בית מאיר אורח חיים צד

אפילו ביש לו פינה מיוחדת סגי עכ"ל הב"י והנה מלשון תשו' רשב"א הנ"ל הכא איכא למשמע דאף במשאיל לו מקום אין מזיק פינה מיוחדת דאל"ה לא שייך לומר ולא עוד שהרי ביש לו שם כליו לא פינה מיוחדת ואם ההיתר מכח יש לו רשות להניח הא צריך דוקא הרשות בכל הבית ולא בפינה מיוחדת וצ"ע: וגם נשמע מיני' מדכתב ולא עוד אלא אפילו הי' הבית של גוי ממש וכו' כלומר ומכ"ש היכי שעיקר הבית של ישראל דהרשות לחוד אפילו אין לו שם כליו מועיל שנותן הישראל עירובו ודי וא"כ צ"ע מדוע שם בסי' ש"ע הוי ההקפידה בגמרא דוקא ביש לו שם כלים האסורים לטלטל ליהני נמי אם נשאר להמשכיר רשות להניח שם כליו ונימא דלא גרע המשכיר משכירו ולקיטו דהשוכר דנותן עירובו ודי ובשלמא לרש"י ותוס' דף ס"ו דמשמע מפירושם דדוקא ישראל שכירו ולקיטו דגוי הוא דנותן עירובו ודי ולא ישראל של ישראל שפיר משא"כ לפי' הרשב"א בתשו' שמביא הב"י סי' שפ"ב בלשון זה ליזל חד מנייהו ולשאיל מיני' דוכתא דהו"ל כשכירו ולקיטו נותן עירובו כבעל הבית ודיו כך בגוי שכירו ולקיטו משכיר ודיו ואעפ"י שרש"י לא פי' כן הרי דס"ל דאפילו שכירו ולקיטו ישראל דישראל נותן עירובו א"כ קשיא כנ"ל. וי"ל דס"ל אה"נ אילו משכיר זה הי' דר עם אנשים אחרים באופן שהוצרך בלא שוכר זה לערב אזי באמת נמי הי' מקרי תפיסת יד לענין שלא יצטרך השוכר לערב בפני עצמו אלא שהמשכיר נותן עירובו ודי אף הרשות שהשאיר להניח שם כליו ומשום דלא גרע משכירו ולקיטו דשוכר משא"כ דין דסי' שע"ב איירי בבעה"ב שדר יחיד בחצר ואין צריך כלל לעירוב אם לא מפני השוכר שהשכיר לו ביתו פשיטא דלזה אינו מועיל מה שיהא המשכיר קרוי שכירו ולקיטו דהשוכר דפשיטא דמ"מ עירוב צריך משא"כ ע"י התפיסת יד של יש לו כלים שאינם נטלים לא חשוב השוכר כלל כבעל הבית אלא כדרים עמו ואין אוסר עליו ואין צריך לשום עירוב

סימן שפה סעיף ג' אפילו אינו מחללו אלא בדרבנן איתא בקונטרס אחרון דפר"ח לי"ד בסי' ב' על דאיתא שם דמומר לחלל שבת בפרהסיא שחיטתו פסולה בשם ב"ה דהוא נמי כי הכא אפילו אינו מחללו אלא בדרבנן נמי שחיטתו פסולה והפר"ח חולק ואומר דאפילו לרב אשי דאמר האי תנא הוא דחמירא לי' שבת כע"ז היינו כשמחללו באיסור דאורייתא אבל בדרבנן אף בשבת החמורה פשיטא שאין לדיינו כגוי ודוקא לענין ביטול רשות הוא דמדרבנן עשאוהו כגוי אבל לא לענין שחיטה שאם הוא חשוד לאיסורין דרבנן אין חשוד לאיסורין דאורייתא וכדלקמן בסי' קי"ד ותדע דכי היכי דלר"נ ב"י עירובין דף ס"ט חשוד לחלל שבתות בפהרסיא אינו מומר לכל התורה כולה זולת לענין ביטול רשות ה"ה נמי לסברת רב אשי שם לענין איסורין דרבנן דאינו כגוי אלא לענין ביטול רשות אבל לא לשאר איסורין ואני אומר דהנכון כדעת הב"ה מדסתמו כה"פ בהלכות שחיטה ובסי' קי"ט חוץ ממחלל שבת ולא פירשו דוקא בדאורייתא ש"מ כדעת ב"ה ותו הרי לר"נ בר יצחק דמפרש מה דאמר ר"ה איזה מומר המחלל שבת דלא איירי אלא לענין ביטול רשות ע"כ מחלל דקאמר ר"ה אפילו במידי דרבנן כדמסקו תוס' מרש"י ומן הסוגי' ה"ה רב אשי דמפרש לד"ה לכל התורה דהוי מומר בחילול שבת מסתמא לא פליג בזה ומפרש נמי לד"ה אפילו במחלל בדרבנן ולענין דינא נלענ"ד דרבנ"בי גופי' מודה דאליבא דההוא תנא דחמירא לי' שבת כע"ז דהוי מומר לכל התורה ואפילו בחילול שבת דרבנן אלא דרצה למוקים לדר"ה אליבא דכל התנאים ותדע שהרי איתא חולין דף ו' הלך וסיפר דברים לפני רב אמי ורב אסי ולא זזו משם עד שעשאום נכרים גמורים למאי אי לשחיטה וי"נ מהתם גזרו בהו רבנן אינהו גזרו ולא קיבלו מינייהו אתו רב אמי ורב אסי גזר וקיבלו מנייהו מאי נכרים גמורים אמר ר"נ בר יצחק לבטל רשות וכדתניא וכו' הרי מרנב"י גופי' מוכח כדעת ב"ה שהרי אף שגזרו על שחיטתן עדיין לולא שגזרו נמי שלא לבטל רשות היו מותרים לבטל ומכ"ש מי שאינו מבטל ששחיטתו אסורה ותו דאי נימא דאף ישראל שאינו מבטל ע"י שחילל שבת בפרהסיא במידי דרבנן מ"מ אינו כגוי גמור ושחיטתו כשרה א"כ איך תלו במה שגזרו עליהם שלא יבטלו רשות שעי"ז הם כנכרים גמורים הא ישראל שאינו מבטל מ"מ שחיטתו כשירה א"ו דאף לר"נ ב"י גופי' עכ"פ להתנא דחמיר לי' שבת כע"ז כל שדינין שלא לבטל רשות הרי הוא כגוי גמור לכל מילי וה"נ משמע ביבמות דף ו' דמקשה על לאו דמחמר ודילמא שאני לאוי דשבת דחמירי ופרש"י דקי"ל מחלל שבת כעובד ע"ז ומנ"ל לשטת הפר"ח דאף לאו דמחמר דפטור מכלום שהוא כעובד ע"ז אלא משמע דמן הסתימה דמחלל שבת משמע לי' דאין לחלק וה"ה דאין לחלק אפילו בדרבנן] ותו איכא למידק הכי משטת התוס' שם בעירובין דלא פירשו כפי' רש"י פלוגתא דר"מ ור"י מטעם מומר ע"ש ומ"מ העלו דאף במילי דרבנן אינו מבטל מדלא משני בסוגי' הא בדאורייתא והא בדרבנן והכל קשיא על הסוגי' מנ"ל אף לענין ביטול להשוות דרבנן לדאורייתא אלא ש"מ דזה פשוט להש"ס דלענין שבת החמור אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן כנלענ"ד ודו"ק

