בית מאיר אורח חיים י

סימן קסח במ"א סק"א לכאורה משמע נ"ב ההוא לכאורה א"י מה הוא: בס"ק ו' וצ"ל דלהרמב"ם חביב עדיף נ"ב אף דדברים אלו הם ירושלמי אפשר דצ"ל וצ"ל דלהרמב"ם דחביב עדיף איירי הכא כשאין הכוסמין חביב לו באותה שעה

בס"ק ט משמע דוקא לפי שהיה נזהר כיון דאיכא פלוגתא א"י מה קאמר דהא הפלוגתא אינה אלא בנזהר אם יברך דוקא על של ישראל ואסור בשל גוי או דג"כ יש לו הברירה ומכיון שמצוהו לברך על של ישראל דבזה אף לדעה שניה יש לו הברירה לדעת הירושלמי למה הצריכו לסלק ועיקר הדברים עיין בא"ר

בס"ק י"ב ולכן אם יוכל למצוא עילה שיאכלם בהיתר וכו' תימא לי וכי מי גרע זה הנזהר בפת גוי מדברים המותרים ונהגו בם איסור דצריכים התרה כדאיתא בי"ד סי' רי"ד. ואף שהאחרונים בי"ד סי' קי"ב נתנו בו תבלין שהוא משום איבה. מלבד שגוף דין ההג"ה שם צריך לי עיון בראיה מדמאי דשם אין בו משום לתא דנדר אלא שהחכמים אסרוהו והם אמרו דבמקום איבה שרי כמו שהתירוהו לעניים אף יותר קשה לי על דעת התה"ד שכתב שאפילו ביושב לבדו נמי אם הוא על השלחן כיון דמשום חיבוב מצוה שרי ליה לבצוע שרי ליה לכולה סעודה. וא"י מי התיר לו אף לבצוע עליו בלי התרה ומי עדיף מהמקבל להתענות ופגע בו שבת וי"ט דצריך התרה

בס"ק טז קשה וכו' ובגמרא משמע קצת וכו'. מה דמשמע קצת היינו בדף ל"ז ע"ב ממה דמקשה ממצה על פירורין פחות מכזית ושם משום דנפק מתורת לחם והראיה שבדינין אלו אין הבדל בין אכל שיעור קביעות משא"כ בדין דפת הבאה בכסנין הרי מסיים הרמב"ם אע"פ שהוא פת וכן בדף ל"ח מבואר להדיא דעל כובא דארעא אע"פ שאין מברכין עליו המוציא אלא בשיעור קביעות מ"מ יוצאין בו בפסח והכל היינו משום שהם פת ומה שלא קבעו החכמים במוציא וברה"מ הוא מטעם הב"י משום דאין מדרך לקבוע סעודה עלייהו וע"ש כי דבריו נכונים בטעמם ומה שמשיגו הד"מ מן המנהג וכן הט"ז ס"ק ז' כתב וע"כ יפה עושין וכו' כבר כתבתי דלענ"ד בל"ז יפה עושין שהרי קובעין סעודה עליהן ואוכלים ממנו השעור וק"ל

בס"ק כח בא"ד אמרינן בגמרא כו' דהא מקרי פירורין שיש בהן כזית ובכזית לא בעי תואר לחם נ"ב למסקנת רב ששת אין הקושיא מתחילה קושי' ואין תירוץ זה ואף לא מסקנת התירוץ מוכרח כלל ולהכי לא הזכירו הפוסקים כל עיקר חילוקי תירוצים אלו ויפה פסק הרש"ך: בס"ק כט וה"ה הנותנים חתיכות פת נ"ב ע"כ היינו פרורים פחות מכזית וא"כ א"י מה חידושו היינו הך

בס"ק ל' נ"ל דיצא לו ממ"ש תוס' בברכות דף מ"א דלפרש"י וכו': נ"ב מ"א ע"ב ד"ה הלכתא ולענ"ד מעולם לא כיון הר"ש לדבריו ולהכי דייק נפל דהיינו שלא בכונה ואך אוכל הפת כדי שלא להפסיד היין והוא עיקר ולהכי צריך לברך עליו

סעיף יג במ"א ס"ק ל"ד ומ"מ נ"ל כו' הודאי אי לא הכריע הב"י לכתוב כיון דהרמב"ם והרא"ש סברי כר"ש הכי נקטינן שפיר היה ספיקא דאורייתא אבל עתה להכי סתם הדעה ראשונה והי"ח אינו מביא אלא להורות כדי לצאת ידי שמים שוב אין כאן ספק ואסור לברך בה"מ אף כי אכל לשובע

שם בהגה"ה אבל פשטידא וקרעפליך לענ"ד נראה דאיירי ביש בהן כזית דאל"ה לא עדיפי מפת גמור שנתבשל שבסעיף י' ודלא כמ"א ס"ק ל"ו שמחלק באופן אחר

בהנ"ל וכל זה וכו' אלא שמטוגן בהן נ"ב עיין ט"ז סוף הסימן כתב דטיגון במשקה הוא כסנין וכן כתב ס"ק י"ט: הלכות סעודה

סימן קעד במ"א סק"ה אבל כששותה לצמאו יין שלפני מזון פוטר ין שבתוך המזון נ"ב ר"ל אפילו מה ששתה קודם הנטילה ועיין ס"ק י"ד

