בית מאיר אורח חיים צא

הוי התם חצירות והיו יכולים להביא חמין ע"י ביטול דרך חצירות לבית שהיה בו הקטן ומה שלא עשו כן משום שלא היו בעלים התם ור"ל שהיו יכולים כל בני החצר וגם רבא שהיה החמין בביתו לבטל רשות חצירם ורבא אף רשות ביתו להדיא לאותו בית שהיה בו התינוק וזה ודאי אף לר"ת שרי שהרי המבטלים אסורים אף מביתן להחצר כמבואר סי' שפ"ד סעיף י' א"ו שלא היו בעלים התם אף שרבא שבביתו היו החמין היה שם ע"כ האחרים בני חצר לא היו שם לשעה זו אבל בה"ש היו בביתם והיה דירה בבעלים ואסרו וק"ל: ואולם בגוף הנידון מה דדקו כל הראשונים על הוראת רש"י ז"ל דא"כ בטלת תורת עירוב לולי דבריהם הקדושים היה נלענ"ד דמעיקרא לק"מ אף למשמעות ר"ת דבית לבית מותרים שניהם לטלטל מזה לזה מ"מ י"ל דסובר רש"י דלא שייך הכא א"כ בטלת שהרי המהרש"א שם פי' דברי התוס' שלא יחושו לעשות עוד עירוב כיון דמשתרי כולם בביטול כמו בעירוב וכו' כתב ר"ל ויבאו אח"כ לטלטל בלא ביטול כלל כמ"ש תוס' לקמן דאל"כ מה לי שתשתכח תורת עירוב כיון דמשתרי לכולם בביטול כמו בעירוב וכו' מיהו בשמעתין דקאמר א"כ בטלת אע"ג דלא משתרי כולהו ע"י ביטול מ"מ כיון דלא יוכל לערוב לעולם שהגוי אוסר ואינו רוצה להשכיר תורת עירוב תשתכח מהן ויבאו לטלטל בלא ביטול כלל ובודאי מוכח שכן הבינו התוס' קושי' רבא' דא"כ בטלת כדכתב המהרש"א ושפיר דימו דמכ"ש בנדון רש"י דיהיו כולם מותרים דאיכא למיחש שלבסוף יטלטלו בלא ביטול: אמנם בהב"י סי' שפ"ב זה לשונו א"כ ביטלת תורת עירוב כלומר שהרואה שהוא מוציא מביתו למבוי יאמר שמטלטל במבוי בלא עירוב ור"ל והיינו דקאמר א"כ ביטלת כלומר לגבי הרואה שודאי לא יעלה על לב המצאה זו דנעשה יחיד במקום גוי וגם שע"י הביטול הא לא אשתרי והגוי הא לא השכיר דאילו השכיר מיפעי פעי ולהכי הרואה יאמר שמטלטלים בלא עירוב. [ואפשר נמי מפני שהגוי לא ישכיר ויהיו צריכים תמיד לעשות ככה בודאי יבאו לחשד זה] וא"כ בנדון הוראת רש"י מה"ת ללמוד זה מזה ואף אם תמיד עשו כן מה לי הביטול ומה לי העירוב כקושי' המהרש"א ומה"ת ליגזור שיפשעו לטלטל בלא ביטול ממה דלא חיישינן שיפשעו לטלטל בלא עירוב ולרואה הא ליכא למיחש במידי שודאי יאמר שעירבו דהא אין להם מוחה ומעכב וק"ל

בהג"ה ואז מותר להכניס עיין מ"א מתמיה וכתב ואי איירי ביחיד המבטל לרבים שעירבו וכו' ובאמת צ"ע ואולי יש לדחוק דאיירי ביחיד המבטל לרבים שלא עירבו והיינו באינם צריכים לערב דומיא דסי' ש"ע סעיף ד' ומ"מ הוא חשוב יחיד במקום רבים לענין דליהוי כאורח (אלא שבגוף דין זה אם יהא חשוב יחיד במקום רבים אני מסופק מאוד וצ"ע) וע"ד זה נמי יש לדחוק ולפרש אף לשון הב"י שכתב וזה שכתב רבינו אבל א"י להוציא וכו' (ר"ל נמצא משתכר בעירוב וזה תינח ביחיד במקום יחיד אבל ביחיד במקום רבים כנ"ל לא היה ביטול מועיל מפני שבתר שיחזיקו שוב אף הוא רשאי אף להכניס בתורת אורח וביטלת תורת עירוב) והיינו בשאין חדרים ומשום וכו' וזה שכתב אח"כ וכן וכו' ר"ל דאם יש חדר ומבטל רשות ביתו ולא חדרו שאז משתכר בפשוט בעירוב יוכל לבטל אפילו באופן שיהא מותר להכניס לביתו והיינו בדרך הנ"ל יחיד במקום רבים בתר שהחזיקו ויתר דברי הב"י בד"ה ומ"ש אסור להוציא ויותר נראה צ"ע ואינם מובנים לפ"ר ודוק:

סעיף ו היורש בא לדור היינו דעת הרא"ש ועיין סי' שע"א: סעיף ז מבטלין וכו' או לאחד מבני חצר זה ע"כ לא קאי על בני חצר אחד שיבטלו לאחד מבני חצר אחר דמה יועיל זה כמבואר סי' ש"פ סעיף ד' ובלבד שכל אחד יבטל לכל אחד א"ו זה ענין בפ"ע שאם שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצירו המערבין מבטלין לו וחוזר הוא ומבטל להן וע"ז כתב הב"י דאין זה מן ההכרח אלא כשזה שלא עירב אינו רוצה לבטל אף רשות ביתו אבל אם רוצה מיד הכל שרי כבסי' ש"פ סעי' ב' ובחנם כתב המ"א דלא כב"י וק"ל

