בית מאיר אורח חיים צ

מה בכך שבבית חבירו אין יוכל להחזיק הא מ"מ בביתו יוכל להחזיק ולחזור במה שביטל ואם ההוצאה מרשות שביטל נמי יהא חשוב חזרה הא מ"מ מקרי חזר' מביטולו ולהכי הבין הב"י דעת הטור כפשטו דתמיד אין ההוצאה מרשות שביטל מקרי חזרה אלא דוקא ההכנס' אבל א"כ הא דברי הרא"ש אין להם מובן דלמה ענין דקדק היינו לפי שיש לו חלק בהחצר ולא כפשטו היינו לפי שמכניס לרשות שביטל משא"כ הכא שמוציא א"ו נמי מודה לדברי התוס' הנ"ל דבמבטל רשות חצירו ולא ביתו דאפילו ההכנסה מרשות חצירו שביטל לביתו נמי מדהכנסה זו אסורה לו מחמת שמכניס מרשות אחרים לרה"י שלו הוי תמיד חזרה אלא שהרא"ש איירי ע"כ במה שכתב אע"ג דהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מן הבית היינו וכו' אליבא דר"א סוף ע"פ דהמבטל רשות חצירו אף רשות ביתו ביטל דאל"ה בפשוט יוכל לומר היינו התם משום דביתו שלו והחצר דאחרים משא"כ הכא דביתו ובית חבירו כולו חד רשותא דחבריה הוא אלא משמע דאליבא דר"א אזיל וכדמבואר בתוס' אפילו למ"ד לעיל וכו' ולשון תוס' קצת מגומגם ואריכות דברים) נמצא דלרבי אלעזר הא מדינא נמי שרי להוציא ולהכניס בתורת אורח ומכל מקום אוסר להוציא מטעם חזרת רשות וה"ה הכא בזה מחלק דדוקא בחצר מפני שיש לו חלק בו נראה כחזרה אבל במה שמוציא בהיתר מרשות שביטל ומכניס לרשות שאין לו חלק בו ודאי אף לא נראה כחזרה ולבסוף מסיק דמ"מ במה שמוציא מבית חבירו לביתו שפיר מקרי חזרה אף שהיא בהיתר וכ"ת הא בנדון עובדא דרש"י הא הוי לכל הפחות יחיד כנגד יחיד דלא נעשה אורח להכי לפ"ר רציתי לומר דיפה כתב הדרישה על מה שמביא הב"י דין הרשב"א דיחיד לגבי יחיד אינו נעשה אורח בלשון זה ומדברי רבינו לא משמע הכי שכתב שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד משמע אבל יחיד לגבי יחיד נעשה אורח וכן מוכח מלשון תוס' שהביא הב"י בסי' שפ"א שכתבו אבל הכא שביטלו כל השכונות רשותם לאחד אשתרי משמע שאחד אצל אחד נעשה אורח ואע"ג דהתם הם רבים שמבטלים ביתם לבית אחד לא דמי לבני חצר רבים שבטלו חצירם לאחד מבני חצר דאמר בגמרא דאין נעשים אורחים ש"ה שמבטלים רשותם שיש להם בשתוף לאחד והוי רבים אצל יחיד אבל התם בביטול בית לבית כל אחד מבטל ביתו בפני עצמו והוי כיחיד ליחיד והוי ביטול עכ"ל. אבל א"כ הא יש לתמוה לפי מה דביאר הב"י הדין דסעיף ב' דאינו נגד ר"א משום דר"א איירי קודם שהחזיקו ובתר שהחזיקו אף בביטל ביתו שרי ולא שייך משקל רשותא א"כ מה מסיק בשם הר"ש דשפיר לא שייך ביטול עירוב משום דיש לו הפסד שאסור לו להוציא מבית חבירו להכניס לביתו שביטל משום דזה שפיר הוי משקל רשותן הא יחיד אף בביטל ביתו בתר שהחזיקו שרי וא"כ מ"מ יבוטל תורת עירוב דכי לא נקל הוא שיבטלו לאחד וזה יחזיק בבית המבטלים ושוב יהיו כולם מותרים בלא עירוב לכן ע"כ ליחזור בי ולומר דאדרבא הרא"ש נמי בשטת הרשב"א דאף יחיד לגבי יחיד אי אפשר לדונו בדין אורח ומ"מ כך אני אומר דודאי היכי שמוציא או מכניס באיסור מצד עצמו מחמת טלטול מרשות לרשות מודו כ"ע לדעת תוס' דאין הבדל בין הוצאה להכנסה והוי משקל רשותא. [מדחזינן שאין חושש לאיסור טלטול שבת ודאי נמי חוזר בביטולו וכולם אסורים] זולת היכי שמצד עצמותו אין איסור כמו רבים המבטלים ליחיד חצירם שאין איסורם להוציא מבית מי שביטלו לו מצד עצמות האיסור טלטול מרשות לרשות אלא מפני ששמושם אינו בדרך אורח נידן כל שמושם לנטילת רשות ועי"ז באמת נאסר להם בזה מחלק הרא"ש בין יש חלק בחצר ומ"ש הרא"ש אע"ג דהמבטל רשות חצרו (ר"ל יחיד לגבי יחיד) אסור להוציא מן הבית ר"ל ביד של מי שביטל אליו חצירו היינו לפי שיש לו חלק בחצר וכשהוא מוציא מביתו לחצר נראה כחוזר ומחזיק ברשותו אבל היכי שמוציא מביתו לבית חבירו אין זה כמחזיק ברשותו ולא נסתלק הביטול בכך וא"כ תו ל"ק ושפיר קאמר בשם הר"ש דיש לו הפסד כיון שמ"מ אסור לו להוציא מרשות מי שביטל להכניס בשלו ואפילו בתר שהחזיק חבירו ברשותו כיון דהוי יחיד לגבי יחיד דנחשב כרבים דלכ"ע חזרה הוי אפילו בתר חזקה (ואפשר דלהכי כיון המ"מ סק"ו). וא"כ נלענ"ד דאף הטור מודה לדברי התוס' דבמבטל רשות חצירו ולא ביתו דאף ההוצאה מהחצר לביתו כיון שהוא באיסור טלטול מרשות לרשות הוי חזרה ודבריו בסי' שפ"א נמי מתפרשים מסתמא אך ע"ד הרא"ש דלהכי ההוצאה מביתו לבית חבירו לא מקרי חזרה מפני שאינה איסור מצד עצמותו מרשות לרשות אלא מפני שקילת רשות וגם אין לו חלק בבית חבירו וא"כ הרבינו ירוחם והרר"י דמפרשים להדיא אף ברבים שביטלו ליחיד דאף ביתו אסור להם בין להכניס ובין להוציא אפשר דאזלו בשטת משמעות הריטב"א הנ"ל שהרבים מצד עצמותם האיסור טלטול מרשות לרשות הוא ולהכי אינם מחלקים ואסרו אפילו ההכנסה משא"כ הרא"ש והר"ש בשטת פי' רש"י אזלו ואפשר להם לחלק ודוק אמנם מה שדקדקתי מלשון המשנה כנ"ל בהג"ה עדיין צ"ע

סימן שפא עיין בב"י סוף ד"ה ומ"ש או עירבו יחד כתב בלשון זה ומיהו כי שכח אחד מן הפנימית לא שרי' לפנימית וכו' ר"ל ע"י שיבטל רשותו לפנימית לחוד ושוב לא יאסרו ע"י עירוב החיצונה בהדייהו ומשום דנימא דתיחד דשא אבל ודאי אם ביטל לפנימית ולחיצונה כבר כתב לפני זה וכן אם נתנן עירובן בפנימית וכו' ומשום דלשון רש"י שמביא אינו אלא לשמואל דס"ל אין ביטול מחצר לחצר הוא בסתם והב"י לומד ממנו לדידן וק"ל

בטור איתא אבל אם נתנו עירובן בפנימית וכו' ושכח אחד מן החיצונה אף ביטול א"צ ור"ל משום דהפנימית שרי' כמבואר סי' שע"ח וק"ק הא מ"מ בהחיצונה אסורים תרווייהו להשתמש וע"י ביטול השוכח כולהו לשתרי

סעיף א והוציא אפשר דייק הכי שבזה הכניס לרשות שביטל דהיינו החצר ולאפוקי אם הכניס שבזה הוציא מרשות שביטל ונהי דאסור דהא מטלטל מרשות לרשות מ"מ חזרה לא הוי במוציא (וזה לפי דבריו בב"י אבל עיין מה שכתבתי סי' ש"פ ואפשר דבאמת חזר בו והוציא ל"ד וה"ה הכניס) ולא כמ"א שכתב אבל להכניס מותר דודאי אסור וגם מ"ש אא"כ ביטל גם רשות ביתו דאז אסור להכניס היינו דוקא קודם שהחזיקו אבל בתר שהחזיקו בזה אף מותר לכתחילה כמבואר סי' ש"פ סעיף ב'

שם במזיד אוסר ואם החזיקו וכו' ולרש"י וכו' מבואר דבמזיד אינו אוסר אף בתר שהחזיקו אף לרש"י משתחשך ואף דאז הוא מחלל שבת והוי מומר דמה בכך שנעשה מומר אחר הביטול והרי בשעת הביטול ובשעה שקידש היום עדיין לא היה מומר וביטולו ביטול טוב וחזרתו לאו מידי הוא אחרי שהחזיקו וזה דלא כמו שמביא הב"י בשם הרבינו ירוחם דלרש"י אפילו בתר חזקה אוסר במזיד מטעם שהוא מומר לחלל שבת וכנראה טעמו דסובר דמי שנשתמד מחזקינן אותו למפרע במומר וזה ודאי אין ללמוד מרש"י דאיירי בהוציא קודם שביטל ואנן לא קיי"ל הכי ועיין פר"ח י"ד סי' א' סק"ט: שם ולרש"י אין חזקה וכו' כן נמי דעת תוס' שהרי דף ס"ח כתבו טעם החזקה במה דעבדו מידי שהיה אסור להם בלא ביטול דהיינו בשבת וכן דעת הרר"י סעיף ב ולא ערבו יחד ע"כ ר"ל ושכח אחד מהן שלא עירבו דאל"כ ביטל למה להו וק"ל

שם ויהיה הוא לבדו אסור לשון זה אינו מדוקדק דלמה לא יהא נמי מותר לשמש מביתם להחצירות אלא ביתו הוא דאסור לכולן כשביטל רשות סתם ובביטול להדיא אף ביתו הכל שרי ועיין סי' ש"פ סעיף א' ב'

סעיף ד יש ביטול רשות מבית לבית. זה ע"פ הוראת רש"י ז"ל וע"ש שהקשה ר"ת דמוכח מההוא ינוקא וכו' א"ו משום דאין ביטול מבית לבית מטעם דאז כולן מותרים ושייך א"כ בטלת תורת עירוב ותירצו דאין משם ראיה דע"כ