בית מאיר אורח חיים ק

והוא בש"ע הכא בהניח עירוב בה"ש דקונה משום דעירוב דרבנן ובה"ש ספיקא הוא וס"ד לקולא הא מ"מ תוספת שבת הוי ודאי די"ל קניות העירוב אינו תלוי אלא בעיקר שבת ולא בהתוס' וק"ל

סעיף ג עירב לשנים לאחד מבע"י ונאכל העירוב בה"ש. אין להקשות הא קיי"ל תחילת היום קונה עירוב כמבואר בטור סי' ת"ו דכיון דבה"ש ספק הוא אמרינן דשעה שנאבד כבר היה לילה דהיינו תחילת היום השבת וק"ל ואין להקשות לפ"ז אמאי דאיתא עירובין דף ל"ו תנן התם לגין וכו' אמר רבא זאת אומרת סוף היום קונה עירוב דאי ס"ד תחילת היום אמאי לא אמר כלום וכתב הריטב"א פי' דבשלמא אי אמרת סוף היום קונה עירוב לפיכך לא אמר כלום דסוף היום היינו דתחילת בה"ש ועד תחילת היום שהוא סוף בה"ש לא הוי חשיכה ולא נעשה תרומה ועדיין בסוף היום טבל הוא וכו' ולהנ"ל הא קשה כיון דבה"ש נמי ספק אם לא כולו מן הלילה הוא וא"כ מה בכך דסוף היום קונה דהיינו תחילת בה"ש הא שמא כולו לילה הוא ושפיר קנה עירוב דהא תחילת בה"ש לילה דהיינו מה שאמר לכשתחשך ונימא ס"ד לקולא דז"א לא מיבעי' לשטת תוס' דבעירובי תחומין לא אמרינן ס"ד לקולא אלא בדאית לי' חזקה דכשרות פשיטא דלק"מ די"ל דבעירובי תחומין איירי אלא אפילו להרמב"ם דס"ל דאפילו בע"ת נאמר כל דין זה דסעי' זה מ"מ לק"מ דהא כבר ביאר הה"מ דלהרמב"ם הטעם בעירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב משום דהא עכ"פ מספק אינו ראוי לאכילה ושוב לא שייך ס"ד לקולא דהא מ"מ בעינן סעודה הראוי' מבע"י וכן הכא נהי דרבא בס"ד דלא בעינן סעודה ראוי' מבע"י אבל מ"מ הא ודאי דבשעת הקני' מוכרח להיות ראוי לאכול וכיון שזה הוא בספק טבל עד שתחשך הא כל בה"ש הוא בספק טבל ואינו ראוי לאכילה וכי אמרינן סוף היום קונה עירוב שפיר דלא אמר כלום ונהי דבה"ש אפשר כולו לילה הוא הא מ"מ משום ההוא אפשר אינו ראוי לאכילה עדיין וק"ל

סימן שצד סעי' א' והוא שהי' לו חזקת כשרות עיין מ"א והוא באמת צ"ע על הטור וש"ע: ומה שמסיים המ"א ואפשר שספק הניח גרע טפי. אין פי' לדבריו דאטו הניח העירוב בה"ש לאו ספק הניח הוא שהרי משעה ראשונה הספק אם קנה אם לאו והכי מבואר בתוס' שבת דף ל"ד תוך ד"ה שניהם דהיכי שהניח בה"ש אין לו כלל שום חזקה ובזה יש לדחק ע"פ פי' התורת חיים על דברי תוס' עירובין ל"ה ע"ב ד"ה אמר ר' ירמי' שכתבו ואם נאמר שחזקת אדם שלא עירב לא חשוב חזקה כתב וטעמא דמילתא משום דגבי עירוב לא מספקינן בי' בגופא דההוא גברא למימר העמידוהו על חזקתו אלא בערובו מספקינן וכו' ולדבריו י"ל הא תינח בהניח בה"ש דלא מספקינן בהגברא אלא בהזמן אבל בספק הונח דרך משל שנזכר בשבת ונסתפק לו אם הניח עירוב ע"ש דהספק בגופו אם עשה דבר שמחויב לעשות בזה י"ל אוקי גברא אחזקתי' דלא עביד ולכן אף בע"ח לא מהני ועכ"ז א"י פי' לריש לשון הש"ע והוא שיהי' לח"כ דהא הניח בה"ש ח"כ ודאי מעולם לא הי' לו וגם פי' הת"ח אינו מוכרח כי ע"ש הריטב"א והברור כי עדיין צ"ע. סימן שצה ומהם לבתים. כתב המ"א אע"ג דהכא מיירי בשיתופי מבואות וכו'. א"י מה קשה לו דנהי דאיירי בדלא סמכו על השתוף אלא דעירבו החצירות קודם הא מ"מ עיקר הצרכת השיתוף אינו אלא בעבור כלים ששבתו בבית דאילו להשובתים בחצר ומבוי הא לא צריך כלום כמבואר סי' שע"ב ומדוע לא לימא ומהם לבתים. כלומר ומבתים להם דזה העיקר וק"ל

