בית מאיר אורח חיים פג

בב"י שודאי רבי יוסי לא מחמיר יותר מר"מ ור"ש גופיה דף מ"ב לא גזר אלא כי אתי ביומא ואי שרי להן קודם שיבא מטלטלי נמי אחר שיבא מבואר הא במקום רחוק לא חיישינן שיבא בשבת וא"י מה רצה המ"א במה שכתב דכבר הסיח מלבו וכו' דאילו בא הגוי הא לכ"ע אסור ואילו היה זה טעמו של דבר לא היה אפילו בא כמו בישראל כדמסיים הרא"ש פרק כיצד משתתפין בתר שכתב דישראל אפילו בא אינו אוסר כתב ולא דמי לגוי שהיה עתיד לבא בשבת ור"ל דלא שייך גבי גוי שכבר הסיח דעתו שזה אינו אלא בישראל שבמקום ששובת בכניסת שבת שהוא לו יום מנוחה מסתמא דעתו אז שלא לעקור ומה שבא רוח אחרת היה לו משא"כ גוי כשבא כבר ב"ה היה דעתו לבא אלא שבמקום רחוק לא חיישינן שיבא ולא גזרינן קודם שבא אטו אחר שבא וק"ל: סעיף הנ"ל וי"א שגם בגוי אם הלך לשבות בחצר אחרת עיין ב"ח דזה אף לר"ש לא רק בישראל הוא דמתיר אפילו באותה עיר כדכתבו תוס' דף ס"ה ע"ב ד"ה אקלעו וכן מוכח מהרא"ש שהרי פוסק מכח טעמו דר"ש שכבר הסיח דעתו שאפילו חזר ישראל בשבת מותר ובגוי הרי לכ"ע אם בא אוסר א"ו דט"ס הוא וצ"ל בעיר אחרת

הנה בגמרא דף ע' בעא מיניה יורש מה שיבטל ע"ז כתב הרא"ש דאיירי כשלא עירב אביו ומיירי כשבא לדור בשבת בבית אביו וזה ע"כ איירי כשמת המוריש בשבת דאילו מבע"י שהיה יכולת ביד היורש לערב פשיטא דמצי נמי לבטל וא"כ מוכח דלא סביר סברת הרשב"א שבהה"מ פ"ב שכתב אחד מבני חצר שמת משחשיכה ולא עירב הרי היורש אוסר עד שיבטל וכו' ויראה שאפילו לא היה היורש דר באותו שבת עמהם אוסר שכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת עד שיבטל ודברי הטור הם ע"פ אביו ז"ל והב"י ז"ל אגב שיטפי' העתיק דברי הרשב"א עם דברי הרא"ש בלא פלוגתא וכבר הרגיש הב"ח. וא"כ מה דאיתא בסעיף ד' אחד מבני חצר שמת בשבת כו' ואם לא עירב אם ירשו אחד מן השוק אינו אוסר כל זמן שאינו בא לדור עמהן הוא דלא כדעת הרשב"א (ובעניותי א"י טעמו דהרא"ש בזה דהא הברייתא סתמא אמרה כל וכו' חוץ ממבטל רשות) והמ"א סק"א החליט ללמוד מזה דה"ה הדר בחצר ולא עירב ויצא בשבת שהותר ולענ"ד בזה אפילו הרא"ש מודה דכיון שהוא חי וכל שעה עומד לחזור לא שייך כלל טעמו דר' יוסי שכבר הסיע מלבו דזה ל"ש אלא בהולך לשבות בכניסת שבת: ובלי ספק טעמא דר"י נאמר על אפילו כל זמן שלא חזר ובא וכן פרש"י להדיא דף מ"ז בדברי ר' יוסי וזה ברור

תו איתא בסוגיא אחד מבני חצר שמת והניח לאחד מן השוק מבע"י אוסר משחשיכה אינו אוסר וכתב נמי הה"מ בשם הרשב"א מבע"י אוסר ודוקא כשבא זה היורש ודר עמהן בשבת ובזה אף אי נימא דנמי סובר שטת הרא"ש שבסעיף ב' שדייק מטעמו דר"י דאפילו חזר בשבת אינו אוסר מטעם שהותר למקצת שבת מ"מ אין עליו קושיא דא"כ אפילו בא היורש בשבת לא יאסר דיש לדחות בכמה אופנים אי בעינא י"ל דאיירי כדדחה הב"ח שבא לדור בתחילת שבת ומ"מ לא עירב עמהם דהא אחד מן השוק אך לסימנא נקט דהיינו יורש שלא עירב ובפרט דעל הברייתא מעיקרא לק"מ דאזלה למ"ד לא בעינן בעלים כדאיתא בתוס' ויש נמי לדחות כדדחה המ"א סק"ה דביורש הלא היה מעולם בדירה זו לא אמרינן שהסיח מלבו. ועל דברי הרא"ש שכתב דברים הללו כנ"ל על מי שמת בחצר בלא עירוב והניח יורש פשיטא דלק"מ כדכתב נמי הב"ח דהא לא שייך שבת כיון שהותר הותר די"ל דלכל הפחות מודה באם תחילתו וסופו באיסור אף שבאמצעיתו הותר דאוסר והיינו הדין שרשם עליו המ"א סק"ה ושם אין הכרח לדבריו זולת בסוף הסעי' אמנם בסעיף ג' באחד מן השוק דאמרינן אם מת משחשיכה אוסר יפה הקשה הב"ח למה דפסקינן דבעינן בעלים כיון שזה היה לו בית דירה בחצר ולא דר בו אלא באחד מבתי השוק וכן בשעת כניסת שבת עדיין לא דר בחצר נמצא שאז לא אסר ונימא הואיל והותר למקצת שבת ולמה יאסר הזוכה והט"ז כתב שלא דק ואינו יודע טעם בדבריו והמ"א כתב עליו שלא ראה דברי רש"י ותוס' וגם זה אין בידי לפרש דהם כתבו שהברייתא יפה מתפרשת ומה מועיל להש"ע ומה שמסיים וכתב ובא לאשמעינן דלא נימא וכו' א"י טעם בזה מדוע נימא בזה שמעול' היה לו בית דירה בחצר ולא דר בו שלא יהא חשוב הסיע דעתו כמי שיצא באקראי לשבות במקום אחר בשלמא ביורש שירש מבע"י ולא נכנס עד שבת אפשר כדבריו שבסק"ה אבל באחד מן השוק שמעולם היה לו בית בחצר ולא דר בו מה"ת יגרע

