בית מאיר אורח חיים צב

חלון למעלה מי' דלא שכיח שמוש כי האי בזה לא חיישו לשמא ילמד ממעשיו ונשאר דירתו כדיר בהמה ומותר רשותו בלא שכירות. והרא"ש הכי כתב להדיא דאפילו החצירות פתוחות מזו לזו ומותר לישראל להוציא מחצירו לרשותו והיינו משום דסובר דכל שאין להגוי דריסת הרגל בהרשות ששני הישראלים אוסרים זה על זה: כגון בשני חצירות הסמוכים אחד של גוי ואחד של ישראל אף דתוך החצר של ישראלים אוסרים זע"ז וצריכים עירוב מ"מ כיון דהדריסה של הגוי אינו עליהם ואין לו חבכותא עם הישראלים אלא בשמוש דרך הפתח בזה לא חיישינן שמא ילמד ונשאר רשותו כדיר ולכן מותר להישראל להוציא מחצר הגוי ועיין בהריטב"א דף פ"ה ע"ב ד"ה א"ל לחכם שם מביא לשון הראב"ד אלא לאפוקי ב' חצירות ופתחא ביניהן שאינם אוסרין וגם לא שכיח דדיירו משמע דוקא ישראל בחצר הישראל דל"ש דדייר הא הרבה ישראלים דשכיח דדייר אף בפתח ביניהם אוסר חצירו ע"ש ודוק.] הרי להדיא המחלוקת ברורה אלא שפסק כהרא"ש: ועיין בב' ס"ס זה כתב בשם האגור ומטעם זה התיר מהרי"ו לטלטל החמין של ישראל לתוך חצר הערוני' ומחצר הערוני' לבית ישראל אחר ור"ל אם הי' חצר הערוני' מן האמצע ובשני הצדדים חצירי ישראל וכולם פתוחים זה לזה ופתוחים לר"ה וכתב הב"י וזה כשגגה דאעפ"י שאין הגוי אוסר מ"מ אסורים הישראלים לטלטל מבית זה לבית זה דרך חלונות כל שלא עירבו דאטו משום דאיכא גוי ביניהם לישתרי בל"ע. ואפשר שהתיר להם לערב כגון שהיו חלונותיהם פתוחים לחצר העירוני' אעפ"י שהגוי מפסיק ביניהם דכיון דאינו אוסר עליהם אינו מעכב מלערב והא"ע כתב דין של הב"י ליתא דהא כיון דערבו דרך חצר הגוי נתבטל העירוב דבמקום גוי אמרו אין עירוב מועיל וא"י מה קאמר דמה ענין זה לזה מה שאמרו שבמקום גוי אין עירוב היינו היכי דיש להגוי חלק בחצר או דירתו שמפני שלא ילמד אמרו שרשותו חשוב כשל ישראל וחלקו או דירתו אוסר ואין עירוב הישראלים מועיל מפני חלקו בחצר או דירתו שנשאר אסור אבל בנידן הרי"ו אחרי שדן כהרא"ש שרשותו נשאר כדיר שאינו אסור שפיר קאמר הב"י דכיון דאינו אוסר עליהם אינו מעכב מלערב ור"ל כיון שאין מפסיק לא רה"ר ולא כרמלית ולא חצר שאינו מעורב אלא דיר של בהמה המותר בטלטול נמצא עירובם אצלם ומה יעכב על ידם מלערב אמנם לענ"ד לא משמע לשון הרי"ו דאיירי ע"י עירוב חדא מדלא הזכיר עירוב כלל ותו דלפ"ז לא הי' צריך לדייק לטלטל לתוך החצר העירוני' ומן החצר העירוני' לבית ישראל אחר דמשמע שהקפיד שיעמדו לפוש בבית העירוני'

להכי א"י אם לא אפשר שדימה דין זה למה דקי"ל דבר תורה מותר להוציא מרה"י לר"ה דרך מקום פטור ה"ה בזה שחצר העירוני' הוא כדיר והוי לענין זה מ"פ וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ועד כאן לא אסרו לטלטל בלי עירוב מבית לבית אלא להדיא דהוא מגזירת רה"י ור"ה אבל דרך חצר כזה שאינו אלא כדיר של בהמה הוי כמטלטל מבית חבירו למ"פ וממקום פטור לבית חבירו ולכל הפחות למאן דמתיר בסי' שמ"ו סעיף א' להחליף ברשויות דרבנן דרך מ"פ ה"ה בזה

סעיף ז לכשיכלה הזמן כתב הט"ז ונ"ל ראי' ממה דאמרו בפרק הדר וכו' ומצינן במערב שלא מהני עירוב של האב שמת לבנו וכו' והח"צ סי' ו' כתב דאינה ראי' דאם אמרו להקל יאמרו להחמיר ואני א"י לפרשה כל עיקר דהא ע"כ ר"ל אם מת המערב קודם שבת דאילו בשבת אדרבה שפיר מועיל עירוב המוריש כמבואר שם וא"כ מה דמיון עירוב לשכירות לא מבעי' למה דקי"ל עירוב משום דירה ופרש"י דף מ"ט שדעתו של אדם על פתו והוי להו כאילו דיירי בההוא ביתא וכו' ואם מת זה שנתן דעתו אצל פתו מה יועיל מה שיורש פת זה אטו הפת יכריח דעת היורש ליתן דעתו אצלו ופשיטא דבטל משא"כ שכירות דלא עדיף היורש מן השוכר שבסעיף ח'