סימן שפב סעיף א' בב' בתים לאפוקי בבית אחד ואוסרים זה על זה לאפוקי מקבלי פרס אפילו בב' בתים ואף דבזה לית לי' אימתא לדור עמו לפ"ר צ"ל דזה בכלל מילתא דל"ש שידורו ב' בבית אחד ואף לא אפילו בב' בתים ויקבלו פרס ובמלתא דל"ש לא גזרו ועיין סעיף י"ז

אלא צריך שישכירו ממנו איתא בריב"ש סי' תק"ז אלא שטעם זה לא יספיק להכניס ולהוציא מן המבוי לבתי הגוים (קאי על קניות רשות מאדון העיר) כיון שאין אנו מתירין אלא מפני רשות האדון במבוי ולא בבתים הפתוחים לו דהוי לי' כביטל רשות חצירו ורשות ביתו לא ביטל עכ"ל וא"כ נימא נמי כמו בביטל סתם רשותו אמרינן רשות ביתו לא ביטל עד שיבטל להדיא ה"ה בשכירות מהראוי לפרש ששוכר אף רשות ביתם אם רוצים היתר לטלטל אף מביתם אלא דבהא נסתפקתי מדאמרי' דף ס"ו שוכר כמערב דמי וכבר קים לן שעירוב החצר משוי לבתים חדא כדאיתא ברש"י דף ע"א ע"ב בד"ה מערבין ה"ה דנימא אף לענין זה שוכר כמערב דמי דלישוי לבתים חדא ולא יצטרך רשות הבתים בהדי' וא"ל א"כ הריב"ש מה קאמר הא קים לן נמי ששתוף המבואות משוי להחצירות חדא דזה אינו מדאיירי משר העיר שאי אפשר לו לההוא טעמא שכתב שהשר ישכיר רשות הבתים ולהכי כתב דהוי לי' כביטל רשות חצירו ורשות ביתו לא ביטל אבל בשוכר חצר ממי שיש לו רשות אף להשכיר ביתו שפיר י"ל דשוכר כמערב דמי וסתמא הוי אף רשות ביתו מושכר. וכזה נראה מסתימת הפוסקים וצ"ע ומה שהח"צ סי' ו' פליג על גוף דברי הריב"ש עיין סי' שצ"א כי לא דיבר נכונה לענ"ד

סעיף ב ישראל שהשכיר או שהשאיל וכו' צ"ע הא לא מיקיימא תקנתא דרבנן בהכי שלא ילמד ממעשיו דהא זה שכיח ולשון הרמב"ם פ"ב מה"ע הכי ודבר זה גזירה שלא ישכינו עכו"ם עמהן משמע דעיקר הגזירה מההוא טעמא שלא ישכרו ויותר מבואר הכי בפירושו להמשנה ריש הדר בלשון זה וכשידע ישראל זה לא ישכיר מדור ביתו לכושי והה"מ העתיק דברי הג"ה זו בשם הרשב"א כאילו אין חולק וצ"ע ועל גוף דין הרשב"א תמה הט"ז בסי' שפ"ד והא"ע הכא דחק ליישבו בדברים וצ"ע

סעיף ג אם אין לגוי וכו' זה מתשובת הרא"ש כלל כ"א סס"ד, ואף שהב"י סוף הסימן מביא בשם מהר"מ שבמרדכי דלא כהרא"ש כנראה ליפסק כדברי המיקל בעירובין ובתשו' ח"צ סי' ו' כתב על הב"י בא לחלוק עלינו את השוין כי הר"מ איירי במקום שאוסר הגוי כגון ג' חצירות פתוחים למבוי אחד השנים ישראלים ובאחד הגוי והרא"ש מיירי כשאין החצירות לא של ב' ישראלים ולא של הגוי פתוחים למבוי אחד כלל באופן שאין הישראלים אוסרים זה על זה וכו' באופן שגם הרא"ש מודה לר"מ רבו דהיכא דהגוי אוסר כגון ג' חצירות הפתוחים למבוי דאף דרך החלונות אסור אופן זה פשיטא ואף הב"י מודה דלכ"ע אסור ומח"כ לא דק שהרי המהר"מ אינו מתיר אלא בלשון זה ואם אין חצר הגוי פתוח למבוי או לחצר ישראל כלל אלא דרך חלון למעלה מי' או דרך כותל לא בעי שכירות דכיון דלא שכיח דמשתמש ישראל בהדי' במבוי או בחצר וליכא למיחש שמא ילמד ממעשיו לא אסר ולא בעי שכירות עכ"ל הרי מבואר בהמהר"מ דדוקא שאין חצר הגוי פתוח לא למבוי ולא לחצר הא פתוח לחצר ישראל אפילו אינו פתוח להמבוי אלא שחצירו פתוח לר"ה מצד אחר ואין לו שום דריסת הרגל על רשות הישראל מ"מ אסור חצירו להישראל ולא עוד אלא אפילו אין לו פתח לחצר הישראל אלא חלון למטה מי' נמי אוסר כי הוא סובר כל שיש לו שמוש חברותא עם הישראל שייך החשש דילמד ממעשיו וגזרו על דירתו שהוא אסורה לישראל להוציא משם עד שישכור רשותו זולת כשהשמוש אינו] אלא דרך