בית מאיר אורח חיים צה

תשמישם דמבוי זה לזה ונראה לרשב"א דכשהוא רחוק בנ"ד אין קרוב התשמיש ולא נקרא חצר שבמבוי) ומסתביר לו דזה אינו אלא בשאם אותו מקום מובדל ומופרד בנעילה וריחוק ואז אפילו הוא ג"כ תוך ההיקף הגדול וצ"ע מאוד ומטעם פי' זה אני מסופק מאוד בעיר דנציג שהוא גדולה מוקפת חומה ובתוך ההיקף יש מקום מחוז אחד חלוק כאשר שמעתי בדלתיים נעולים בלילה והוא הנקרא מאטין בודין ודרים שם יהודים וביתר העיר הרבה רחוק ממחוז הלזה דרים ג"כ יהודים ולכל קהל יש להם בה"כ בפני עצמו וכאשר באתי הנה שמעתי שעושים ע"ח כל קהל וקהל בפ"ע בחג הפסח כל אחד בבה"כ דידהו ומ"מ היו מטלטלים בכל העיר ובכל המחוזים ממקום למקום כל תוך ההיקף הגדול ואמרתי להם טועים אתם (כי אז לא ידעתי כלל שיש בהמחוז מאטין בודין דלתות נעולות בלילה וגם שהם מרוחקים זה מזה) אלא שצריכים אתם לעשות עירוב ביחד. כמבואר בש"ע החולק את עירובו אינו עירוב ועיין תשו' ח"צ מ"ש נידן ק"ק המבורג אך על עיין לעיל אמנם עתה ששמעתי כנ"ל בהג"ה מסופק אני אם לא הגון יותר שיעשו כמקדם כל אחד לעצמו עירוב ויהי' באמת אסורים לטלטל ממחוז למחוז ע"פ פירושי בדברי רשב"א אלו וצ"ע ואולם מפני שברור לי שלא יהי' נזהרים ויטלטלו באיסור בכל המקום ובפירושי אני מסופק מפני דברי הט"ז ומ"א אני שותק ומניח אותם לערב יחד

סעיף ה וי"א אומרים מערבין בתבלין: עיין ב"י והוא דעת הרמב"ם וכתב הב"י דס"ל דכי אמרינן ותבלין לאו בני אכילה נינהו לאו משום דקושטא הוא אלא לומר דאם עלה בדעת רב יוסף דתבלין לאו בני אכילה דידיה נמי תקשי מחטין ושעורים וכו' ע"ש משמע דלהרמב"ם להאמת כמו דתבלין מקרי בני אכילה לענין עירוב ה"ה חטין ושעורין. אבל לא משמע הכי מהש"ע מדכתב אך בתבלין הי"א ולא בחטין ושעורין ש"מ דס"ל דבחטין ושעורין מודה הרמב"ם דאין מערבין ולא קאי עלה מה דאמר רב וכן לעירוב כי לא אמר דבריו אלא לשעורין בהמינין הראוים לעירוב ולא בחטין ושעורין אבל תבלין מ"מ ראוים הם לעירוב וא"כ כל זה שפט הרמב"ם מסברת עצמו וכן כתב הב"י שהרמב"ם מש"ה לא ביאר דבחטין ושעורין אין מערבין משום דממילא משמע דכיון שלא חזו לאכילה כמות שהן שאין מערבין בהם אך לענ"ד צ"ע שהרי הרמב"ם כתב כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא כגון פת ומיני דגן ובשר חי ומדלא כתב ומיני דגן מבושלים משמע לענ"ד איפכא אלא דבאמת מכשיר אף מיני דגן חיים כגון חטין ושעורין וצ"ע

סעיף ח ולישראל בתרומה. הכי פוסקים כה"פ וז"ל הרא"ש ולית הלכתא כסומכוס ואע"ג דסתם משנה דמס' כלאים כותי' משום דב"ה סברו כרבנן וכן ר"ה דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה והנה על הראיה מר"ה כבר הקשה בספר ת"ש שהוא תימא דהרי בשבועה אף לסמכוס מערבין כמו דמודה לנזיר ביין משום דחזי לאתשולי עלי' והראי' ראשונה נמי לענ"ד קלושה מאוד דהא ודאי סומכוס לא כב"ש אמר לשמעתי' אלא דסובר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וכדמשני תוס' ביצה דף ג' ע"ב ד"ה לדידי ולענ"ד נראה ראי' דהנה איתא בהסוגי' דף ל' אמרו להן ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביה"כ אמרו להן אבל אמרו להן כשם שמערבין לגדול ביה"כ כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וב"ש התם איכא סעודה הראוי מבע"י וכתב הריטב"א פי' למ"ד סוף היום שעבר קונה עירוב דלמ"ד תחילת היום קונה עירוב הא ודאי לא חזי' לי' ור"ל דנהי דבעינן נמי ראוי' מבע"י מ"מ ודאי בשעת קניות העירוב נמי בעינן ראוי וא"כ סומכוס דס"ל אין מערבין בתרומה הא נמי קשיא לי' מגדול ביה"כ וע"כ דנמי סובר דסוף היום קונה עירוב וש"ה וכו' כנ"ל ומכיון דאנן קיי"ל כרבה בדף ל"ח ע"ב דתחילת היום קונה ממילא פשיטא דא"א ליפסק כסומכוס ולדברי אין הכרח לתי' התוס' שם דף ל' ע"ב ד"ה ולפרוש כיון דההיכרח בל"ז ע"כ לא ס"ל כרבה דתחילת היום קונה ובאמת אף הריטב"א גופי' שם סוף ד"ה אלא סומכוס בחנם דחק ע"ד ת"ש הנ"ל ומסיים והיינו דלא אוקימנא לסומכוס אפילו כרבי ודקסבר תחילת היום קונה עירוב דאיך אפשר דסובר תחילת היום קונה דא"כ יקשה עליו מגדול ביה"כ

