בית מאיר אורח חיים עו

לאומרו אף שהמ"א סי' שס"ג תלה בזה קולא למבואות שלנו דלא ליבעי צ"פ בעקמימות כי כפי טעם הרשב"א או דרבינו יונתן זה סבה לחומרת מבוי דלא לישתרי בלחי אבל לא לקולא דלא לזיק לו פירצה דבקעו בו רבים להכי העיקר כדביאר הט"ז סק"ג שעיקרו תלוי באם הוא מרובע או עגול דינו דין חצר ואם ארכו יותר על רחבו נידן כמבוי כי לתנאי זה לא ידעינן טעם וסבה אלא כהלכתא למ"מ ועיין תוס' ד"ה שפרצתו בד' דף ה' ע"ב ושפיר י"ל דה"ה כל הדינין נתנו בזה ומעתה עיין מ"ש המ"א סק"ד וצ"ע במבואות שלנו אם יש להם דין חצר וה"ה בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה פירצה בד"ט ובקעי בה רבים לדידן דקי"ל דיש להם דין חצר צ"ע אם יהא מותר ויש להחמיר עמ"ש סי' שס"ג סעיף כ"ו ר"ל דשם ס"ק כ"ה כתב ואפשר דלא פליגי במבוי והנה בעיר איני יודע מה מסופק הא בסי' שס"ג ס"ק ל"ד מביא בעצמו הריב"ש סי' ת"ה וכתב שם לעיין הכא והרי הריב"ש מעולם לא נסתפק (וזה נמי היה בהעלם מן ספר נזירת שמשון שכתב בדברי מ"א אלו ונ"ל דקאי על המבואות שבתוכה אבל אם מטלטלין בכל העיר לא שייך שביק פתחא רבה כו' כמ"ש סק"ב דהא א"צ שום תקון בפתחא רבא כלל ודוק וע"ל בס"ז בהגה עכ"ל וצ"ע במה איירי] וכתב וא"כ בעירכם זו אם היתה ניתרת כולה בהיקף חומה הייתם צריכים לערב כולה יחד ולשכור רשות הגוים כולם אמנם נראה שמפני הפירצות שיש בטל הכשירה אם הרבים בוקעים בה ואע"פ שאין בה פירצה יתירה על עשר דהא אפילו רב חנן ב"א אמר דמבוי שנפרץ מצדו בעשר מודה דאי בקעי בה רבים פרצתו בד' וכו' עכ"ל ומה דנקטי' דדינה כחצר היינו כדנתבאר ס"ס שנ"ז לענין דלא ליהוי כרמלית אלא חצר שאינו מעורב והריב"ש קורא אותה מבוי שאינו מעורב ולעולם רה"י גמור אבל מכל מקום כיון דתוך המחיצות הללו בתים וחצירות פתוחים ועל הרוב אורכה יותר מרחבה סובר בפשוט שדינה כמבוי לענין זה והיינו נמי שכתב שם בנ"ד שהיה בהעיר פתח אחד בלי דלתות שהרי פתח זה לא גרע מלחי או קורה

