בית מאיר אורח חיים פט

להדיא אף רשות ביתו אסור לו אפילו בתר שהחזיקו משום הכירא וכבר כתב נמי הדרישה דמשמע לו דהטור עומד נמי בשטה זו. די לנו להתיר ע"פ פי' רש"י בתר שהחזיקו ולא קודם שהחזיקו דלא כהא"ע: בד"מ סק"ב מביא בשם מהרי"ל שני דעות אם מבטלין רשות בזמן הזה וכנראה שסותם להתיר בש"ע ויפה עשה דמה"ת דנשתנה האידנא מבזמן רש"י שהתיר ע"י ביטול: סעיף ד אם לא שביטלו בפי' אף רשות ביתם זה הוציא הב"י מלשון הרר"י וכתב שכן נראה נמי מלשון הטור ור"ל מדאך כתב ואם בני החצר שערבו מבטלין רשותן וכו' דמשמע סתמא כדקיי"ל המבטל רשותו רשות ביתו לא ביטל בזה הוא דאסור להוציא מבתיהן הא אילו בהדיא ביטלו אף בתיהן מותר הוא להוציא אף מבתיהן והד"מ משיג על הב"י בזה בדברים שאינם מובנים ולהכי חזר בו בש"ע ומעתיקם לדינא

(בהנ"ל) והם אסורים אף מבית לחצר כן נוסח ספרים ישנים ור"ל לא מיבעי' דמביתם אסורין שהרי לא ביטלו אלא חצירם והוי ביתם וחצירם שני רשויות אלא אפילו מביתו דהוי רשותא דחד מ"מ לא שרו לטלטל מיניה בתורת אורח דחמשה לגבי חד לא חשיבו אורחין והוי משקל רשותא. וכן מבואר בפרש"י דזה לשונו והן אסורים אפילו מבית לחצר דכיון דמשתמשי בחצר אע"ג דלאו מבית דידהו מפקי הוי ליה משקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמי לאורחין וא"כ אפילו בטלו אף רשות ביתם נמי אינהו אסורים אף מביתם מטעם משקל רשותא וזה כונת המ"א שקיים נוסח שבטור אף מביתן ועפ"ז הגיהו החדשים אף הש"ע מבתיהם אבל נוסח הש"ע ישנים מתוקן יותר

(בהנ"ל) וכן רבים שלא ערבו וכו' מבואר בב"י ואפי' בזה ,]] אחר זה דלא כהרר"י בפי' המתניתין וכן הוא בהריטב"א: (בהנ"ל) אבל אין מבטלין לשנים שלא עירבו וכו' ואפילו אמר לאחד וכו' יראה לי דהיינו דוקא כשתחילה ביטלו לשנים ביחד אבל אם מתחילה ביטלו כולם אותן שעירבו והאחד מן השנים שלא עירב לחבירו שלא עירב שפיר דמי ומותר זה האחד שביטלו לו דהא אין כאן אקנוי מה דאקני וק"ל אבל לא משמע הכי מדברי ב"י בסי' שפ"א שכתב על לשון הטור ומ"ש גבי ב' חצירות ופתח ביניהן ולא ערבו אין לפרש דלא ערבו כלל דא"כ איך מבטלין הא קי"ל דלשנים שלא עירבו אין מבטלין לפי שכל אחד אוסר על חבירו וסתם חצר יש בו ב' בתים. ולדברי מה כולי האי דילמא באמת אין מבטלין בני חצר אלו לכל בני חצר אלא לאחד מהן וגם חבירו שבאותו חצר מבטל אליו וזה שביטלו לו שרי ע"י שמבטלין מחצר לחצר אבל י"ל דהלשון יכולה לבטל לה רשותה משמע ליה לכל בני החצר וצ"ע

תו לסעי' הנ"ל והם אסורים אף מבית לחצר. כתב המ"א הטעם בשם רש"י כיון שמשתמשים בחצר הוי ליה משקל רשותא כיון שלא חשיבו כאורחים ושוב כתב ואפילו חזקה לא מהני כ"מ בהרר"י ובהרר"י יגעתי ולא מצאתי

אמנם כי כן ודאי מוכח מכל הפוסקים שסתמו וכן מוכח מגוף המתני' דתנן והם אסורים בכולל על ביתם ועל ביתו ובביתם הא ודאי אסורים כשלא ביטלו רשות ביתם אף בתר שהחזיק מי שביטלו לו שהרי מרשות לרשות מטלטלים כן נמי ודאי אף מביתו אסורים אף בתר שהחזיק אף דחדא רשותא הוא מ"מ לא מהני מה שהחזיק ואמרינן משקל רשותא הוא והטעם לחלק היינו משום דדוקא יחיד במקום רבים כיון דאפשר להיות אורח אמרינן בהמוציא מביתם לחצר אף קודם שהחזיקו הם שהשמוש אינו אלא בדרך אורח וכשמשמש מביתו לחצר מחלקינן בין קודם שהחזיקו אמרינן שחזר מביטולו משא"כ לאחר שהחזיקו אמרינן שבע"כ מוכרח להיות נשאר אורח משא"כ ברבים לגבי יחיד שא"א להם להיות שמושם בדרך אורח אף לאחר שהחזיק הוא כל מה שמשתמשים בהחצר הן מביתם הן מביתו לא חשוב אלא נטילת רשות וכל זה ההכרח לדחוק לפרש"י ז"ל שנתן טעם איסורם מביתו אך משום משקל רשותא משא"כ לשון הריטב"א הכי נתנו לו רשותם הוא מותר בשלו והם אסורים אפילו בשלו דרבים לגבי יחיד אינם נעשים כאורחים וכיון שכן הוי להו כמוציאים מרשות היחיד לחצר המשותף דאע"ג דבטלו לו אסורים הם בו אפילו לגבי דידיה כיון שלא נעשו לו כאורחים עכ"ל. משמעותו שטעם האיסור מצד עצמותו שרבים לגבי יחיד לא אפשר להם לבטל רשותם עד שיהא נראה כרשות היחיד שבטלו לבדו. אלא שמ"מ לגבי דידהו הרואה אותם מוציא מביתו להחצר נראה כמוציא מרה"י לרשות המשותף. וכן מורה לשון הרמב"ם פ"ב הלכה ג' שמצד עצמותם אסורים שהרי אינו מזכיר כלל מטעם דשקילת רשות:

וא"כ י"ל בפשוט דודאי בתר שהחזיק תמיד אי אפשר להם למשקל רשותא והנ"מ לענין אם רבים ביטלו ליחיד והיחיד החזיק ושוב הוציאו הם באיסור מ"מ היחיד נשאר בהתירו:

משא"כ לפרש"י מוכח שאם הוציאו הם אף מביתו נאסר אף הוא מטעם משקל רשותא וקצת משמע הכי מהרמב"ם שבהלכה ג' סותם וכתב בטלו וכו' כלשון המשנה הוא מותר והם אסורים. ובהלכה ו' אף שכתב בלשון יחיד מי שבטל וחזר במזיד הרי זה אוסר עליהם בד"א שלא קדמו וכו' ונראה דאיירי ביחיד במקום רבים מ"מ מדלא מחלק דברבים ליחיד אף לאחר שהחזיק אם הוציא אחד מהמבטלים אוסרים עליו משמע שאינו מחלק בהכי אלא שהוא נשאר לעולם בהתירו והם באיסורן וכן נמי משמעות סתימת הטור וש"ע אלא שקשה עלי להמציא פלוגתא חדשה וצ"ע:

שוב כתב המ"א וא"כ משמע דמותרין להכניס מחצר לביתו ועיין סי' שפ"א סעיף ד' ור"ל כיון דשם מבואר בשם הרא"ש ותוס' דהוצאה מרשות שביטל לרשותן לא מקרי משקל רשותא א"כ ה"ה הכא דשרי ואולם לשון ר"י נתיב י"ב חלק ט"ו הכי רבים שבטלו רשותם לאחד הוא מותר להכניס ולהוציא והם אסורים אפילו להוציא ולהכניס מבית לחצר וכן הוא לשון הר"י גופי' נתנו לו רשותן וכו' והן אסורים ל"מ מבתיהן לחצר וכו' אלא אפילו מביתו אסורין להוציא ולהכניס לחצר הרי מבואר להדיא דאף להכניס אסורין ולמשמעות טעם הריטב"א הנ"ל פשיטא שאסורים שהרי כמו שכתב וכיון שכן הוי להו כמוציאים מרה"י לחצר המשותף ממילא ה"ה כשמכניסן לביתן הוי להו כמוציאין מחצר המשותף לרה"י (ובודאי שלזה מורה נמי לשון המתני' נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין וכמו שהוא מותר בין להוציא בין להכניס כך הם אסורין בין להוציא בין להכניס. וגם מדכולל איסור המבטלים דאיירי בין מביתו בין מביתם כמו שמביתם פשיטא דאסורים בין להוציא בין להכניס שהרי מרשות לרשות מטלטלים שהרי כל החצר דידי' והבית דידהו ככה נמי אסורים בבית דידי' בין להוציא ובין להכניס) להכי נלענ"ד דאין ליסמוך על משמעות זה ואולם כל זה לדעת הב"י שהבין דברי הטור בסי' שפ"א במה שכתב שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל מה שמוציא ממנו אינו חזרה בכל ענין ואפילו בביטל חצירו ולהכי כתב לחלק ריש סימן זה הנ"ל להסכים דברי התוס' דף ס"ח ע"ב עם דברי הטור הנ"ל שיש הבדל בין חזקה דלהחזיק לבין חזקה דלהחזיר ואין להקשות עליו מן המתני' דף כ"ג שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ולהוציא והרי שם אין האיסור אלא משום נטילת רשות ומ"מ אסור בין להכניס ובין להוציא. דזה ל"ק דש"ה שכיון שביטל שניהם הבית והחצר תמיד הוי מכניס מרשות לרשות שביטל אבל מ"מ יש לתמוה מאוד הא שם בתוס' מבואר נמי והא דקתני בסמוך מי שנתן רשותו והוציא ל"ד הוציא אלא אפילו הכניס והרא"ש בדינא דרש"י הא זה לשונו ונראה שאם מועיל ביטול רשות מבית לבית והיו מותרים כולם לטלטל אף אותן שביטלו אע"ג דהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מן הבית לחצר היינו לפי שיש לו חלק בחצר וכשהוא מוציא מביתו לחצר נראה כחוזר ומחזיק ברשותו (ר"ל במה שביטל חוזר ומחזיק בחלקו) אבל היכי שמוציא מביתו לבית חבירו אין זה כמחזיק ברשותו ולא נסתלק הביטול בכך (ור"ל שאיך יוכל להחזיק בבית חבירו שאין לו חלק בו ואי משום דקשה לפי זה