בית מאיר אורח חיים ז

המ"א מק"ש שס"ל דאין צריך להפסיק לענ"ד אף שכאן העתיקו לענין ק"ש דשחרית בסי' פ"ט חזר בו וס"ל שזה דין דהרמב"ם קאי על ק"ש של ערבית ועיין סי' רל"ב מה שכתבתי על ט"ז שם אך דברי הרמב"ם צ"ע מנ"ל איסור טעימה דהא בגמרא לא נאמר אלא לא יאכל בעצמות הלשון שבמשנה לגבי מנחה ולא יאכל ואין לומר דקשיא ליה דאילו אכילה ממש כבר נלמד ממנחה דהא י"ל דה"א הואיל ולא שכיח לא גזרו וצ"ל דלמד מדנאמר כל האוכל ושותה וסתם שתיה היא עראית למד הימנה ה"ה טעימה דאסור: עכ"פ דעת הרמב"ם ברור דאף אם התחיל, מפסיק ועיין סי' תרל"ט סעיף ב' ודוק

סימן ע"א במ"א סק"א כמ"ש בי"ד לענין (הבדלה) כנראה דצ"ל תפלת ערבית ואם נקבר קודם שעה ד' נ"ל דאף ברכת השחר יאמר: הלכות תפלה

סימן צ סעיף ד' צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן זה מגמרא ברכות ל"ד אמר ר"ח ב"א לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר וכיון פתיחין ליה לקבל ירושלים ומעולם תמהתי על מנהגינו ממש בכל תפוצות ישראל שאין חלונות פתוחין בבכה"נ כי סתומים המה במחיצות זכוכית וכי זה פתוח מקרי הן אמת דלתר"י דיהבו הטעם מפני שע"י ראיית האור תתיישב דעתו יותר ויוכל לכוון כראוי י"ל שאין קפידא במחיצה דזכוכית שהרי יש אורה הרבה אבל לא נראה הכי מכל הפוסקים שהקפידו שיהיו החלונות לאותו רוח שיתפלל והיינו ע"פ טעם רש"י שהחלונות גורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמיא ולבו נכנע לטעם זה משמע כפשטיה דקרא פתיחן ליה ממש וביותר בזוהר פרשת בשלח בשם רעיא מהימנא משמע ודאי פתיחן ממש דז"ל וההוא בי מקדשא איצטרך דליהוי ביה חלונות דכתיב וכיון פתיחין כגוונא דלעילא וע"ד משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים ואי תימא אפילו בחקלא בגין דרוחא ליהוי סליקא לאו הכי דהא אנן צריכין בית וליכא לאשתכחא בית לתתא כגונא דבית עלאה לנחתא דיורא עלאה לדירה תתאה ותו דההוא צלותא וההוא רוחא אצטריך לסלקא ולנפקא מגו עאקו בארח מישור לקבל ירושלים וע"ד כתיב מן המיצר קראתי יה דאצטרך אחר דחוק בעאקו לשדרא בגויה ההוא רוחא דלא יסטי לימינא ולשמאלא ובחקלא לא יכיל קלא לשדרי' לי' הכי וכו' ואי תימא הא כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה [והוא קושי' תוס'] שאני יצחק דמלה אחרא הוי ביה מה דלא הוי בכל עלמא דודאי בשדה אחר הוי מצלי (והיינו כתירוץ תוס' א') נשמע מיניה טעם אחר וגם ודאי נשמע מיניה לטעמו ומקושיתו ואי תימא אפילו בחקלא נמי דבעינן פתוח כמשמעו בלא שום מחיצה וא"כ התמי' קיימת במנהגינו: [שוב ראיתי בספר נזירת שמשון כתב סי' צ' בלשון זה ומשמע בזוהר פ' בשלח עמוד ק"ה דלא יעמוד נגד חלון שהוא פתוח ויתפלל רק שיהיה סתום בזכוכית או יעמוד קצת רחוק מהחלון והמה דברים מותמהים לענ"ד] אמנם מצאתי בכ"מ פ"ה מהלכות תפילה כתב וכתב רבינו בתשובה שבתי כנסיות ומקומות המיוחדים לתפילת הצבור אין להצריך בהם חלונות ומ"ש אל יתפלל אלא בבית שיש בו חלונות היינו יחיד המתפלל בביתו כמו שהי' עושה דניאל עכ"ל ונראה ברור שהרמב"ם משיג נמי הטעם של הזוהר ומחלק בין מקום תפלת צבור משום דכל בי עשרה שכינתא שרי' ודו"ק ונראה שעל פיו הוקבע מנהגינו שפיר ומן התימא אצלי מן הב"י שמשמיטו בהב"י ובש"ע: סעיף טז במ"א סק"ל וצ"ע דא"כ וכו' דלדבריו ליכא עבירה כלל. נ"ב עיין בספר בשמים ראש סי' רכ"ז