ומה שמסופק תו המ"א במבואות שלנו לא מיבעי' לדעתי כנ"ל דלענין זה דפירצות אינו נתלה כלל אלא במרובע או ארכו יותר מרחבו דפשיטא לענ"ד מבואות שלנו שארכן יתר על רחבן דדין מבוי להם לענין זה אלא אפילו לדעתו והיינו ע"פ דבריו שבסי' שס"ג שהחליט דמבואות שלנו אין בתים וחצירות פתוחות להם והוציא זה מהרמ"א וכבר כתבתי שם שמעולם לא כיון הרמ"א לדעתו ולענ"ד אף מבואות שלנו נהי שאין הנהוג בחצירות לפני הבתים מ"מ בלי ספק אצלי שאם ב' אנשים דרים בבית אחד כל אחד בחדר מיוחד כנהוג שהרבה בעלי בתים דרים בבית אחד כל אחד בחדר בית החורף ולפניהם פאהר הויז המשותף בין שניהם שאם לא עירבו ע"ח אסורים להוציא מחדרם לפאר הויז ויש להפאהר הויז כל דין חצר מפני שהבתי חורף הם הרשות המיוחד והפאהר הויז רשות המשותף וכן מבואר בהרמב"ם ריש הלכות עירובין הלכה ה': וא"כ הרי פשיטא המבואות שלנו נמי חצירות ובתים פתוחים לתוכו דהיינו הפאהר הייזר הם החצירות ובו ב' בתים דהיינו הבתי חורף ועיין סי' שס"ג בב"י ב' הטעמים הנאמרים בחילוק מבוי וחצר לענין היתר לחי וקורה לענ"ד מטעם שניהם מבואות שלנו דין מבוי להם אף לענין לחי וקורה וטעמינו בצה"פ כבר מבואר שם ע"פ הד"מ וממילא ה"ה לנדון זה שאין להפריד מבואות שלנו מדין מבוי לכל מילי הן לענין תיקון עקמימות בעיר פרזי וכדעת המ"ב וט"ז סי' שס"ד והן לענין פירצה: ומה דאיתא בב"י סי' שס"ג בשם הגהות סמ"ק וכתבו עוד וכ"נ במבואות שלנו אם אין בתים וחצירות פתוחים לו וכנראה דברים אלו הביאו להמ"א לחלק במבואות שלנו ואני אומר אדרבא הרי דייק וכתב אם אין וכו' ור"ל שבכל המבוי אינו דר אלא בעל בית אחד בבית אחד וכן התשו' מהרי"ל שהובא שם בלשון זה המבוי שכתבת וכו' ואע"ג דלאו בתים וחצירות פתוחים לתוכה נמי איירי במבוי הידועה לו כנ"ל אבל מן הסתם במקומות שרובם דרים בבית אחד ב' בעלי בתים פשיטא לענ"ד דהמבואות הם מבואות לכל דיניה: אך בהב"ח סי' הנ"ל מבי' הגירס' הגהות סמ"ק כיון שאין וכו' וזה משמע דלא כדעתי ולפ"ז ע"כ ההקפידה שיהא חצירות מרובעים פתוחים לתוכו וצ"ע מנלן זה ולענין פירצה שדנינן פה כבר כתבתי שלענ"ד אך תלה בארכו יתר מרחבו ודו"ק

הג"ה אבל אי בקעי בו רבים וכו' ז"ל הריטב"א דכיון דאפיקתי' לדין פירצה וכו' מוקמינן לדין פירצה בדין חשוב וכל שיש בה ד' טפחים כשיעור פתח שהוא דבר חשוב אוסרת וצריך תיקון. וכבר הבאתי לעיל לשון הריטב"א דכל פירצה הצריכה תיקון אין תיקונה אלא בצ"פ

סעיף ג מבוי שנפרץ וכו' אבל אם נראית עולים לו משום לחי ומותר. כתב המ"א ואע"ג וכו' כופין על מדת סדום שלא תעבור דרך המבוי תוס' והוא שם סוף ד"ה דאי רב אבל תמהני הא שם מבואר ההיפך שהרי כתבו אבל אי לא הוה נפרץ במילואו אע"ג דלא עירבו כיון דאינה רגילה בו כדאמרינן ונפרץ משמע דאינה רגילה בו וא"כ הכא דאיירי במבוי שנפרץ איך כתב ואע"ג דרגילה לעבור והברור שבמבוי שנפרץ דהי' אינה רגילה וגם המבוי אינה נפרץ במילואה ע"י הנראה מבחוץ שעולה ללחי דהמבוי מותרת בלא שום סילוק כי התוס' לא כתבו מה שהעתיק בשמם אלא ליישב מה דלא נקיט רב דינו במבוי הפתוח לחצר בפתח דאם הוי רגילה בו וכתבו דמ"מ הי' שרי ע"י הכפי' במדת סדום,

ובגוף הדין שהתוס' מדמים לחצר שבין שני מבואות למה שמסקו תוס' דף נ"ט ע"ב ד"ה הפנימית דליכא קפידא בדריסת הרגל בעניותי מסופק אני אם לא אף בדין זה דחצר שבין שני מבואות לא שרי הדריסת רגל וצ"ע

ומדי עיינתי בדברי תוס' אלו לא אחדל מלהודיע צערי לרבים כי לא זכיתי להבין דבריהם בתירוץ ראשון שכתבו אלא אי נקיט הכי לא הוי קמ"ל רב מידי דכיון דפתח גמור הוא פשיטא דלא אתי רבים ומבטלי מחיצתה ועיין מהרש"א ועם ביאורו א"י מה ענין פתח המבוי לפרצת החצר דהא השתא נמי שהמבוי נפרץ במילואו הא החצר דאית לי' גיפופין והוא פחות מעשר הא אין לך פתח מעולה מזה ועכ"ז החידוש דלא נימא שהחצר נאסר ג"כ בהפירצה שכנגדה מפני שרבים בוקעין בה שבאין מן המבוי לתוך החצר דרך פתחו ויוצאין דרך הפירצה לר"ה וקמ"ל דבחצר אינו מזיק וא"כ מה לי אם היו באים אף דרך פתח מבוי נמי או אם באים דרך פתח חצר לחוד מ"מ הוי חידוש גדול דלא נחשב פירצת החצר שכנגדה כנפל כל הכותל ע"י בקיעת הרבים כמו שהדין גבי מבוי וצ"ע

סעיף ד אבל בפתוח לכרמלית עיין פה בט"ז מסיים וצ"פ לא מהני בפיר ליבין דלא מהני אא"כ עומד מרובה על הפרוץ כמבואר סי' שס"ב סעיף י' והמ"א סי' שמ"ו סס"ק ק' מתיר בצ"פ וכתב לעיין בסי' שמ"ב ס"י. כנראה כאילו פסקו מיוסד על דעת הש"ע שם והט"ז חייש לדעת הרמב"ם ועיין במה שכתבתי סי' הנ"ל בדעת הרמב"ם ע"פ הה"מ אף להרמב"ם מהני כיון דלא מהני בלא חברותיה דהיינו המחיצה אחור שע"י הבתים ומחיצת פי תקרה שמלפניה עיין ודוק

סעיף ח אבל חצירות שאין פתוחות לאותו חצר אסורות. דין זה מקורו מדין דסי' שע"ח סעיף ג' דנאמר שם ברש"י דף ע"ה דלהכי כי נתנו ערובם בחיצונה ושכח אחד מהחיצונים אף פנימי' אסורי' ולא יכלו למימר אסתליק דליתא לערובה גבה: וכתב הח"צ סי' קי"א אלמא כשהעירוב מונח במקום שאי אפשר להרוצים להיות ניתרים ע"י העירוב ההוא לטלטל מן המקום ההוא שמונח שם העירוב אל בתי דירתם אי אפשר להם להיות ניתרים על ידו לטלטל בחצריהם ובבתי דירתם וכתב המ"א ודוקא כשנשבר בחול אבל נשבר בשבת שרי כמ"ש רס"י שע"ד דשרי לטלטל מחצר לחצר הסמוך לו דרך גובה הכותל ומזה אין כ"כ ראי' דשם אף העירוב אפשר לאתוי דרך גובה ויותר מזה הי' לו להביא הראי' מדעת הרמב"ם וע"ש מה שהבאתי בשם הה"מ אלא שתי' כתב ובחצרותיהם פשיטא דשרי לטלטל כיון שהעירוב הי' קיים בין