סימן שפז עיין בט"ז ודבריו ברורים ומוכרחים דף ע"ג ע"ב דקאמר רישא וסיפא ר"מ ומציעתא רבנן דהיינו שכח אחד מבני חצר ולא עירב מותרין כאן וכאן הואיל ונשתתפו במבוי וסומכין עלי' הרי להדיא דלרבנן סומכין על שתוף במקום עירוב ואפילו לא עירבו חצירות הדרים בחצר לא נשתתפו במבוי לא יועיל להם הביטול מדנימא הא אף אחר הביטול מ"מ שני בעלי בתים הם שלא נשתתפו במבוי ואוסרים זע"ז קמ"ל שמפני שדרים בחצר אחד כיחיד חשוב וק"ל ומינה נמי לענ"ד שאם ביטלה חצר זו שלא נשתתפה מותרת אף היא להוציא מהחצירות שנשתתפו לתוך המבוי בתורת אורח כדין יחיד בחצר ועיין סי' ש"פ משא"כ אם ביטלו הם לה אסור חצריהם לכולם

הג"ה וי"א כו' כתב הח"צ סי' ו' ותמיהא לי טובא מה ענין זה לזה בשלמא דירת ישראלים האוסרים זע"ז שפיר אמרינן דאף דביטול רשות חצירו רשות ביתו אסורה אבל דירת גוי דכדיר בהמה היא ואינה אוסרת אלא אם יש שם ב' ישראלים אוסרים זע"ז וכאן כיון ששכרו רשות המבוי שהוא המקום שהישראלים אוסרים זע"ז שוב אין שום ישראל אוסר על חבירו בתי הגוי שהרי אין לשום ישראל דרך ודריסת הרגל על הגוי בביתו של הגוי ודריסת הרגל שיש לגוי במבוי כבר הותרה ע"י שכירות מהאדון ולמה נאסר בתי הגוים על הישראל מעתה עכ"ל וא"י מה קאמר אטו לדעתו אם שני ישראלים דרים בחצר ובית גוי בסמוך להם וחלון פתוח מבית ישראל לבית הגוי שסמוך לו והם אוסרים זע"ז החצר וכי נימא דאך החצר אסור להם אבל מביתם דרך חלון שרי הא ישתקע הדבר ולא נאמר כדכתב בעצמו שם בתר הכי בשטת הרא"מ והרא"ש בלשון זה באופן שגם הרא"ש מודה לר"מ רבו דהיכא דהגוי אוסר כגון ג' חצירות הפתוחים למבוי דאף דרך חלונות אסור לטלטל מבית הישראל לבית הגוי ומכ"ש דה"נ בחצר ועיין סי' שפ"ב דלדעתי זה פשיטא אף להב"י לכ"ע ונמי נימא הרי דירתם כדיר והבתים אין אוסרים זע"ז ואין לשום ישראל דרך ודריסת הרגל על הגוי א"ו דזה ליתא אלא דכל היכי ששני ישראלים שרוים יחד דהיינו דשכיח דדיירו וגם יש להם רשות בחברותא כמו חצר או מבוי דשייך שמא ילמד ממעשיו אחשבי החכמים אף דירת הגוי לדירה ואוסר דירתו חלקו בהחצר ומכ"ש דממילא אסור אף לאפוקי מביתו דהגוי דרך חלון דהא איסורו בהחצר אינו אלא משום חשיבת הדירה וכמו שאסור מבית ישראל לבית חבירו ה"ה דאסור מבית הגוי אפילו דרך חלון עד שישכירו רשותו וישאר כאורח וא"כ מה יועיל שכירות רשות הרחוב להוציא מביתו לשום בית או להחצר שהוא עתה נמי של ישראל וכי משום דעירבו הישראלים יחד ועשה יחיד במקום גוי הא זה מבואר ס"ס שפ"ב סעיף כ' בשם הרמב"ם שאין הרבים נעשים ע"י עירוב כיחיד במקום גוי וכן הוא בתוס'. לענ"ד הברור שהלכה כהריב"ש

סימן שצב סעיף א' אבל אם היתה של הרבים וכו' איתא בהריטב"א לבתר שהביא תירוץ הרמב"ן מהירושלמי שהו' הסעי' ה' כתב ולפי שטה זו הא דקתני שאין מערבין לחצאין בעיר של יחיד ה"ה לעיר של הרבים שהכשירו ר"ה שלה דשוב אין מערבין אותה לחצאין וכו' ומיהו בסמוך גבי הא דפריך תלמודא מ"ש חצאין דלא דאסרי אהדדי מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי כתב רש"י ז"ל מבוי נמי כיון דמעיקרא של יחיד הוא והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפי' איכא לחי או קורה לא מהני: נראה מלשונו זה דדוקא משום דהות עיר של יחיד הא אילו היתה מתחילתה לרבים מערבין אותה