בית מאיר אורח חיים ט

בסוף הסימן במ"א אחד רצה ליתן וכו' חייב הראשון לעכבו ובזמנינו שקונים ע"י רמיזה ואינם מוציאים בשפתים עיין בח"מ סי' רי"ב סעיף ח' וא"כ אפשר דיוכל לומר קים לי ואין מוציאין ממון ולומר דהשמש המכריז נעשה שלוחו הא לא מצינן שליחות בח"מ סימן קפ"ב כ"א ע"י אמירה ולא מצינן ברמיזה ומה שהאחרון אינו יכול לחזור וכופין אותו לקיים היינו מצד המנהג במה שסיים השמש פעם שלישי הוי כמו רושם על המקח דקניא אך צ"ע בא"ע סי' ל"ה וסי' קכ"א סעיף ה' שם מבואר דע"י רמיזה נמי נעשה שליח אבל עיין בספרי ב"מ סי' ק"כ סעיף ד' נראה דעת הראשונים דאפילו הקדש גמור אינו ע"י שליח וצ"ע

הלכות נטילת ידים

סימן קנח סעיף ב' יש מי שאומר וכו' יטול ידיו ולא יברך כתב הט"ז הטעם בב"י וכו' ומסיים אבל בפחות מכזית מפורש בגמ' סוכה שא"צ נטילה וכן העטרת זקנים רושם על סעיף ג' שבש"ע אם אוכל פחות מכזית וכתב ונ"ל לכ"ע אין צריך נט"י דאילו לרוקח אפילו בכזית א"צ נט"י והמ"א כתב סתם על סעיף ג' שהוא ט"ס והרואה סבר דכוונתו נמי על דרך זה דדוקא בפחות מכביצה היא די"א דא"צ נטילה אבל בפחות מכזית לכ"ע א"צ נטילה ולא היא דמה שכתב הט"ז שכן מפורש בסוכה לא היה ולא נברא דשם פרק הישן דף כ"ז לא נאמר אלא דילמא לפחות מכביצה לא בעי נטילה ואף שם נחלקו תוס' עם רש"י דתוס' סברי דפחות מכביצה דלא בעי נטילה היינו ע"י הפסק מפה כמבואר בדבריהם יומא דף ע"ט משא"כ בביצה דאף מפה לא מהני כדביארו סוכה דף הנ"ל ורש"י מפני שסובר דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה פי' המפה אך משום נקיות אבל בפחות מכביצה בין כזית לפחות מכזית לא נזכר בשום מקום לחלק ואדרבה בהרמב"ם איתא כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נט"י ובהדיא מבואר סי' קס"ח סעיף ט' דאפילו על פחות מכזית מברך המוציא. לכן הברור שאף על פחות מכזית צריך נטילה בלא ברכה וה"נ ראיתי שוב שכן איתא בהל"ח בפרק כל הבשר דף רכ"ב ע"ב

סעיף ד אם אוכל דבר שטיבולו במשקה וכו' דע דבזה מאן דמצריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה לכ"ע ואפילו לדעת הרוקח אין ההבדל בזה ואפילו לפחות מכביצה צריך נטילה וחמור מפת כדאיתא בב"י בשם הרוקח ע"ש וק"ל

