בית מאיר אורח חיים ח

דר"נ יושב בדיעבד יצא בנ"כ א"כ מה הפעולה דלר"נ בדיעבד לא עשה ולא כלום הא סתמא ההלכה כת"ק ואי ס"ל דאף לת"ק הג"ש פועלת לעכוב בדיעבד א"כ למה לא ביארו דבריהם ע"פ הת"ק והנלענ"ד בישוב זה דנראה לתוס' דלדינא אין פלוגתא בין ת"ק לר"נ ולכן לא אמר ר"נ אלא בלשון אין צריך אך משום דלהת"ק א"א ללמוד אלא דומיא דקרא דמצינן אלה יעמדו לברך שהציווי לא היה לעשות כ"א בעמידה ובודאי שאם הי' אז מי שלא היה יכול לעמוד שהיה פטור ואונס רחמנא פטרי' ולא עלה כלל על ראש ההר לישב וה"ה דיכולין ללמוד בנ"כ דכהן חולה פטור אבל זה לא מצינו בדרשה זו להדיא דאם הכהן עבר ונשא כפיו בישיבה שלא קיים המצוה ויותר מבואר ע"י היקש דר"נ דשם עבודתו מחולל ולכן נקטו התוס' בדבריהם דרשה דר"נ וממילא נשמע דהדין ה"נ להתוס' כי לדינא שוים ומה גם אפשר דהתוס' סוברים דאף הת"ק מודה בהיקש לשירות ולא איכא בנייהו מיידי אלא דמר אמר חדא וכו' וזה נראה מדבריהם ד"ה ור"י אמר דשם הוקשה להם שפיר אי ס"ל כה עכובא מה להם לדרשא כיון דמגופא דקרא מצי יליף משא"כ הכא בדר"נ שתקו לבאר דעת הת"ק בההיקש לשירות והיינו כדאמרינן דתרווייהו דרשות שוים ומר אמר וכו' והעולה מזה דבין לת"ק ובין לר"נ חולה שאין יכול לעמוד פטור ממצוה זו בין להרמב"ם ובין לתוס' ומה"ת להחמיר דליברך ברכה לבטלה וכל הראיות דהש"י לענ"ד אינם כדאים לסמוך עליהם אפילו בספק ברכה לבטלה ואפילו להחמיר לישב ולישא כפיו בלא ברכה נמי אין נלענ"ד משום דלא עדיף מרגליו עקומות באינו דש בעירו ומטעם דהכל יסתכלו בו מכ"ש דיש לחוש בדברי תימא שישב וישא כפיו ומטעם זה נראה שהשמיטו הפוסקים דין זה דתוספ' להדיא לנ"מ לחולה משום דאין צריך ומן דיעבד ביוכל לעמוד וישב משום דל"ש ומה"ת יעבור וישב. ובכלל דבריו הנ"ל ממילא מיושב קושי' הש"י שהתחיל בסתירת הרמב"ם דבפי"ד נקיט דרשה דת"ק שהוא כוללת לכל הדברי' השנוים שם ור"נ לא פליג עלה כלל כי רק אין צריך קאמר ובפט"ו שם הוכרח לדרשה דר"נ דאיתקש לשירות נקיט ההיא דרשה וק"ל: הלכות קריאת ס"ת

סי' קלז סעיף ג' במ"א סק"ו מביא מעשה עם פסק של מהר"ם לובלין ז"ל וכזה אירע פה ק"ב שבת חוה"מ תקל"א והורתי כפסק המ"א ולאחר מעשה עיינתי בדבריהם ורואה אני שמה שכתב המ"א וצ"ע דכל י"ט שנ' הוי ספיקא ומברכים אקידוש והבדלה כמה ברכות ולענ"ד אי מש"ה ל"ק כי עיין בח"ר שבע שטות בסוכה דף מ"ז בא"ד המתחיל איכא דאמרי ברוכי וכו' כתב אלא שיש לך לומר שאין ספק זה כשאר ספיקות שחכמים שאמרו לנו לעשות יום שני תקנו לנו שנברך בו כיום הראשון שאם לא נברך ונקדש בו יזלזלו בקדושתו לפיכך וכו' נמצא דשפיר מביא המ"ל ראיה כמו שאין מברכין לישב בסוכ' שמוכח מהתם כפסק הרי"ף דכל ספק מצוה מן הדין דלא לברך עלייהו אי לא משום דלא לזלזולי בקדושתו משא"כ ספק דחול המועד בין יום ב' ליום ג' מה זלזול שייך לכן איכא למימר דלא תקנו רבנן לבריך אלא על הודאי דהיינו תרווייהו ביום השני וביום השלישי ולא על אחד אמנם הואיל ואנן בקיאין בקבועא דירחא י"ל דראוי לברך על יום שלישי בלבד כדמברכינן ליל ב' דפסח על עומר דשם ליכא למימר כי היכי דלא לזלזולי דאדרבא איכא זלזול לי"ט של פסח ואי נימא דספיקא הוא למה מברכינן א"ו משום דבקיאינן וה"ה נמי בשכח ביום השלישי:

וזה ליכא למימר דברכת עומר היינו דלא לזלזל ביום א' דחג שבועות חדא דזה דוחק ועוד דא"כ יותר יש לחוש לזלזול דיום ב' פסח דהוי בפעם אחד אם טעה וקרא ביום השלישי ושכח מלקרות ביום השני למשמעות המ"א נמי קורא בברכה ולדידי בלא ברכה אמנם גוף חשש המ"ל לברכה לבטלה בברכת התורה צ"ע מאוד לפסק הש"ע סי' רפ"ב סעיף ב' דע"כ צ"ל דאף דכבר נפטר ברכת לימוד התורה בברכה דשחרית לא הו' בזה ברכה לבטלה דמברכין על כבוד הקריאה בצבור אף דכבר נשלם מנין השבעה קרואים וגם כבר נשלם קריאת הסדרה כמבואר סי' קל"ט בטור:

וא"כ מה חשש ברכה לבטלה איכא בזה ואדרבא מסי' ק"מ ס"א משמע דאסור לקרות בצבור פסוק בלא ברכה וצ"ע עכ"פ נראה דהעיקר להלכה כמ"א:

סעיף ד בש"ע אם קרא וכו' ואם לא קרא בין שלשתן וכו' עיין תשובת פ"מ ח"א סי' צ"ד כי האריך לסתור פסק הש"ע ואני כתבתי בצדו על הדברים שכתב ונראה שהם שני פסקים סותרים דע"כ וכו' וא"כ גבי עשרה פסוקים דתני ג"כ לישנא דאין פוחתין נמי עיכובא הוא וכו' ע"ש שכתבתי לענ"ד י"ל דמה שפסק שני פסוקים צריך לחזור היינו משום דזה שקרא אך ב' פסוקים אינו נחשב מן המנין ולא הוי אלא שנים ולהכי או הוא או אחר קורא בברכה אם לא נזכר עד אחר שבירך אבל אם תלת גברי קראו כל אחד ג' פסוקים הא א"א לומר שלא נחשב האחרון מן המנין דמ"ש הוא מן הראשונים ותינח אם נזכר טרם שבירך שפיר אף שמסיים מלקרות חוזר וקורא עוד פסוק אחד ובכה"ג איירי התוס' אבל אם כבר בירך א"א לחזור ולקרות בברכה לפניה ולאחריה שכשם דתנן אין פוחתין מעשרה פסוקים כן ה"נ תנן אין מוסיפין עליהם דהיינו על מנין הקרואים והוי יותר לא אפשר מפרשת ויחל ושפיר דמי בדיעבד וזה ברור לענ"ד וכן ראוי להורות:

סימן קמא במ"א סק"ב כתב ונ"ל דהרמ"א עיין בב"י סי' כ"ח וכו' לא עיין המ"א בד"מ סי' י"ז כי שם מבואר שגם דין דסי' י"ז הוא מתשו' הריב"ש ועיקר הדברים עיין סי' תכ"ב:

סי' קמג במ"א סק"ט וכ"כ בח"ה בגיטין דברים אלו מביא הב"י בשם הר"ן בשם רבו להלכה ולא למעשה ואמת למשמעות הרי"ף שאינו מביא כלל הנאמר ולא היא התם מחסר במילתי' משמע כדברים אלו אבל לפרש"י שפיר מחסר במילתי' שקורין לו ס"ת וחסר הוא לפ"ז י"ל לפי' רשב"א עצמו שם דיריעה אחת לאו דוקא ה"ה באות אחת כל הס"ת פסול וגרע מחומש לבדו וכן משמעות הרמב"ם ע"ש ודו"ק כי צ"ע

סימן קמז ס"א עיין מ"א כתב וכן משמע בהרמב"ם וכו' א"כ כ"ש בעמודים שוב כתב ובשבת וכו' וא"כ מוכח דאסור וכו' א"י מהיכי מוכח דהא י"ל תפילין ורצועות יוכיח' ועיין בתוספות חגיגה שמביא בעצמו בתר הכי. גם מ"ש א"כ כ"ש בעמודים לענ"ד המעיין במס' ידים פ"ג סוף משנה ד' ר"י אומר שבסוף אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד משמע יותר שאז הגליון מטמא ולא העמוד וסתמא הוא תפור ומה שלומד העמודים במכ"ש כבר מבואר שם משנה ב' שאין למדין דברי סופרים מדברי סופרים ואף אי נימא כדעתו דאף העמודים מטמאים יראה לענ"ד דהיינו דוקא במה שהס"ת כרוך עליהם אבל היוצא למעלה מן הס"ת ולמטה כדי לאחוז בו ודאי אינו מטמא ולא עדיף משם הכתוב על הכלים דאמרינן כנגדו מקדש שלא במקומו אינו מקדש עיין ערכין דף ו' לכן לענ"ד עיקר כהט"ז

הלכות בה"כ סימן קנא בט"ז סק"ג וכתב המ"א בסי' שאח"ז וכו' אעפ"י שהיא לו לצורך אסור ע"כ יש ליזהר וכו' ולענ"ד לצורך אדם שא"א למיעבד בע"א והוא צורך לעמידתו בבה"כ שרי והראיה שהרי דין זה מקורו מהמרדכי שלמדו מדין ההיכל וברמב"ם הלכות יסודי תורה פי' הוא בלשון זה הסותר אפי' אבן אחת דרך השחתה חייב הרי ביאר דדוקא דרך השחתה אסור והשחתה לא נאמר אלא במה שאינו צורך אדם (כדאיתא באילן פירי) וכן נמי כתב אח"כ השורף עצי הקדש דרך השחתה וכו' ואילו היה נהנה מהשריפה היה בל"ז מוזהר משום מעילה ולענ"ד מיישב בלשון זה קושית תוס' מס' מכות כ"ב ד"ה אלא ע"ש ודו"ק: סימן קנד במ"א ס"ק י"ד מביא בשם ב"ח בשם מה ה ש"ל נראה וכו' אכן צ"ע נ"ב עיין סי' ל"ד ס"ד דעכ"פ נפשט מיניה דזה ודאי אסור ופשטן של דברים מורים לאסור אף בדין הראשון דמהרש"ל וכדכתב הב"ח: