בית מאיר אורח חיים פב

כתב שאף האורח אוסר על בעה"ב ומה שתלה עצמו בדברי המרדכי כבר עמד עליהם הא"ע בסי' שס"ו שאין מדבריו שום ראיה דאינם אלא פי' רש"י לדברי ר"מ ומפני שלשונו קצר ומגומגם קצת אבארנו כפי דעתי והוא דרש"י לשיטתי' שבב"י סי' שע"ו בשמו דאף דקים לן דירה בלא בעלים לא שמי' דירה היינו לאסור החצר על בעה"ב אבל מ"מ מפני שהיא של אדם שלא עירב עמהם כולי עלמא אסור להוציא מדירה זו לרשות אחר וע"ש בהסוגיא ריש פרק הדר דאיתא גופא חצרו של נכרי וכו' עד המסקנא ועיין בפרש"י ודו"ק: ולשטת תוס' דס"ל דמיד שאמרינן דירה בלא בעלים ל"ש דירה אף גוף רשותו המיוחד לו הוי כבלא בעלים ומותר לכל עולם יש לתמוה בדעתי' דר"מ דסובר היכא דליתא לגוי אוסר ישראל הדר על כל ישראל להוציא מביתו של הגוי הא כי ליתא לגוי מודה דדירה בלא בעלים לא שמיה דירה מפני שאין חשובה דירתו אלא שלא ילמד וכי ליתא לא אסר א"ו דההוא דינא דדירה בלא בעלים ל"ש דירה אינו פועל אלא שלא לאסור החצר אבל ביתו המיוחד לו מ"מ אסור לכ"ע וא"כ שפיר דדוקא כל זמן שאין ישראל דר שם כל רשותם חשוב דיר בהמה ומותר אף לטלטל מבית גוי של זה לשל זה משא"כ כשישראל דר שם משום כשישראל דר שם משום הגזירה שלא ילמד נעשה הגוי כישראל לענין זה שיהיה לו רשות ומה אמרת כי ליתי' בביתו לו יהא שהוא כישראל הא מ"מ דירה בלא בעלים ל"ש דירה זה אינו פועל כ"א שלא לאסור החצר משא"כ רשות עצמו הא עדיין אסור ואך בזה הוא דקיל מישראל דאילו ישראל מפני שדירתן מצד עצמו שמיה דירה גזר כי ליתי' אטו כי איתי' משא"כ גוי הואיל ועיקר דירתו אינו אלא משום שלא ילמד כי ליתי' לא גזר אטו כי איתי' והונח על הדין דדירה בלא בעלים ל"ש דירה דהיינו שלא יאסר ביתו על הישראל משום רשות חצירו אבל ביתו נשאר אסור על כל ישראל כדין דירה בלא בעלים וא"כ אין ענינו כלל לדין אורח כי באמת אף הישראל הדר בהחצר אסור להוציא מבית הגוי משום דיש לו עכ"פ בעלים משא"כ היכי שכל החצר וכל הבתים שרו לבעה"ב דומיא דנדון תה"ד לדידן דלגבי ישראל כל בתי הגוים חשובים כדיר או בנדון דהכא שכל החצר מעורב אלא אך ע"י האורח יבא האיסור מצד קניות רשות מה"ת ללמדו משם ובאמת צ"ע אף על התה"ד מה ס"ד דדינו מבואר בהמרדכי לאיסור

ואדרבה לענ"ד מן המרדכי גופיה יש להוכיח דלא כהמהרי"ק אלא כדעת תה"ד (וכן יש לדייק מהרשב"א וריטב"א שבסי' שס"ח וסי' שס"ו בב"י שלא חשו אלא לשמא יתוספו דיורין ולמה לא חשו יותר למלתא דשכיח שיבאו אורחים לשבות בשבת א"ו דבזה אין לחוש) דהנה הא"ע בסימן שס"ו הנ"ל מוכרח לידחק לפי' זה שהוא הברור בכונת רש"י וכתב וה"ה לכל ישראל אסור להכניס לביתו של גוי כמבואר ברש"י שלפנינו שלא הזכיר אורח אלא דהמרדכי נקיט אורח דישראל אחר מה בעי בביתו של גוי ומלבד שהוא דוחק רב אף גם מה שמסיים אבל אותו ישראל מותר להוציא מביתו לחצר דאין ישראל האורח אוסר עליו הוא למותר דת"ל מטעם שהוא דירה בלא בעלים וכן בפרק כיצד משתתפין מביא המרדכי נמי פי' רש"י דריש הדר וכתב ואם יש ישראל אחר אוסר פי' הישראל אוסר על ביתו של גוי כלומר לאורח המתארח בביתו של גוי הרי להדיא שבדיוק גדול כתב כלומר פי' זה דאיירי דוקא במתארח ולכן הנלענ"ד שרוצה ליישב בזה דקשה מזה על דעת תוס' שבסי' שע"ו הנ"ל:

דהנה כבר איתא בהריטב"א דף פ"ה ועוד הביאו ראיה לשטת רש"י מדאמרינן פרק הדר דלר"מ אע"ג דגוי כי ליתי' אינו אוסר ביתו אסור להוציא ולהכניס וגם זו אינה ראיה דההוא אליבא דר"מ דס"ל דדירה בלא בעלים שמיה דירה אלא דבגוי הקילו היכי דליתא מפני שהיא כדיר שלא יאסור וביתו אסור דסוף סוף דירה הוא ואנן דקיי"ל כר' יוסי ור"ש דדירה בלא בעלים ל"ש דירה כשם שאינו אוסר כך אינה אסורה בין בגוי בין בישראל עכ"ל ולענ"ד א"י לפרשו דמה קאמר דזה אליבא דר"מ דס"ל דירה בלא בעלים שמיה דירה הא אדרבה מבואר בהסוגיא לעולם קסבר דירה בלא בעלים ל"ש דירה רק בישראל להכי סובר דשמי' דירה משום דגזר כי ליתא אטו כי איתא משא"כ בגוי היכי דלא אתא ביומא הניחו בדינו דל"ש דירה וכדבארתי לעיל והרי מ"מ ביתו אסור וש"מ ברור כרש"י ז"ל. ואף אי נימא דמפרש דכי ליתא לא אסר כלומר לא גזר כלל על דירתו דתיהוי דירה אלא נשאר דיר בהמה א"כ מה קאמר וביתו אסור דסוף סוף דירה היא מה בכך שדירה היא הא כי ליתא דירת ביתו גופו דיר הוא ונשאר דיר כמעולם ומה ענין להכא מה דאנן קיי"ל כר"י ור"ש הא לא מיפלגי עם ר"מ אלא בהגזירת דלגבי ישראל ר"מ גזר כי ליתא אטו כי איתא ואינהו לא גזרו ובגוי במקום קרוב דר"מ גזר אטו שמא יבא ואינהו אף בישראל לא גזרו שמא יבא אבל בעיקר הדין דדירה בלא בעלים ל"ש דירה הא אינו מחולק כלל ובודאי היא קושיא עצומה על שטת תוס' לכן המרדכי או דסובר כשטת תוס' ומוסיף זה לבאר בפרש"י כדי ליישב זה או דלא נחית כלל לפלוגתא זו דרש"י ותוס' כדחזינן שאינו מביאה בשום מקום וסובר לפשוט דעת תו' לכן מוסיף זה הכלומר דאיירי בישראל המתארח שם בפיתא ולינה וא"כ נהי דלר"מ כי ליתא לא אמר ואף שישראל דר שם והוי דירתו כשל ישראל הא מ"מ הוי דירה בלא בעלים ומותר לכל ישראל לשטת תוס' להוציא אף מביתו לחצר היינו כל זמן שהיא בלא בעלים משא"כ כשישראל מתארח שם ברשות הגוי שוב הוי דירה בבעלים נמי שהרי כבר היתה רשות מיוחד להגוי ע"י שישראל א' דר בו ואי משום שהוא אינו אלא אורח אורח לא מקרי אלא דומיא מי שביטל אף רשות ביתו ונמצא הוא שובת בפיתא ולינה ברשות שאינו שלו משא"כ זה ששובת בבית שהרשות מיוחד לגוי והוא נותן לו רשותו זה בבית זה לא מקרי אורח שהרי בבית זה בלא ישראל זה ששובת בו לא היה לשום אדם רשות בו משא"כ החצר אינו אוסר דלגבי החצר שעכ"פ רשות ישראל שולט בו לגבו מקרי הישראל ששובת בהבית אורח ואינו אוסר החצר עליו וכל זה אך לר"מ משא"כ רשב"ג שסובר כל שאין שני ישראל שוכנים בהחצר אין חילוק רשות ואפילו ביתו של הגוי אינו עליו שם רשות המיוחד להגוי נמצא אף הישראל השובת בתוכו שבא מכח הגוי לא עדיף מהגוי גופיה ואין רשותו חלוק ואורח אינו קונה רשות ולכן אף הוא מותר להוציא להחצר:

נמצא אף כי באמת לדידן שפסקינן כר"ג ויפה כתב הב"י בש"ע סי' שצ"א ודלא כהמ"א שהרי זה גופא במה שנחלקו ר"מ ור"ג בהברייתא לפי' המרדכי מ"מ זה נמי נשמע שדין דהכא אף מהמרדכי נשמע דמותר מדמסיים אבל אותו ישראל מותר להוציא מביתו לחצר דאין ישראל האורח אוסר עליו ודוק

סימן שעא סעיף א' אחד מבני חצר וכו' הרי זה אינו אוסר עליהם. ז"ל הריטב"א דף פ"ה ויש מביאין ראיה לדברי רש"י (שבב"י ס"ס שע"ו גבי חורבה) דהא קי"ל שאפילו הלך לשבות אצל בתו בעיר אינו אוסר מפני שאין בה דיורין ולא מסתברא שתהא ביתו מותרת להם אלמא פעמים אינו אוסר מפני שאין בה דיורין ומ"מ היא אסורה וזו אינה ראיה דהתם נמי דילמא כשם שאינו אוסר קאמר כך אין ביתו אסורה כיון שאין בה דיורין היום עכ"ל נשמע מיניה ברור הא לרש"י ודאי ביתו אסור ואין להקשות לפ"ז מה הוצרך רש"י לפרש הברייתא שבדף ע' ע"ב אחד מבני חצר שמת,, דאתיא כמ"ד שם דף ע"ב ע"ב דבית התבן אוסר והוא שלא אליבא דהלכתא יפרש שקאי על רשותו גופיה שירש די"ל לישנא דאוסר ואינו אוסר דחקו דאילו לא איירי אלא מהרשות גופ' מבע"י אסור משחשיכה אינו אסור מיבעיא ליה וק"ל וכבר הביא הא"ע סי' ס"ו בשם הרוקח שפי' כרש"י וכן לענ"ד מתפרש הסמ"ק שבהג"ה סי' ע' סעיף ג' אך על דרך דעת רש"י א"כ מהראוי להחמיר כדעת רש"י (ואולם יתר הדינן שהא"ע המציא שם ע"פ דעה זו באם בא לבית יחיד כלים בהיתר ע"ש לענ' הוא טעות גמור כדכבר הארכתי סי' שמ"ט סעיף א' ע"ש,. סעיף הנ"ל אבל אם רחוק יותר אינו אוסר הטעם מבואר