בסק"ו וכ"מ בתוס' כו' אפ"ה פוטר נ"ב כלומר לולא דהוי שלא במקום סעודה שם וכ"מ בב"ח וא"ת. נ"ב חוזר להש"ע:

סעיף ג בש"ע ללפת בהן את הפת לשון זה עצמו מוזכר נמי בתוס' וצ"ע לפ"ז בכל מיני לפת הן פרי אדמה כמו מאריבין וכיוצא בו והן פרי עץ כגון אגסים וכיוצא בהן שמבשלים עם הבשר שכל אלו מיני לפת אין דרכם ללפת בו את הפת אבל הרשב"א שבהב"י לא תלה הטעם בהכי אלא ז"ל אבל בשר וכיוצא שהם בעצמם מזון הם ואינם באים לקינוח סעודה אלא להשביע והן בעצמם מן הסעודה ופת פוטרת כל מה שבא למזון ולהשביע ומעשה קדירה נמי מההוא טעמא דאף הן סועדים ולהשביע הן באים לדבריו ודאי כל מיני לפת המתבשלים בהדי בשר להשביע הן באין ונקראים מחמת הסעודה ומדהב"י כתב שדעת הרשב"א חדא עם דעת התוס' בענין זה דמחמת הסעודה תוך הסעודה ש"מ דדחק לפרש אף שטת תוס' כטעמו וכן נראה שהרי להדיא התוס' חולקים על רש"י בדייסא וכבר אמרינן הנהו בבלאי טפשאי וכו' ש"מ דזולת בבלאי אין מדרכם ללפת בו הפת ולענ"ד זה מנהג העולם שאין מברכין על שום מין מאכל הנתבשל עם הבשר וזה דלא כהמ"א שכתב ומיהו בפירות וכו' אפילו עם בשר וא"י אטו מאריבן לאו פרי אדמה נינהו ועיין ודו"ק:

סימן קעח בפסחים דף ק"א ע"ב תוספות ד"ה כשהן יוצאין עיין בדבריהם פירשו מה דקתני כשהן יוצאין וכו' היינו מחשש שמא ישהו וכו' וכן מסיק הרא"ש פרק כסוי הדם ומבאר יותר שהוא רק עצה טובה וכשהן חוזרין ולא ברכו למפרע אין צריכין אלא ברכה תחילה ויש להקשות חדא דא"כ לר"ח דמשנינן אליבי' דההוא ברייתא ר' יודא קתני לה והת"ק באמת ס"ל דדברים הטעונין ברכה במקומן אפילו בלא הניחו מקצת חברים כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה נהי דפליגי בשנוי מקום וס"ל דדברים הטעונים ברכה במקומן כר"ח דשינוי מקום דידהו לא הוי היסח הדעת תינח דלהכי כשהן חוזרין אין טעונין ברכה תחילה אבל כשהן יוצאין מה טעמייהו דלא מצרכו ברכה למפרע מחשש דשמא ישהה אטו נימא דבתרתי פליגי ולא ס"ל החשש דשיהה ותו הא חשש זה דשמא ישהו עד שירעבו לפ"ר שייך נמי אף בדברים שאין טעונין ברכה במקומן וכן מדויק מן הסוגי' ע"א במה שמקשה מן הת"ק דר' יודא על ר' יוחנן אלא טעמא וכו' הא דברים שאין טעונין ברכה במקומן כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וע"כ מההוא טעמא הוא וק' א"כ ממ"נ מה טעמא דת"ק דבדברים הטעונים ברכה במקומן ס"ל דכשהן יוצאין אין טעונין הא אדרבא איפכא מסתברא דבטעונין במקומן יותר יש לחוש לשמא ישהה עד שירעבו מפני שיקוה תמיד לחזור למקומו ולברך על העבר ובתוך כך ירעב משא"כ באין טעונין דבכל מקום יוכל לברך ובע"כ לפרש דעתם הכי דס"ל ההוא חששא דשמא ישהה עד שירעבו נתלה נמי בזה אם סתם השנוי מקום חשוב היסח הדעת ולהכי ת"ק דר"י דכר"ח ס"ל דבטעונין וכו' השינוי מקום לא הוי היסח דעת מפני שזה מעיקר הדין צריך ברכה במקומו ויודע זה ולהכי כשעמד ואינו מברך לא הסיח דעתו כלל אלא אדעתא דלגמור סעודה עומד או במקום אחר או לחזור למקום זה בזה נמי לא חיישינן שמא ישהה כיון דמתחילה עד סוף אך לגמור סעודתו דעתו ולהכי כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע אף לעצה טובה משא"כ ר' יודא דס"ל היכי דלא הניח מקצת חברים חשוב היסח דעת ממילא חייש נמי שמא ישהה ומצריך לכתחילה כשהן יוצאין ברכה למפרע ושפיר נמי דמדייק הש"ס מן הת"ק אלא טעמא וכו' הא דברים שא"ט דזה לכ"ע העמידה חשוב היסח דעת כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע מחשש דשמא ישהה עד שירעבו וכשהן חוזרין אף שלא ברכו למפרע צריכין ברכה תחילה מפני ההיסח דעת אך לפ"ז צ"ע דא"כ למסקנת הפוסקים כר"ח מן הראוי ליפסק כדדייקינן מת"ק דר"י דבאין טעונין במקומן כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע מהחשש דשמא