא תשמיש אינו נאסר כלל אלא כיון שיכולים להסתלק מתשמיש שוב מותרים לערב כ"א לעצמו והדריסת הרגל אינו מזיק כלום כדכתב נמי הב"י בסי' שפ"א על לשון הטור שכתב שלא תשמש ולא תעבור עליה שהוא ל"ד דליכא קפידא בדריסת הרגל אלא תיחד דשא מלהשתמש ה"ה הכא ועיין סימן שע"ח וסי' שס"ג

סעיף ז עיר של רבים ונתמעטה וכו' כן הוא נמי בטור שלפנינו ולפני הב"י ע"כ לא היה הגירסא בהטור וכתב אותן דברים סוף הסימן בשם ר"י ולפרש"י שרבים לא מקרי אלא בס' רבוא פשיטא שע"כ האיבעיא כעין חדשה מהו אינה אלא בהי' של רבים דהיינו ס' רבוא ונתמעטה אבל הש"ע שסותם כהרמב"ם קנין יחיד וקנין רבים א"י מה ענין לנתמעטה אפילו מעולם עיר של חמשים באם היא קנין רבים איכא למיבעי מה טיבה וצ"ע ותו מסתביר לי מדהרי"ף ורמב"ם השמיטו כל עיקר איבעי' זו שסוברים דע"כ לא מיבעי כעין חדשה מהו אלא לת"ק דס"ל דהשיור צריך להיות חמשים ובבציר מהכי לא חשוב מינכר לא חשוב מינכר לשיור שפיר דאיכא למיבעי כשכל העיר אך חמשים ואף אם נצריכה שיור אי אפשר למיהוי כשיעור המינכר ולכן ס"ל למ"ד באמת דא"צ שיור אבל לדידן שפסקינן כר"ש דאפילו בית תבן אחד חשוב מינכר לשיור וגם ר"ש אינו תופס כלל בדבריו מספר חמשים מה"ת לפלוגי בין עיר גדולה לשל חמשים או פחות והכל צריך לשיור בית אחד עכ"פ כ"ז שהיא קנין רבים מעולם ולהכי סתמו וצ"ע

סימן שצג שצג סעיף ב' ואפילו אם כבר קיבל עליו תוס' שבת הענין תמוה הכא סותם לדעה זו ראשונה משמע דהכי ס"ל ובסי' רס"א סעי' ד' סותם וכתב אחר עניית ברכו אפילו שעדיין יום הוא אין מערבין דהיינו הי"ח דהכא ולא הביא הדעה ראשונה דהכא כלל והנה הח"צ סי' י"א כתב על הי"ח ובעיני הדבר תמוה שיהא תוס' שבת שהוא מקבלו ברצונו ואינו אלא עשה בעלמא חמור מבין השמשות שהוא ספק איסור סקילה ולפ"ר רציתי לומר דאין כאן תימא כי בה"ש לגבי שבותים הוי ספק דדבריהם משא"כ בתוס' שבת שהוא ודאי דאורייתא ולגבי שבותים הוי ודאי דדבריהם ומה תו התימא אבל זה אינו דאי מטעם זה אמר רבי כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש מדהוי ספק בדרבנן א"כ קשה מה בכך שבה"ש הוא ספק מ"מ הא ודאי דאורייתא לענין עשה למסקנת רוב הפוסקים בב"י סי' רס"א דלא כהרמב"ם אלא דמדאורייתא חייב בעשה להוסיף מחול אל הקודש לכל הפחות שעה מועטת קודם בה"ש בשעה שהוא יום ודאי א"כ דחזינן דמ"מ לא גזרו על שבותים בה"ש אף דאיכא עשה ודאי וגם ספק כרת מכ"ש במה שמקבל מעצמו בעוד היום גדול דאינו אלא עשה גרידא דלא גזרו ויפה מתמיה וע"ש ואין להקשות א"כ האיך אמר רבא שבת ל"ד