והנלע"ד דלשטת הרא"ש וטור שמקומו דינא דסעיף ב' דוקא אצל בתו ולא אצל בנו יש לומר דאיירי בשהיה דר אצל בנו שאוסר ולשטת הרמב"ם וש"ע הא דייקו ריש הסעיף אם הסיח דהיינו דוקא בידוע שהסיח איירי הכא בסתמא ותו כיון דאחד מן השוק אך לסימן י"ל דאיירי באמת באחד מן החצר אלא שלא עירב וצ"ע. ואולם הה"מ בשם הרשב"א כתב על דין זה דסעיף ג' במת אחד מן השוק בלשון זה וגם בזה כתב הרשב"א והוא שבא היורש לדור בשבת והנה ודאי נשמע מיניה דפליג על הנאמר בסעיף ד' ואם לא היה דר עם המוריש אלא בבית אחר שבחצר אוסר אלא סובר כל שאינו דר בביתו אפילו דר באותו חצר מקרי ביתו דירה בלא בעלים ואינו אוסר להכי מקפיד על היורש אף שדר באותו חצר דוקא שבא לדור בשבת וא"כ בודאי א"א למוקים כדסיימתי ותו וכו' באחד מן החצר שלא עירב דזה לא מהני אליבי' ומ"מ חשוב הותר למקצת שבת. ואי דנוקים אליבי' ששבת אצל בנו והיה אוסר בכניסת שבת א"כ לשיטתיה דסובר כל שנאסר למקצת שבת אין לו היתר למה הקפיד שבא היורש לדור בשבת ת"ל דאם מת משחשיכה נימא הואיל ונאסר למקצת שבת ע"י המוריש אסור לכל השבת. וכנראה מהכא מוכח דהרשב"א אף בזה פליג על הרא"ש וסובר דאף בהסיח דעתו כל שבא בשבת אוסר ואיירי כשהאחד מן השוק לא היה אוסר: ומ"מ כשבא היורש לדור בשבת אוסר וצ"ע

סימן שעב סעיף א' ומהגג לקרפף שאינו יותר מסאתים או שהוקף לדירה אפילו יותר מסאתים: הא יותר מסאתים שלא הוקף לדירה מבואר בטור שהוא כרמלית ואסור לטלטל ממנו לחצר וה"ה לגג ואם כן לשון רש"י ז"ל שבפרק ר"א דמילה המובא בב"י בלשון זה ואם יותר ולא הוקף לדירה קרי ליה רשות אחת לגבו חבירו (או לגבי חצר) לטלטל ב' אמות בזה וב' אמות בזה להוציא ולהכניס מזה לזה. ע"כ מה שהגהתי הוא ט"ס. גם שם ברש"י שבגמרא וצ"ע שוב ראיתי שכבר הרגיש נמי הת"ש

בהנ"ל ולא חיישינן שמא יטלטל גם כלים ששבתו בבית לחצר אחרת מזה מבואר ודאי דכלים ששבתו בבית אפילו באו דרך היתר לחצר שלא עירבו כגון דרך מלבוש מכ"ש שאסורים לטלטל לחצר אחר כמבואר בגמרא דף צ"א במה דמשני בכומתא וסודרא אמנם אינו מבואר מה דין כלים אלו המובאים דרך מלבוש לחצר שלא ערבו בטלטול חצר זה עצמו: ועיין בזה סי' שמ"ט שם הבאתי שהוא בפלוגתא דרש"י ותוס' עם העה"ק. וע"ש שהארכתי

סעיף ג שתי חצירות כתב המ"א עיין ס"ס שס"ה וסי' שפ"ז דמשמע וכו' וא"כ גם בחצירות ובתים שלנו הדין כן ומלבד שאין מן הסימנים שרומז עליהם שום ראי' אף גם כבר עמד עליו בא"ע לתמוה ע"פ דברי רש"י דף ע"א ע"ב שכתב שהשיתוף לחצירות כע"ח לבתים מה ע"ח משוי לבתים כחדא אף שיתוף מבוי משוי החצרות כהדדי

סעיף ה חלון שבין ב' בתים כתב המ"א ומיירי וכו' דאי עירבו יכולים לטלטל דרך החצר א"י מה קמ"ל ומה קאמר שיכולים לטלטל דרך החצר הא אפילו דרך החורים ודרך חלון זה אפילו אין בו שיעור פתח נמי יכולים לטלטל דהא כל הרשות שבחצר אחד הוא והת"ש כתב עליו ודבריו מגומגמים דמה בכך שיכולים לטלטל דרך החצר מ"מ