סי' קסד בט"ז סק"ה עיין בו כי כל דבריו לענ"ד תמוהים ומופלאים א' כתב וע"כ תמוה לי כיון דאנן וכו' דמה בכך דאנן לא מברכינן על טיבול א' מ"מ מייתי ראיה משיטת כל הגאונים דס"ל דעל טיבול הא' מברך ומ"מ ליכא למ"ד דלא ליברך קודם האכילה דהיינו טיבול שני ומטעם דילמא נגע משום דאסח דעתיה ומכ"ש היכי דודאי נגע ותו דאפילו לשטתינו דהיינו ע"פ תוס' שם דף קט"ו ע"א ד"ה כל הא כתבו שם ד"ה אסוחי אסח וי"ל דס"ד כיון שנטל יועיל אפילו לנהמא דחולין לא בעי כונה לכן צריך לה"ט הרי דאף לשטתינו מוכרח דע"י היסח מחויב בנטילה וברכה דאל"ה ברכה זו הוא עובר לעשייתן שכבר יצאנו ידי נטילה בהראשונה כיון דחולין לא בעי כונה אלא ש"מ דבעי נטילה מחדש מפני היסח הדעת ומכ"ש בנגיעה ודאי ותו אטו הרמב"ן משם למד דינו הא ז"ל מי שעומד באמצע סעודה ונזכר שנגע במקום מטונף ודאי צריך נטילה ולברך באמצע סעודה כתחילתה וכך אנו עושים בלילי פסחים נוטלים וחוזרין וכו' הרי דנקיט דינו בלשון ודאי בלא ראיה אלא שכותב נמי דכן אנו עושים אבל דינו פשיטא דא"צ ראיה דאם על נטילה סתם ידים מברכינן מתקון חז"ל שגזרו שלא לאכול פת בלתי אם יקדש מקודם הידים ממה שעסקניות הן וידוע דאינם עסקניות לא לטומאת מת ולא לטומאת ח' שרצים ואף נ"י אינו מועיל לזה וגם כולנו טמאי מתים אלא שעסקניות הן ליגע במקומות מטונפות ועיין טהרות פ"ד משנה ח' בתוי"ט ומכ"ש אחר שטיהרם חזר וטימאם בידים פשיטא שאסור לאכול בלתי נטילה וממילא מחויב לברך אלא שמביא ראיה ליתר שאת דאפילו להיסח הדעת בעי ברוכי תו כתב הט"ז וע"ק דאי תימא וכו'. נשמע מיניה דעתו דאפילו עשה צרכיו באמצע סעודה ואפילו גדולים או קטנים ושפשף נמי לא בעי ברכה וכדלעיל סי' ז' ואין אלו אלא דברי תימא דמה ענין אכילה לתפילה בסי' ז' נהגינן ע"פ מה שבב"י בשם המיוחסת להרמב"ן גופיה שכתב מקובל אני ממורי הרב ז"ל שאין מברכין ענט"י אלא בשחר ובשעת אכילה ונראין דבריו ולדעתי ליקשי דברי הרמב"ן אהדדי אלא דתו כתב שוב מצאתי בהיש"ש וכו' וזה לשון היש"ש אחר שהעתיק לשון הרמב"ן כתב ונראה דבריו להצריך נטילה אבל לברך לא מצינו' בד"ח שתקנו נ"י על זה גם לפי דעתי רחיצה בעלמא מספקת דהא כל זיעת הגוף סם המות חוץ מזיעת הפנים וחיכוך ראש או משום זיעה או משום מיאוס בל תשקצו וכ"ז ודומה לו לא תיקנו נטילה אלא דחמירא סכנתא מאיסורא וחייב לרחצם אבל אין אני רואה חיוב ברכה ולא מצינו שתיקנו חכמים ברכה באמצע הסעודה כי אם הלך והפליג גם מ"ש שנוטלים ומברכים לטיבולים כו' לא שמעתי ולא מצאתי כ"א לפני סעודה אבל לא בתוך הסעודה איירי וגם לשם מצינו שחייבו חכמים בכך משום כל שטיבולו במשקה שצריך נטילה ומ"מ אנו אין מברכין האידנא לכל דבר שטיבולו במשקה כנ"ל עכ"ל. ולשונו צ"ע ומגומגם כי תחילת לשונו שכתב אבל לברך לא מצינו בד"ח שתקנו נ"י על זה משמע דאך פליג דלא ליברך בנגע במקומות המכוסים שלזה ביאר הרמב"ן שנקרא נגע במקומות המטונפים. אבל אם הוצרך לנקביו באמצע סעודה לגדולים או קטנים ושפשף מודה דבעי נטילה וברכה וממה שמסיים ולא מצינו שתיקנו חכמים ברכה באמצע סעודה כ"א הלך והפליג משמע כהבנת הט"ז דאפילו לעשות צרכיו באמצע סעודה אין לברך ובעניותי א"י אדרבה ממה שמצינו שבהפלגה תקנו נטילה משום היסח הדעת. ובלי ספק החשש דהיסח הדעת אינו אלא מחשש דילמא נגע במקומות המכוסים דאילו מחשש עשיית צרכיו בזה אף אם הסיח דעתו יוכל כל אדם לידע אם עשה צרכיו בשעה זו אם לאו ומ"מ התקינו נטילה באמצע סעודה מכ"ש כשיודע שנגע אין לך היסח הדעת גדול מזה ודוחק לומר בדעתו שסובר שהיסח הדעת עיקר טעמו משום דאז פסק כח הברכה משא"כ בלא הסיח דעתו וידע שעשה צרכיו אפילו מ"מ לא פסק כח הברכה שבירך תחילת הסעודה כי א"י מאין יצא לו סברא זו:

ומ"ש היש"ש גם מ"ש שנוטלים ומברכים לטיבולים לא שמעתי ולא מצאתי כ"א לפני סעודה אבל וכו' מלבד שא"י מה סברא איכא לחלק בין תחילת סעודה לאמצעה דאטו קדושת המזון בתחילת סעודה תליא וגם מדהפליג מוכח כנ"ל דאין לחלק אף גם י"ל הא כבר הרגישו תוס' שם ד"ה צריך שיטול בטיבול שני וז"ל ל"ד נקיט טיבול שני דהא עביד ליה בתר המוציא וכו' והנטילה גם לצורך טיבול באה וי"ל דבדיוק נקיט הגמרא ההוא לישנא להורות דאף בטיבול שני שהיא באמצע סעודה נתקן להכי נלענ"ד דאין לזוז מפסק הש"ע ל"מ בעשה צרכיו דודאי בלי שום ספק בעי ברכה אלא אפילו בנגיעה במקום זיעה ממש בעי ברכה אך בנגיעה במקום מכוסה ואפשר שלא היה שם זיעה בזה לענ"ד יש ליטול בלא ברכה ומ"ש הט"ז וכן משמע מדברי רמ"א ס"ס קע"ח וכו' ע"ש במ"א ס"ק י"ג תראה כי לא משמע מידי כי שם לא איירי כלל מענין נטילה כ"א מבה"מ ומוציא ואדרבה מדלא הגיה פה מוכח דעתו כפסק הש"ע והוא ברור:

הלכות בציעת הפת

סימן קס"ז במ"א סק"ח אבל בגמרא איתא כו' מ"מ כו' נ"ב כלומר דבורא משמע בינוני ומשמע לשעבר נמי וכ"ת דא"כ דהכונה בבורא לשעבר לימא שברא שמדויק אך לשעבר מ"מ וכו'

סעיף ט"ז בש"ע אין הבוצע וכו' לעיל סעיף א' פסק דמיד אחר הברכה יבצע הפרוסה והכא לגירסא זו פרש"י ותוס' פרק כ"מ ד"ה והלכתא דצריך להמחין עם הבציעה עד אחר עניית אמן אבל הב"י לשיטתיה בהכ"מ שכתב אף גירסא זו מתפרשת עם גירסת הרי"ף דאין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן: