בית מאיר אורח חיים פא

לאין דיורין בהחצר וכשהמחיצות אין מגיעין אפילו ביש דיורין בחצר א"צ לערב בינייהו ולא אמרינן בהו מגו וזה ההבדל שבין מגיעות לתקרה שמודים ב"ה כשמוליכין עירובן שצריכים עירוב לכל אחד ומ"מ אם עירובן בא אצלם אין צריכין עירוב והוי ממש כבנים הנוטלים פרס שבסעיף ה' משא"כ באין מגיעות דאף ביש דיורין ס"ל דלא אמרינן מגו והוי ממש כה' שעירבו ולהכי אפילו מוליכין עירובן אין צריכין אלא עירוב אחד דמלבד שזה דוחק רב שלא יפסק כסברת תוס' הפשיטא להו שאין לחלק כלל בטרקלין בין יש דיורין בחצר ללא אף גם הדרא הקושי' לדוכתה מנ"ל לש"ס דהברייתא דלא כב"ש דילמא בה' שגבו מודו והא דמצרכו באין מגיעות עירוב לכל אחד היינו רק שבזה מחולקים עם ב"ה וס"ל דאף במחיצות שאין מגיעים ויש דיורן בחצר אמרינן מגו כדס"ל לב"ה במגיעין ובאין דיורין עמהם בחצר הוא דטרקלין מחבר ושרי בלא עירוב ולהכי מודו כי עירובן בא אצלן דאין צריכים עירוב ודו"ק

ולשיטת רבינו ירוחם נהי דהנ"ל ל"ק דכיון דס"ל דבמחיצות המגיעות צריכים עירוב בינייהו שפיר דלא הוי כחמשה שגבו את עירובן ולכן מודו ב"ה דצריכים עירוב לכל חד. מ"מ איפכא קשיא מה הדמיון שמדמו תוס' דלהכי במחיצות המגיעות לב"ה כי עירובן בא אצלן א"צ עירוב כמו לב"ש באין מגיעין הא טעמייהו דב"ש היינו משום דבמחיצות שאין מגיעות נמי ס"ל דהטרקלין מחברן וכדכתב רש"י ז"ל דאי לב"ש רשויות חלוקות הן כי עירוב בא אצלן מה הוי ואי לשטת ר"י במחיצות המגיעות מה מועיל שעירובן בא אצלם הא לא עירבו (ואין להקשות על דברי רש"י הא חזינן בדין דסעיף ה' באחין הנוטלים פרס ואיכא דיורין בחצר דאמרינן מגו דהנהו אסרו והזקיקו לערב הני נמי אסרי איש על אחיו הרי אף בביתם מבית לבית אסורים והכי מבואר בהרמב"ם הנ"ל להדיא ומ"מ אף ביש דיורין והעירוב בא אצלן אין צריכים עירוב ולא אמרינן כי עירוב בא אצלן מה הוי די"ל דוקא שם דאין איסורן בא אלא מכח מגו דהנהו אוסרין ולולא כן הוי מעורבין שפיר מהני כי בא אצלם משא"כ הכא דאף בלא מגו אי נימא דאין הטרקלי' מחברם והוי מחולקים שפיר לא מהני אף כי עירובן בא אצלם] ואף אי נימא דתוס' לא ס"ל חילוק זה דרש"י וסוברים באמת דאף גבי טרקלין לא תליא זה בזה ולהכי לב"ה אף במחיצות המגיעות דאסורות בטלטול ביניה' מ"מ כי עירובן בא אצלם אין צריכין עירוב א"כ הדר קשיא מנ"ל להסוגיא דהברייתא דלא כב"ש דילמא כב"ש נמי אתיא ובאמת לא ס"ל דהטרקלין מחברן וצריכי עירוב בינייהו ומ"מ ס"ל באין מגיעות דאם העירוב בא אצלם אין צריכים לערב כמו דס"ל לב"ה במחיצות המגיעים לשטת תוס' אליבא דרבינו ירוחם א"ו דברי רש"י מוכרחים דממה שמודו כי עירובן בא אצלם דעירוב אחד לכולן מזה נשמע דס"ל דטרקלין מחברן ושפיר הוי כה' שגבו עירובן ומ"מ ס"ל דכשמוליכין עירובן צריך עירוב לכל אחד והוי הברייתא דלא כוותיה והדר הקושיא לדוכתא דמה הדמיון לב"ה במגיעות לתקרה לב"ש באין מגיעות וצ"ע ולשטת הרמב"ם הכל ניחא ולק"מ. ומן התימא מהב"י ז"ל שאין מביאו אפילו לדעת י"א ודו"ק