סימן שצז סעיף ג' כשם שאין אדם וכו' מסתימת הש"ע דלא מחלק דהולכי מדברות פטורים נשמע כדמפרש בהעור להחמיר בע"ת יותר מבעירובי חצירות ואף דבהריטב"א שם דף י"ז ע"ב מבואר דלדידן דקי"ל ע"ת דרבנן אף מע"ת פטורים ועיין פרישה כתב על לשון הטור והטעם שע"ח אינו אלא חומרא בעלמא כדאיתא שם ולכך לא רצה להחמיר על יושבי מדברות ומטעם זה התירו נמי לערב ע"ח בספק חשיכה לפי שחומרא בעלמא הוא ולא מיחזי כמתקן משא"כ בע"ת כדלעיל ס"ס רס"א אלא שקשה הא ע"ת אינו אלא מדרבנן עכ"ל והא"ר כתב לכן נ"ל דהולכי מדברת לאו בכלל מחנה וצ"ע עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי הטור מחלק בין מה שפטור בע"ח דהיינו הולכי מדברות חייבים בע"ח ויהי' הולכי מדברות מחנה או שיירא ועיין ב"י סי' שס"ו) מ"מ הקושי' קושי' והנלענ"ד עיקר שבקצוריו כתב בלשון זה ובע" חייבין לפי הירושלמי תחומין מאלפים עד י"ב לר"ע דאורייתא ולרבנן דרבנן ומי"ב מיל ואילך לכ"ע דאורייתא עכ"ל ויראה לי דצ"ל דלפי הירושלמי וזה לטעם דחייבין דאילו הוא ענין בפ"ע ואך מעתיק דעת הירוש' שברא"ש מדוע לא מעתיק נמי דעת תלמודן שבהרא"ש וליכתב נמי ולפי תלמודן הכל דרבנן א"י כדהגתי והיינו על דרך מסקנת הרא"ש שכתב ומצי למימר דה"ק אבל ע"ת חייבים דתניא ר"ח לוקין על ע"ת ד"ת והיינו י"ב מיל שלוקין אף לדברי חכמים וכיון דאיכא שום תחום דאורייתא חייבים במכות מרדות אפילו תחום דאלפים דליתי' אלא מדרבנן (כלומר ולהכי אף הולכי מדברות חייבים בו) וסובר הטור דאף שהרא"ש ז"ל מסיים ומיהו בגמרא דידן וכו' מ"מ לא להלכה מסיק דלא כהירושלמי אחרי שדברי ר"ח נמי מתפרשי' על דעת הירושלמי ולהכי חש לשיטת הירושלמי ופוסק כר"ח ומ"ש הטור ואינו אלא מדרבנן זה אך קאי על תחום דאלפים כמבואר בב"י ובעיקר המחלוקת דירושלמי עם תלמוד חושש לשטת הגאונים הפוסקים כהירושלמי הואיל דאביו ז"ל הכריע להלכה וק"ל ועיין ריש סי' ת"ד מה שכתבתי על הגליון ראי' מתלמודן לשטת הירושלמי די"ב מיל דאורייתא לכ"ע והוא מקושי' ר"ח לד"ה בדף נ"ה ע"ב:

סעיף ה ואם מסרה לשני רועים עיין מ"א והר"ן דחק למה לא נאמר בזה בדרבנן יש ברירה ע"ש. ואולי יש לומר דוקא במידי דליכא אלא ספק באחד מב' אופנים הוא די"ל ברירה משא"כ הכא די"ל ג' אופנים הספק לזה או לזה ודילמא לשניהם ביחד לא שייך ברירה סעיף ט הרי"ף פסק כרב ואעפ"י ששתק רב, למה שהקשו לו ושמעתי מפי המופלא החריף מוה' מרדכי ליסר בשם הרב המופלא מהו' מאיר הים מצילין דבר נאה שאמר הרי התוס' שם ביארו מה שהקשו לאיסור מוקצה לא חששו היינו אך מה שנתגדל בי"ט ואיתא במ"ל פ"ז מהלכות משכב דדוקא לענין איסור אכילה שייך ביטול ולא לענין משא וא"כ לפ"ר קשה מה מדמה איסור אכילת מוקצה שהוא בטל ואפילו בדשלי"מ כמבואר בי"ד סי' ק"ב משא"כ תחומין שהוא דומה למשא אמנם זה ניחא אי מב"מ בטל משא"כ רב דס"ל מב"מ לא בטל שפיר דשתק אבל לדידן דקי"ל מב"מ בטל לק"מ ודפח"ח אך לפ"ז לא מקשה הגמרא מידי בדף ל"ח וליבטל מים ומלח לגבי עיסה להכי עיין בספרי ק"ד לסי' ק"ט דעת הרא"ש ומזה נמי מוכח כדעתו העמוקה

סעיף יב האשה ששאלה וכו' בי"ט הטעם מדהוא דשיל"מ דלא בטל וכתב הפר"ח י"ד סי' ק"ב ס"ק י"ג ומ"מ מסוגי' דס"פ משילין נמי מוכח דחמץ מקרי דשיל"מ שהרי העיסה עצמה אם יניחנה לשבת הבאה חוזרת ונאסרת דומי' דחמץ ומ"מ קרי לי' דשיל"מ עכ"ל וא"י מה קאמר דהא אף אם תהי' נשאר בשאלה זו עד לשבת הבאה הא יהי' כשואל מעיט דהוי כרגלי השואל וק"ל

סימן שצח סעי' א' הבא למדוד אלפים אמה של תחום העיר ברמב"ם וטור מבואר דאפי' בעיירות שאין להם חומה נחשבים תמיד כולה כד' אמות ומודדין חוצה לה סעיף ד אבל אם אין ביניהם אלא אלפים מודדין להם בכל ענין מן היתר. כתב המ"א עמ"ש ס"ח דדוקא לחיצונים וכו' וצ"ע למה סתם הטור והמעיין בהסוגי' יראה כי לא דק כי פשיטא דעיקר ההיתר לדעה זו שטת התוס' שכמו שפסקינן דאם אין בין ב' ראשיה ד' אלפים אף