(ומה שמחלק הט"ז בסברות אין דעתי נוחה בם) והיינו כמי טעם רש"י שנתן טעם ההיתר לכשמת המערב בשבת משום הואיל והותר למקצת שבת משום דאל"ה פשיטא שאינו מועיל לגבי היורש מטעמי הנ"ל. אלא אפילו למ"ד עירוב משום קנין דפרש"י ז"ל שמקנה לו בעל הבית רשותו וכו' הא צריך טעמא א"כ למה צריך העירוב להיות קיים בשעת כניסת שבת ועיין סימן שצ"ד וע"כ כך תקנו חכמים שקנין זה לא יחול עד כניסת שבת וקודם זה העירוב ברשות הנותנים וא"כ כשמת המערב וליתא דליקני פשיטא דבטל ואינו מועיל להיורש דהא מורישו נמי לא קנה עדיין אבל שכירות דגוי שקונה בשעת מתן מעות מה יזיק מיתתו בתר הכי

ובעיקר דין זה עיין ט"ז מ"א והת"ש הרכיב דעתם וצירף נמי סברת הח"צ ועשה מכולן אחד ולענ"ד הוא תערובת מבשא"מ והיותר נוח לדעתי אילו הייתי כדאי להכריע דברי הב"ח כי מה שהוסיף הרמ"א עד שיחזיר הדמים ע"פ הב"י שהוציא הכי מפרש"י ז"ל לענ"ד אינו מוכרח אלא די"ל כיון דנקיט דמי ונתרצה שוב לא יכול לחזור ומ"ש הת"ש הכא תקנו חז"ל כתב זה כאילו מבואר לפניו הכי בגמרא והוא אך ע"פ סברת הח"צ גם מ"ש ומשמע בב"ח לא מצאתי רמז לכל דבריו רק הוציא מן מ"א ונתנם לסבלין בהב"ח ולדעתי דברי הב"ח פשוטים ע"פ הנ"ל. המ"א ואם החזיק בו משנכנס שבת. ע"כ ר"ל שאם הגוי החזיק בהממון משנכנס שבת שוב א"י לחזור מטעם שבת הואיל והותר הותר אבל הלשון א"י לחזור בו איני מבין ודוק: שם דאין עירוב כו' משמע אפילו שכרו קודם שבת ולעיל סי' שע"ד כתב המ"א סברה נכונה בריש, הסימן דכשחוזר ופותחה קודם שבת הרי הן כשותפין בפת וכו' ע"ש. וא"כ צ"ע הכא מ"ש. והראי' שבהתשו' שבב"י מרש"י פרק הדר ע"ש והוא דף ס"ה ע"ב שם לא איירי אלא משכירות בשבת ובה"ש לא הי' העירוב ראוי להתקיים כדאיתא בתו' ופשיטא דבשבת א"א העירוב לחול אבל שכרו קודם שבת דשייך סברת המ"א צ"ע

סעיף יז שתי חצירות. עיין ט"ז מה שמשיג על הלבוש מן הגמרא והם דברי הב"י ועכ"ז משמיטו בהש"ע וכן הטור משמיטו. ומהראוי הי' להורות מה דמבואר בגמרא באיבעי' ופשיטות להכי אני מסופק אם לא לומד הטור בדעת הרי"ף ואביו הרא"ש שהשמיטו כל סוגי' זו וסמכו על מימרא דר"א דהיינו הדין דעכו"ם בפנימי ושני ישראלים בחיצון כדכתב הבעל מלחמות סוף הדר ור' אלעזר מילתא פסיקא קאמר דעכו"ם כרבים הוא בכל מקום שרבים אוסרים גוי בפנימית ושני יחידים בחיצונית (זה לפי' הרי"ף) וגוי וישראל בפנימית וגוי וישראל בחיצונה וכן נמי ישראל וגוי בחיצונה וישראל בפנימית כיון דרבים בחיצונה אסרי גוי נמי אסר דחד טעמא הוא דילמא איכא דלא ידע שהוא דר עם ישראל יחיד במקומו דהא שכיחי תרי ישראל וחד גוי בחד חצר ואמר מטלטלי בלא שכירות. וע"כ מה דכתב דשכיחי תרי ישראל וחד גוי בחד חצר היינו בהחיצון ע"י דריסת הרגל וחשש זה הא נמי שייך לגבי הישראל הפנימי וכבר הריטב"א נמי מסופק לדרכו וכתב בדף ס"ד ואפשר כי לפי דבריהם אוסרין רבי ור"ח ואפילו על הפנימי כיון דשכיח דדיירי אלא שאינו מסיק הכי להלכה אבל שוב אין כל כך תפיסה על הלבוש מן הגמרא אלא שבהרמב"ם מבואר להיתר

והנה בגמרא מבואר טעם שני הדינין ראשונים דסעיף זה משום דשכיחי דדיירי באופן זה אלא בהסוגי' מבואר דזה אינו אלא לר"ע דסובר רגל המותרת אוסרת שלא במקומה והוי שני ישראלים אוסרים זה על זה בלא עירוב ובמקום גוי ביניהם לא מהני עירוב משא"כ לדידן דרגל המותרת אין אוסר אף עירוב אין צריך והגוי נמי אינו אוסר מדלא הוי שני ישראלים אוסרים זע"ז והיינו טעמא דהגהות הרא"ש שבב"י אמנם הבעה"מ נראה דס"ל דבמקום גוי נקטינן כר"ע דאף רגל המותרת אוסרת וצריך עירוב כדי שיהא נקרא שני