בית מאיר אורח חיים צג

ישראלים אוסרים זע"ז אבל הריטב"א מסיק דהסוגי' זו היא דלא כהלכתא ואנן סמכינן על הסוגי' שבדף ס"ב ע"ב דמשמעותה דדברי ראב"י דאמר עד שיהיו שם ב' ישראלים אוסרים זע"ז הוא לאו דוקא ואף שאינם אוסרים דומיא דביטלו רשותם זה לזה כל דשכיח דדיירו באופן זה אוסר הגוי וזה נראה מלשון הרמב"ם שאינו מזכיר כלל הלשון אוסרים זע"ז: וכן דעת הראב"ד שבהריטב"א שם דעיקר אך תלוי בשכיח דדיירי ולא באוסרין זע"ז ולפי זה הי' קשה על הטור שהכא פוסק לאיסור ובריש הסימן כתב לשון ואוסרין זע"ז והוכרחתי לדחוק שם דכל דלא אסרי לא שכיח דדיירי וזה ניחא אילו הי' הלשון בדיוק אבל לשטת קשה מנ"ל הא וע"כ דאזיל בשטת בעה"מ: ובתשובת הרא"ש כלל כ"א סי' ד' שאל שאלה זו מאביו ז"ל בלשון זה ואיכא למימר אותו הבור שבינינו לגוי שאין אנו צריכים אפילו להשכיר רשותו כיון שאני ואחי בתפיסה אחד ואני אוכל על שלחנו הרי אנו חשובים כחד והא אמר שמואל הלכה כראב"י דאמר עד שהיו ב' ישראלים אוסרים זע"ז וכו' א"נ נוכל לחלוק דהא דחשיבו האב ובנו כחד היינו לענין שלא יאסרו זע"ז אבל הכא מידי הוא טעמא דר"א דשרי אלא משום דל"ש דדיירי ואב ובנו כל כך שכיח דדיירי כמו שנים אחרים הילכך איכא למימר דאפילו ר"א מודה שצריך לשכור ובתשו' אביו ז"ל לא מצינן שהשיב על זה אמנם בכמה בני אדם בבית אחד כבר העיר המהרי"ל בסי' קמ"ז והובא בב"י סס"ז שם כתוב בלשון זה אע"ג דהתירו רבותינו כמה ב"א בבית אחד דחשוב לא שכיח (דמירתת וצ"ל דדיירי) אבל תרי בתים שכיח דדיירו עכ"ל ולדברי ריטב"א הנ"ל דאוסרין לאו דוקא ודאי קשה קושי' תוס' בהסוגי' ד"ה התם דא"כ פנימי לעצמו נמי תיאסר ע"י הנכרי ותירץ הריטב"א דכיון דהגורם לפנימי דדייר היינו החיצון לדידי' בעי למיקנס ע"ש אבל לפשטות הסוגי' דתרתי צריכים אוסרים זע"ז ושכיח דדייר א"י מה קשיא שם להתוס' דהא בפנימי לעצמו אין ב' ישראלים אוסרים זע"ז עיין ודוק

סעיף יט אבל אם פתח פתוח ביניהם מותר הטעם בתוס' . דכיון דטעמא דאסור לעשות יחיד במקום גוי כלומר שאסור לעשות סיוע ליחיד שידור עם גוי לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהא יחידי ויתירא מן מנכרי ויצא א"כ דוקא חלונות משום דכי לא מערבו מירתת וכי מערבו לא מירתת אבל דרך פתחים דאפילו לא מערב שכיח דדיירי שרי לערב בהדי':

סעיף כ הג"ה ספינה וכו' ובב"י איתא בשם הגאונים דא"צ ליקנות רשות מן הגוי בספינה ופירשם הב"י דאיירי כשאין בספינה בתים מיוחדים ובודאי דעל זה לא שייך לא שאלה ולא תשובה וגם מה אירי' דא"צ לקנות רשות הגוי הא אף עירוב לא שייך כלל ועיין סי' שס"ו סעיף ב' ותו מה זה שכתב דא"צ לקנות רשות בספינה כמו בחצר אטו בחצר בלא בתים שייך קניות רשות או אפילו עירוב ולולא דמסתפינא הייתי אומר דטעמייהו על דרך תוס' הנ"ל בסעיף י"ט וס"ל דעד כאן לא אסרי חכמים לערב במקום גוי בלא שכירות אלא במקום דשייך שאז קשה עליו ויצא משא"כ היכא דמ"מ שכיח דדייר כמו בספינה דבודאי אין לו בחירה לברור בספינה שרב החובל וכל ההולכים בה ישראלים ואף אם נאסר לו לערב בלא שכירות מ"מ בעל כורחי' ודאי שכיח דדייר לא אסרי ולא הצריכו שכירות אלא שהישראלים יערבו ואילו כן ודאי עתה במדינתנו כמו מדינת מלך פרייסין שגזירת מלך הוא שלא ידורו ישראל במבוי בפני עצמו אשר ממש לא מתקיימה כלל תקנת חכמים ועם כל האסורים ע"כ שכיח דדיירי ישראל עם העכו"ם במבוי ובחצירות ובבתים (ובאמת בעונינו למדין ממעשיהם) הי' אפשר לומר דהוי כמו ספינה ומותר לערב בלא שכירות.

אמנם האמת חלילה לי להקל במקום שכה"פ סותמים ומחמירי' ובודאי ראוי לינהוג לשכור בכל מקום אלא דבשעת הדחק היכי דלא אפשר כגון היכי ששר העיר שההכרח לשכור ממנו אינו רוצה להשכיר או בזולת זה אופן דאין במציאות לשכור אפילו משכירו ולקיטו כמדומה לי שטוב יותר לערב מכל מקום בלא שכירות משלא לערב כלל ולנהג באיסור טלטול דממש קרוב לודאי שרוב המון עוברים ומטלטלים בלי עירוב כלל הגם שבפשוט נמי י"ל שטעם הגאונים בספינה שדימו להרבה בעלי בתים השוכנים בבית אחד כמו דשם אמרינן דהוי מילתא דלא שכיח דלא גזרו רבנן ועיין סעיף י"ז כן חשבו כל עיקר דירת ספינה למילתא דלא שכיח באופן שאין ראי' לפסקי מפסק הגאונים אך מדעת התוס' לבד יש ראי' לענ"ד ודוק

סימן שפג עיין מ"א לענ"ד קושייתו עצומה דנסתם בחול ונפתח בשבת למה יהא עדיף דנימא חוזר וניעור וכן בספינות שהותרו בחול ונקשרו בשבת הא ודאי שאינו עומד להפתח ולהתקשר מעצמו ומה שכתב הא"ע דדמי לשכח אחד ולא ביטל דהעירוב חוזר לקדמותו ע"י הביטול משום דחזי כולהו לערובי מאתמול ראוי לקשרו ולערב תמהני מה דמיון הוא זה בשלמא גבי ביטול בשעה שראוי העירוב לחול דהיינו בה"ש ראוי הוא לחול כדכתב הריטב"א בלשון זה ש"ה דאף זה שביטל הוא בר עירוב וראוי לערב עמהם ומסתמא ניחא לו ויבטל רשותו להם עכ"ל נמצא דאף בה"ש ראוי לחול שהרי אף שעה זו יוכל לבטל ועומד לכך אבל בספינות ופתח מה יתן ומה יוסיף מה שהיו יכולים ליקשר או לפתוח מבע"י הא לא עבדו הכי ובהגיע בה"ש שיחול העירוב הא א"א תו לקשור ולפתוח ואפילו ע"י גוי לא וממילא א"א שיחול העירוב גם מה שגמגם על דברי המ"א במה שכתב משמע דאפילו הי' הגוי כאן מאתמול ועירבו בלא שכירות ומת בשבת או שכרו ממנו העירוב בטל וצריכים עירוב ודאי דהכי מבואר בתוס' דף ע' ע"ב ד"ה וקתני דז"ל וכן מת גוי בשבת מיירי כשעירבו מע"ש ובטל עירובו מפני הגוי דכשמת תו לא חייל ומה שכתב הא"ע דאיירי בבא הגוי בשבת: בלי ספק אין הלשון תו לא חייל משמע הכי ובאמת לדעתי אף גרע מעירבו בע"ש ולא הי' הגוי בביתו דכשבא בטל העירוב ואינו חוזר וניער ומכ"ש כשלא חל מעיקרא ומה שכתבו התוס' דכשבא הגוי מע"ש דמקרי מערבין היינו לענין הביטול שיועיל אבל לענין העירוב פשיטא לדעתי דגרע היה הנכרי פה ועירבו בלא שכירות מלא היה בביתו ועירבו ואי משום דכשהגוי פה היה בידם לשכור הרי לא שכרו ואם זה יועיל לחלות העירוב מפני שהיה אפשר לשוכרו מכ"ש שיועיל לעירבו ולא היה הגוי בביתו דאך ריעותא דילי' משום דעומד ליסתר ע"י שיבא הגוי הא אז אפשרות לישכר ממנו ומ"מ בטל העירוב לשטת ר"י הלזו ק"ו כנ"ל וכל זה ברור בעיני ואין ממש לענ"ד בכל דבריו והעיקר שדעות חלוקות הם כדאיתא בהריטב"א דעות שדנין אף הכא שהעירוב חוזר לקדמותו ודוק

סימן שפד עיין בב"י איתא תשו' הרשב"א בלשון זה על חיל המלך שנכנסו בבתי היהודים ברשות דכיון שיש לבעלי בתים באותן מקומות שנכנסו הגוים כלים שאסור לטלטלם בשבת אינם אוסרים עליהם וכו' ולא עוד אלא אפילו הי' הבית של נכרי ממש ולא הי' לישראל מקום בבית כלל אלא שהשאיל לישראל מקום להניח שם כלי אחד אותו ישראל נותן עירוב או משכיר רשותו של נכרי לשאר בני חצר ודיו והנה לעיל סי' ש"ע איתא בסעי' ב' בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצר וכו' שאינם ניטלים מחמת כובדן ואיתא בב"י שם ונראה מדברי המרדכי שאפילו יש לו פינה מיוחדת שיש לו בה כליו חשיבה תפיסה והביאו מהרי"ק שורש מ"ח ואע"ג דגבי גוי המשכיר ביתו לגוי לא מהני שכירות מהמשכיר. (הוא הדין דסי' שפ"ב סעי' י"ח) אלא כשיש לו תפיסה בכל הבית אבל אם אין לו אלא בפינה מיוחדת לא וכנראה למד זה מדין דלשם סעי' י"ב י"ג ובסעי' י"ח לא הזכיר מזה דבר) שאני התם שאעפ"י שאין לו שום כלי בבית יכולין לשכור ממנו מאחר שיש לו רשות להניח שם כליו הלכך בעינן שיהא לו רשות בכל הבית ואפילו הניח שם כלים כל שאין לו רשות בכל הבית אין שוכרין ממנו דלא פליג רבנן אבל הכא דבעינן שיהא לו שם כלים ממש