סימן צא סעיף ג' וי"א שיש למחות נ"ב קצת ראי' לזה מתוס' יומא דף כ"ה ד"ה והא בעינן וכו' ע"ש וק"ל. סימן קח ס"ח מפני שסבור וכו'. כתב המ"א סס"ק י"א נ"ל דאינה ראי' מידי דהוי אהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג' שנים וארעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו כמ"ש הב"י בח"מ ס"י ולענ"ד בסגנון זה לאו דינא הוא ועיין בח"מ סי' נ"ה ור"ז ומ"ש כמ"ש הב"י ס"י א"י למה רומז ואולי כיון למ"ש הב"י בשם הריטב"א בשם הרמ"ה בסי' ר"ז תוך מחודש י"ז מ"מ אינו כי עיי"ש נמי בבה"ב מה שמשיג הריטב"א גופיה מכח טענת אונס אמנם עיקר הדברים לסתור ראי' האגודה עיין בספרי ק"ד סי' רל"ב כי שם כתבתי דלהכי אין טענת אונס בבתי ערי חומה מטעם דאונס רחמנא פטרי' ולא חייבו להלוקח להחזיר אם המוכר נאנס מלגאל ותדע וכי נימא בדלא הוי זוזא להמוכר דאין שם אונס גדול מזה כדאיתא שם בהג"ה ובש"ך וכי משום זה יוכל לפדות אחר שנה הא ודאי ליתא מטעם הנ"ל וסתמא אמרה תורה ואם לא יגאל יהיה מחמת אונס ג"כ עכ"ל שם. וכ"ת א"כ גם בדין בסי' ר"ז הנ"ל סעיף ט' הלוהו על שדהו וכו' מעכשיו קנה לשיטת הריטב"א שבבה"ב הנ"ל דיש גבו טענת אונס א"כ נמי נימא דאם לא היה לו זוזא לפדותו יהא נחשב אונס וזה ודאי לא מסתבר דזה אינו דבשלמא בלוה ומלוה על תנאי שאם לא יפדה תוך זמן יהא חלוט מעכשיו ודאי דאסיק אדעתי' אולי לא יהא לו מעות דזה שכיח בעני שמוכרח ללות ומדלא נפרש ודאי דע"ת זה נמי החליט ושאונס זה לא יתחשב אונס לגבו משא"כ בלוקח ומוכר בית בערי חומה דאילו יש טענת אונס גבו אף אונס זה דלית ליה זוזא היה חשיב אונס וצ"ע

הלכות נשיאת כפים

סימן קכח בש"ע סעיף ו' עומדים בדוכן וכו' בתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן א' התיר לכהן שיש לו חולי שאין יכול לעמוד אפילו ע"י סמיכה לישא כפיו ע"י ישיבה ולענ"ד לא נראה פסק זה ע"פ דברי תוס' שם שמביא בעצמו אלא שסמך על קושייתו שמקשה דברי הרמב"ם אהדדי מפרק י"ד שפוסק כרבנן ומפרק ט"ו מה"ת שפוסק כר"נ' ומכח זה המציא חילוק בין במקדש דנראה להרמב"ם מסברה עמידה לעיכוב ולכן אסמכוהו על דרשה דכה עכובא משמע ע"ש כי אין רצוני להאריך בביטול דבריו שהם בממילא בלא טעם וריח ובפרט מ"ש ולהכי בפי"ד שכתב הדין לישא כפיו במקדש זשם וכו' זה ודאי אינו כמבואר בהרמב"ם שמה שמסיים והוא שיהיה במקדש לא קאי כ"א על מה שמסיים שהי' בשם המפורש על זה דייק וכתב כמו שאמרנו ר"ל למעלה מזה אבל בכל שאר דברים שמזכיר שם בהלכה זו בודאי הכל שוים לעיכוב: ומה דנראה שהוקשה לו נמי על דין התוס' סתירה ממס' תענית דשם נראה דאינו אלא אסמכתא ועל המ"א כתב שלא דק במה שכתב דבהדיא אמרינן בפרק בתרא דתענית דלא אתקיש אלא לקולא והקשה עליו מדין הרמב"ם במומר וא"י מדוע לא הקשה אדידי' שמביא בעצמו בשם סמ"ג דהוקש לענין עמידה ומה קולא איכא בזה והנלענ"ד בתורף דברים אלו מה דמצינן דלענין עמידה נקטינן ההיקש לדרשה גמורה וכה"ג מביא הבאר שבע פה בתענית בשם הרא"ש והגהות מיימון דמקשינן לענין שאין נ"כ בלילה ובתענית מבואר דלא מקשינן לענין בעל מום. וא"ל משום דאתקיש נמי לנזיר דבעל מום כשר בו דאם כן אף לענין עמידה ולילה נמי כיון דבנזיר אין הבדל נמי לא נקיש. ונלענ"ד דנראה להו לחכמים דלא נאמר עיקר היקש זה כ"א על אופן הנ"כ באיזה אופן שיהיה (ואל תתמה מדאין היקש למחצה כי מצינן כיוצא בו ועיין פסחים דף ס"ד תוס' ד"ה ואיכא ודף ע') ולא על מי מהם כשר או פסול ע"ז לא נאמר כלל אלא שהחכמים במה שנראה להם לאסור אסמכינהו על היקש נזיר דהיינו שכור ובמה שלא נראה להם דהיינו ב"מ נמי אסמכינהו ע"ז להקל ובמה שנראה שלא לאסור דהיינו איסור חרצן אסמכינהו על שירות להקל והכל משום דכל עניני הכשר הבני אדם מי כשר ומי פסול בזה לא נאמר ההיקש כלל ואינהו אך בדרך אסמכתא אמרו מה שאמרו אבל באופן הנ"כ בודאי היקש גמור הוא הנ"כ לשירות הן לעמידה והן ללילה וכמבואר בתוס' אף לעכוב ומה שהרמב"ם פוסל מומר מן שירות כבר כתב המ"א בדרך קנס ודברי תוס' נמי צריכים קצת ביאור דממ"נ קשה אם סוברים דלת"ק