בית מאיר אורח חיים ע

חזק לקבל דלת כ"ש כדאית' ס"ס שס"ב ואילו הלחי אין צריך אלא חיזוק להיות עומד בפני עצמו וכבר כתב הב"י באמת על התיקון דמחוי סיד לצ"ה מיהו אפשר דבסיד מחוי אפילו הוא כעובי אצבע טוח בכותל לא מהני כיון שאינו יכול לעמוד בפ"ע. ובעל כורחינו כדי לקיים המנהג צרכינן לומר דמחוי סיד עובי אצבע אלו נתייבש אף בפ"ע יוכל לעמוד וחזק לקבל דלת כ"ש וכדכתב הב"י בלשון אפשר אבל להפריד בין שעור לחי כ"ש לשעור קנה דצ"ה לומר לחומרא גבי לחי ודאי אינו כדמוכח מתוס' הנ"ל אלא אדרבא חומר יש בקנה דצ"ה כנ"ל לענין חיזוק לקבל דלת כ"ש וזה ברור ודוק

הג"ה וי"א דנוהגין כו' זה הוא ע"פ דברי התה"ד שמביא בד"מ (ושם קאי על עיר מוקפת דדינה כחצר שאינה מעורב ובשל יחיד צריכים להשתתף יחד ולא מבוי מבוי בפ"ע ועיין סי' שצ"ב אם לא בדעביד דקה אלא דמהר"מ המציא דלא אוסר מבוי ומבוי בפ"ע אלא ע"י לחי וקורה אבל ע"י שני לחיים בפחות מי' או ע"י צ"ה אפילו ביותר מי' שרי דאינו אלא חלוקת חצר] אלא דבתה"ד גופי' מסיק דלטעמו אף בשני פסין משהו סגי כדאיתא במ"א אך אחר זה חקר בד"מ על מה שראה נוהגין בחבל קשור ומסיק דאינו אפשר מתורת קורה אלא מתורת צה"פ ומצריך ב' קנים תחתיו וכתב ובודאי הראשונים כך הנהיגו וכו' ואין להקשות ת"ל משום דהקנים הוי ב' לחיים וא"כ החבל למה לו ותירץ דהרי לחיים וקורה אינם מועילים רק במבוי סתום וכן הרבה מקומות דמועיל צ"ה ולא מהני לחי וקורה או ב' לחיים (ור"ל במקומות פרוץ יותר מי') וכמ"ש בשם מהרא"י מתה"ד דהנהיגו בתיקון צה"פ ולא בלחי וקורה עכ"ל כאשר הגהתי אותו הרי להדיא טעמו פשוט דהמנהג הכי כדי שלא לחלוק בין סתום למפולש ורבין יותר מי' הנהיגו תמיד בצ"ה אף דבאמת בפחות מי' ובסתום ואפילו בעיר המוקפת החבל למותר ובשני קנים די מ"מ לא רצו לחלוק כנ"ל

אמנם המ"א אחרי שהעתיק לשון תה"ד כתב וא"כ וכו' וכ"כ מהרי"ו ופשוט דאיירי במוקף ולא הרגיש שדברי מהרי"ו אינם מובנים דמה קאמר דמבואות שלנו א"צ אלא ב' לחיים ולא צה"פ הא זה החומר דאילו הוי להו דין מבוי בחדא לחי משהו סגי ומה זה הנתינת טעם לקולא הא זה הטעם דכיון דאינו אלא סילוק דיורין והוי דומי' דחצר כדאיתא בתה"ד צריך ב' ואינו די באחד ולשונו משמע דאילו לא הוי סילוק דיורין אלא תיקון ממש הי' צריך צה"פ וזה ודאי ליתא אלא בעיר אינה מוקפת במפולשת תמיד צריך צה"פ אלא דבמוקפת איירי באמת כדכתב המ"א וא"כ הכי מיבעי למימר דמבואות שלנו אף שהיא עיר של יחיד סגי לה בשני לחיים באינה רחבה י' וברחבה י' בצה"פ ואינה צריכה דקה דוקא והיינו מה שהטעה להמ"ב שלא פרשו בעיר מוקפת] ושוב הניח המנהג שלא ראה אף בעיר פרזי לתקן העקמימות בצ"ע וליישבו כתב שהטעם שסמכינן על משמעות הרמ"א דאף בעיר פרזי כל מבואות שלנו דין חצר להם מפני שאין בתים וחצירות פתוחים לה ובחצר אין חלוק בין עקום לשוה (וזה רחוק לדעתי מכונת הרמ"א כמבואר בד"מ הנ"ל ותו מעולם לא נשמע דמתנאי המבוי לענין חומר דילי' דהיינו תיקון העקמימות שצריך להיות בתים וחצירות פתוחים אליו. הא לא נאמר אלא אין מבוי ניתר בלחי וקורה אא"כ בתים וחצירות פתוחים אליו לדבריו הי' ההכרח לומר אין נקרא מבוי אלא א"כ וכו' ותו מה ענין דמיון מבוי מפולש שע"י עקמימות היא מפולשת לר"ה או כרמלית לחצר שפילושו אינה אלא למבוי וא"כ מה לי אם בתים וחצירות פתוחים לה אם לאו לכן העיקר לדינא כהמ"ב] וגם בגוף הדברים שמבואות שלנו אין בתים וחצירות פתוחים אליו לקמן סי' שס"ה סעיף ב' נדבר בו ועם כל זה שאין דעתי נוחה בפירושו אפרש לשונו הקצר מה שכתב ומ"מ לענין זה שם מבוי עליהם ר"ל שם מבוי ומבוי שאין בתים וחצירות פתוחים לו אינה ניתר אלא בהכשר חצר ולאפוקי חצר שארכו יתר על רחבו שניתר בלחי או קורה אעפ"י וכו' כמבואר סעיף כ"ז והטעם מפני שקרובים לר"ה ולהכי דייק וכתב ומ"מ לענין זה שם מבוי עליהם דאם אין להם חומה ור"ל לאפוקי אילו יש להם חומה בודאי לא שייך הטעם הואיל וקרובים לר"ה אלא דאם ההכרח לטעם התה"ד דדינו כחצר ממש ולהכי בין עיר מוקפת ובין פרזי תמיד מבואות שלנו אין די בתיקון מבוי אלא בתיקון חצר ועם כל זה אין טעם לצ"פ ואם לחשש רחב מי' לזה אין צריך לשום דוחק וכנ"ל בד"מ ומה שמסיים תו ועיין סי' שס"ד דמצד השני סגי בלחי וקורה דברים אלו אין בידי כלל לפורשם [שוב ראיתי שזה שכתב הכי קאי על סיום דברי הרמ"א ואז מהני אפילו במבוי מפולש ע"ז כתב דצד סגי בלחי אלא שלשונו מגומגם וחדוש אין בו] ובספר ת"ש עיינתי וכמדומה לי שנתבלבל כולו בדעת המ"א

סעיף כט מבוי שצדו אחד ים. עיין מ"א הניח בצ"ע דנימא אתו רבים ומבטלי מחיצות ודחק לחלק במקום שסתמו הפוסקים ולענ"ד אפשר דמעיקרא ל"ק די"ל בקיעת רבים לא שייך אלא דומיא דאמר ר' יודא בפסי ביראות אם היתה דרך רבים מפסיקתן דהיינו שעוברים בין מחיצה זו לבין מחיצה שכנגדה ביושר ואם מסלקו אז אעפ"י שרבים באים בין מחיצות הפסים להשקות גמליהן זה לא בקיעות הרבים כיון שאינם עוברים במחיצה שכנגדה וה"ה מחיצות ים אוקינוס במה שמקיף כל עולם זה מקרי בקיעות רבים שרבים שטים ובאים מצד זה ועוברים בצד שכנגדו משא"כ במבוי שצדו אחד ים והצד שכנגדו אשפה ומה בכך שמצד הים בקעו בה רבים הא בהצד שכנגדו ממש הוא סתום זה י"ל דל"מ בקיעת הרבים. ועיין נמי בתשו' כ"י סי' א' ובתשו' דהגאון ספרדי

שם שמא יעלה הים שירטון. עיין ט"ז ועיין בא"ע כי דבריו בטוב טעם הוכיח דכפור וגליד אינו מבטל מחיצה בק"ו שאינו עושה מחיצה ע"פ דברי הר"ש פי"ג דאהלות אמנם בזה נלענ"ד דברי הט"ז שבזמן שהם נקרשים ומכוסים בשלג ונשאר הכל פרוץ לכרמלית בלי שום היכר דאיכא למיחש שיבאו לטלטל על גופי המים שהם כרמלית ולהכי כולה אסור ועיין תשו' שב יעקב סי' י"ז ומלבד זה יש לעיין בהיקף כזה שדן עליו שמסתמא לא הי' מוקף לדירה ליותר מבית סאתים ועיין מהרי"ק שורש מ"ו. לסעיף הנ"ל במ"א ס"ק ל"א ובמ"מ משמע דאע"פ שיתקצר הים מ"מ נשאר מדרון בעומק י' והוי מחיצה אלא וכו' דברים אלו אין הדעת סובלם דאם יש מחיצה מה תו חשש יש לטלטל חוץ למחיצה ועיין סוף הסימן מבוי ששוה בתוכו ומדרון לר"ה וכו' ובאמת ודאי נראה יותר בהה"מ הבנת הר"י טראני ח"א סי' צ"ד שלמד מהה"מ שים הוי מחיצה אף כי אין שפתו עמוק י' ע"ש וכן נמי משמעות הטור הכא שכתב דחיישינן שמא יתיבש הים וקשה ומה בכך אם העומק ישאר על מכונו א"ו משמע מיני' כהבנת מהרי"ט אמנם בהירושלמי עירובין דף ב' ע"ב שבמ"א בסופו מבואר דלא כשטה זו שהרי כתב מבואות המפולשין לים הרי הן כמפולשין לכרמלית ואילו הים מיחשב סתימה להמבוי איך היא מפולשת הגם שיש מקום אתי להביא ראי' לשטת הרימ"ט מש"ס דילן עירובין דף כ"ב ע"ב דמקשה אילימא וכו' בבל נמי וכו' דכ"ע נמי מקיף אוקיינוס וקשה בשלמא מה דמקשה מבבל י"ל דמקשה מן הסתם דידע דיש לו גידוד מתלקט עשרה מתוך ד' ואי דניחוש שמא יש מקומות רחבים יותר מעשר מה שהגידוד אינו מתלקט עשרה מתוך ד' זיל מ"מ מקשה לא ליחייב מספק דשמא אין מקום רחב כזה אבל מה דמקשה כ"ע נמי מקיף אקינוס ור"ל דזה א"א מקובלים אנן בהלכה למ"מ דיש חיוב רה"ר ומה הקושי' בודאי ידע קב"ה דיש באקינוס מכל ארבע רוחות עולם בהים מקומות רחבים יותר מעשר שעל שפתו הגידוד אינו מתלקט י' מתוך ד' והוי פירצה המכלה המחיצה ומה הקושי'. א"ו משמע שהים בלא גידוד כנ"ל הוי מחיצה וקצת משמע הכי בהריטב"א שם שכתב וכ"ע נמי לא ליחייב דהא מקיף לי' אוקינוס פי' דכל