סימן שפו סעיף ב' ישראלים וכו' ודלתות כל אחד מהמקומות נעולות בלילה כו' ואין מבואותיהן כאחד כתב המ"א דהא אסורות לטלטל מזו לזו נראה שמפרש בשיש הפסק בין המקומות ר"ה או לכל הפחות כרמלית או שלא קנה רשות הגוים באופן שא"א לטלטל ממקום למקום מבלי שיעבור דרך רשות האסור לטלטל בו ולהכי אינו מועיל וכן נראה שהבין הט"ז מדכתב בסי' שס"ו סק"ג וכ"מ מתשו' הרשב"א שבב"י ס"ס ש"ע שהוא הדין דסעי' זה ובעיני פי' זה תמוה דא"כ למה לי דלתות נעולות בלילה ולמה לי שהם נבדלין ורחוקין זה מזה ות"ל דפשיטא דכל דין שתוף מבוי הוא כדין ע"ח וכמו שבע"ח קי"ל דבעינן איתא לערובו גבייהו דהיינו שיהא מונח במקום שיוכל להביאו אצלו ועיין ס"ס שס"ה [וכן מבואר בפי' רש"י דף פ"ה ע"ב שיתופי מבואות בחצר שבמבוי לאפוקי חצר שאינו פתוח לו ועיין ח"צ ס"ס קי"א] וא"כ כשמונח שתוף מבוי מחר זה במבוי אחר שאסור לטלטל מזה לזה פשיטא שאין שתוף להמבוי שאינו מונח ולמה לי דלתות המקומות נעולות ות"ל שאין לך נ"ד גדול מזו במה שא"א לטלטל ממקום למקום ואפילו הם קרובים להדדי נמי ובאמת להכי פשטות לשונו לא משמע אלא דאיירי בעיר מוקפת חומה באופן שהי' אחר השתוף כל המבואות יחד מותר לטלטל בכל העיר אלא מפני שהמקומות חלוקים בדלתות נעולות ורחוקים הקפיד שלא נחשב שתוף יחד דשתוף מבוי צריך שיהא מונח בחצר שבאותו מבוי ומקום זה שננעל בלילה ורחוק חלוק ולהכי לא מהני אמנם יראה דזה לא שייך אלא בנעילת דלת מן הגוים באופן שא"א להישראלים המשותפים לבא ממקום למקום אבל אם הרשות ביד המשותפין לפתוח כרצונם אין הנעילה עם הריחוק מזיק ותדע דאטו כי מניחים השתוף בחצר שבמבוי מי לא איירי שהחצר ננעל בלילה אך מ"מ צ"ע דאם איירי בעיר מוקפת מה ענין לשתופי מבואות עד דנימא דצריך שיהא מונח בחצר שבמבוי הא קיי"ל ס"ס שנ"ז דהוי כולה כחצר של רבים והריב"ש סי' ת"ה קורא אותה מבוי אחד שהרי כתב שהרי כל העיר כמבוי אחד ואולי דסובר דאף בחצר א' יש קפידא זו שצריך שיהיה מונח בבית שבחצר זה לאפוקי במקום החלוק בהיקף מחיצות נעולות ורחוק זה מזה באופן שאין דריסת רגל מצוי ממקום למקום דחשוב שוב לא בית שבחצר זה וצ"ע עכ"פ מנ"ל כל זה ואולי משמע לו הכי סתמא דלישנא דגמרא שיתופי מבואות בחצר שבמבוי וע"ח בבית שבחצר שההקפידה אינה מטעם משמעות הח"צ הנ"ל מדאסור לטלטל מזו לזו דזה פשיטא ע"פ הכלל דבעינן למיהוי ערובן גבייהו אלא שההקפידה הוא שלא יהא שם חלוק על אותו מקום חצר או מבוי בפני עצמו (וקצת יש סייעתא לדיוק זה ממה דאיתא דף ע"ב בתוס' ד"ה בפת ונראה לר"י דכולה מילתא דוקא ערובי חצירות בבית שבחצר ושיתופי מבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית משום דבחצר מינכר טפי לשם שיתוף דשייכה טפי למבוי וקרובים