(להנ"ל בהג"ה) אם מקצתן עשו וכו' לשעה זו היה אצלי בשאלה ספר עצי אלמוגין ומצאתי שכתב אך מדברי תוס' דף ע"ב סוף ד"ה כמאן משמע דמספקא להו וכו' וצ"ע קצת על הב"י ורמ"א ולא דק דתוס' קאי על אין להם פתח בחצר אלא יוצאין דרך טרקלין דבזה י"ל דמודו ב"ה דלא עדיף חיבור טרקלין זה מפני שאינם חלוקים במחיצות גמורות מן חבור חצר לאחים הנוטלים פרס דתרווייהו אינם מעורבים ממש אלא בדמיון ה' שגבו הוי מפני שאין צריכין לערב בינייהו וכמו באחים אם שרוים אחרים בחיבור חצרם אמרינן מגו דהנהו אסרו הנהו נמי אסרי אהדדי ה"ה בטרקלין מפני שאלו הדרים בחדרים ועליות יש להם דרך בהטרקלין הרי הם אוסרים הטרקלין המשותף והמחבר החיבור עלייהו שאם רוצים לטלטל בהטרקלין שלפני כל החדרי' אסורי' עד שיערבו ומגו דהנהו אוסרי' אוסרי' נמי אהדדי משא"כ בגוונא דהש"ע שאותן החלוקים במחיצות גמורים אין להם דרך על הטרקלין אלא נמי פתח פתוח להם ממחיצתם לר"ה נמצא היקף הטרקלין המחבר אלו שאינם מגיעין לתקרה הוא בשלימות ואין אוסר עליהם הטרקלין מה מגו שייך באלו כמו דלא שייך לתוס' מגו במה ששרוים בחצר חוץ לטרקלין ואדרבה מן הרשב"א נמי מוכח כדעת תוס' ודו"ק

סעיף ח' המתארח כו' והוא והם מותרים בין בביתם בין בביתו עיין ט"ז וא"כ מה שמעיד המהרש"ל מק"ק לובלין ע"כ שאז עדיין לא נתפשט הוראות הריטב"א מצד לב ב"ד מתנה עליהם והנה דין זה דאורח אינו אסור התה"ד ז"ל למדן מדין דסי' ש"פ סעיף א' ובספר א"ע משיגו מדברי תוס' וכן המהרי"ק סי' ס"ו. ועל ראיות תה"ד כתב וליכא לאקשויי על מהרי"ק מסי' ש"פ דמבואר בש"ע דאורח אינו אוסר וכו' והא דאמר דהוי כאורח לגבייהו פירש כאינש דעלמא שיש לו מקום פיתא דילי' בחצר אחר לכן אף אי משתמש ולן כאן אינו אוסר והאמת שמדין ביטול רשות חצרו לבד אפשר לדחויי כדכתב אבל ממה דמבואר נמי בסי' ש"פ סעיף ב' דאם ביטל להם גם רשות ביתו מותרים כולם אף הוא להוציא מכל הבתים להחצר מפני שאינן אלא כאורח מבואר ודאי דלא כמהרי"ק דהא מ"מ נשאר בביתו ודר שם בפיתא ולינה ומ"מ שרי כולם להוציא אף מביתו לחצר וש"מ שנידן אך כאורח ששובת בפיתא ולינה ודע שממה שנאמר הכא סעיף ב' לפי שנעשו כולם כאורחין אין להביא ראיה לדעת תה"ד די"ל שם שאני כדפרש"י אם יש שם תפיסת יד לב"ה שיש לב"ה מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו להצניע אינו אוסר עליו דכל רשותא דחצר דידיה היא כאילו דר עמו בבית ור"ל שע"י התפיסת יד נחשב הב"ה כאילו דר שם נמי נמצא דאלו השובתים שם הם כדרים עמו בביתו ממש דזה פשיטא שאינו אוסר כדבאמת לשון הטור אינו אלא שחשובים כולם כאילן דרים עמו

אמנם לשון הרמב"ם שכתב כבש"ע לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו משמע ודאי כדעת תה"ד דאילו למשמעות טעם רש"י דהוי כאילו דרים עמו בביתו מאי אריא אורחים כדמבואר סעיף ד' דאפילו בתושבים כל שאוכלים בבית אחד אין צריכים עירוב וכן מבואר להדיא בהרמב"ם פ"ד מה"ע הלכה י"ב מסיים אבל האורח אינו אוסר לעולם כמו שבארנו ור"ל בפ"ב סוף ה"א והועתק בטור וש"ע ס"ס שע"א והנה הא"ע מביא נמי סייעתא לדעת מהרי"ק מלשון התוס' דף ס"ט והמעיין שם יראה דאדרבה משמעותם כדעת תה"ד שהרי כתבו ואור"י דלא דמי להכא דהתם איירי כגון הבא לדור במבוי לשם אכסנאות ולא לקבוע עצמו ור"ל לאפוקי הכא שהוא דר בקבע ומ"מ יהא נידן כאורח זה אין ללמוד כלל מהתם. והרי אינם מעלים נכרי בלשונם ומשמעותם דכל לאכסנאות שרי ואפי' הרא"ש שכתב דהתם איירי בנכרי וכו' מ"מ הרי לא כתב כדכתב הא"ע לחלק בין גוי שאך משום שלא ילמד אומר לאפוקי ישראל שמדינא אוסר אלא כתב נמי בלשון תוס' ממש דאך להכי אינו דומה דשם בא לדור לשם אכסנאות ולא לקבוע ומשמע נמי מיניה דאילו בבא לדור לשם אכסנאות ולא לקבוע ישראל וגוי שוים שלא לאסור בפחות מל' ואף שהירושלמי איירי בנכרי י"ל דברגיל לבא הוא דיש חילוק להיפוך דגוי אוסר מיד משום דעיקר טעמו שלא ילמד וזה שייך אף בבא לשם אכסנאות כיון שרגיל משא"כ ישראל דדינו מצד קניות רשות כל שלא שהה ל' ואינו רוצה לקבוע אינו קונה רשות ואינו אוסר לכן לענ"ד מכל דברי הא"ע איני רואה מקום להחמיר נגד הש"ע שאף שראה דברי המהרי"ק ומביאם בהב"י מ"מ קבע ההלכה כתה"ד

ואולם המ"א בסי' שצ"א מביא דברי המרדכי שדחק הב"י בסי' שפ"ב והתה"ד וכתב ונ"ל שהדין עמו דהרי החצר מיוחד לבעה"ב והבית מיוחד לאורח דשכירות ליומא ממכר הוא וא"כ מוציא מרשות לרשות אבל הבעה"ב מותר להוציא דאין לאורח חלק בהחצר עד ל' יום. וכמה תמוהים דבריו דאם שכירות ליומא ממכר הוא למה לא יהא לו נמי חלק בחצר ומקודם כתב נמי לעיין במהרי"ק סי' מ"ו והוא סותר דעתו וסברתו שהרי המהרי"ק