בית מאיר אורח חיים ו

לא קשי' לי' הדינן שבתלמודן בניקב ירך הה' או נפסק ו' בנוקבא משום דסובר כפי' שכתב הר' מנחם המאירי ע"ש בב"י ודוק בו. ולפירושו הרי למטה האות מוקף גויל ואינו חסר כ"א מן הצד למטה ולמעלה מן הנקב אף אותו צד מוקף גויל רובו של האות וכיון דקיי"ל בכל התורה רובו ככולו הוי כמו כל הגויל שלם ושפיר הוי מוקף מכל צד וכן למה שפי' באותיות הפשוטות דנפסק מחמת הנקב באמצע האות והתינוק מחברו בשכלו פשיטא דל"ק שכיון שהתינוק מחברו הוי כלא נפסק כלל ושפיר הוי נמי מוקף גויל ואף לשיטת הב"י דמסיק להלכה דבדיבוק כל שהוא פסול בין מלמעלה בין למטה הרי דשם לא מחלקינן ואומרים הואיל דמוקף גויל אף באותו צד ברובו יהא מיחשב ככולו אפילו נאמר דהטור נמי סובר כותי' אפשר לידחק ולחלק דדוקא בפיסול דיבוק שהדיבוק מפסיקו א"א לומר שיהא נחשב כמוקף כולו משא"כ בנקב ע"י הרוב השלם נעשה אף החסר כשלם ושפיר הוי מוקף גויל. אמנם באמת יותר הי' נוח לי לומר בדעת הטור שאף בדיבוק אינו פוסל אלא במחצותו ולא במיעוטו אלא שלא נראה הכי סתימת הפוסקים וכל זה לפי המאירי אבל כפי הנראה שהב"י למד הפי' בב' ההלכות של ניקב הה' והווין שניקב כל חלק של מטה ולא נשאר כ"א בהה' צורת האות מה שלמעלה מן הנקב וכן בהויו מה שתינוק מכיר היינו רק במה שנשאר ולהכי שפיר מקשה שהרי עכ"פ בכל צד של מטה חסר ההיקף גויל. עכ"פ נראה בעליל שהפי' תירוץ ב' אינן הכרחי כלל וא"כ יהי' איך שיהי' כיון שעכ"פ הדין של היקף גויל ע"י ניקב אינו נלמד אלא מן הירושלמי אין לנו להחמיר אף בניקב ואח"כ נכתב ממה שהחמיר בנכתב ואח"כ ניקב דהא לשיטת הירושלמי ודאי אין חילוק וכיון שהוציא הט"ז משמעות הטור דנקב משהו אינו פוסל ה"ה לדידן אף בנקב ואח"כ נכתב אין לנו להחמיר יותר כיון שכבר הוכחנו שאין תירוץ זה מוכרח' ובפרט לשטתי הנ"ל מוכרח בפירוש דנקב קטן אף מן הצד אינו פוסל וכבר הבאתי ראי' מפרק הקומץ ועל נקב משהו כזה ודאי היא ראי' מספקת ומצאתי ג"כ בע"א סי' קכ"ח בד"מ הביאו הח"מ שם ס"ק כ"א להכשיר בנקב מן הצד אפילו בנקב קודם הכתיבה ומכ"ש תוך האות כנ"ד ובכן בהא נחתי ובהא סליקנא דחלילה לשלוח יד במקומות אלו הן אם הנקבים קטנים הם באמצע הדיו והדיו מקיפו מכל צד והן במה שהן מצד הדיו והדיו נשאר שלם כי לענ"ד יותר קלקול בכתיבה על המטלית שצד התירו פורח באויר כמבואר בפוסקים. כי אם בזה יפה תקנתו להניח במקום הזה מבחוץ מטלית למען לא יהא נראה כניקב: סי' לג במ"א ססקי"ז נ"ב עיין בזה בספר נ"ב סי' א'

סימן לו עיין מ"א סק"ג מביא דברי ריא"ס שבב"י ופירשם בל"ז ונ"ל דמיירי וכו' דלא הוי חטוטרות וכל דבריו תמוהים ולאו דסמכא כדכבר [הביא[ בא"ר בשם מעי"ט. אלא שדברי מי"ט ג"כ אינם חדא הריא"ס הקפיד וכתב דאל"ה לא הוי שני זיינין ואיהו מפרש דלא הוי חטוטרות ותו דאי משום העדר החטוטרות הא מבואר בב"י ריש הסימן דאפילו לא נעשה כלל לא מפסיל משום דאך ספרא דוקנא הוא דעביד הכי אבל אינו מעכב ואולם ע"פ מעשה דאתא לידי שנשאלתי על ס"ת שהיו בו חתי"ן על תבנית זה @ והוצרכתי לעיין בדין זה המחלוקת שבין רש"י ור"ת מבואר בהטור והוא דלרש"י תבנית החית הכי @ ולר"ת תבניתה הכי @ וכתבו התוס' פרק הקומץ דף כ"ט ע"ב ולפרש"י לא. יתיישב כל כך הא דאמרינן פ' הבונה כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו ב' זיינין ור"ל דתבנית הזיין היינו ראשה עב ועובר על רגלו משני צדדים ולר"ת מיד שנוטל החטוטרות שהוא הגג ממילא עומדים הזיינין מכל צדדיהם משא"כ לרש"י אינם עומדים הזיינין כי אם בשאינו נוטל כל הגג אלא חוקק באמצעו מעט ומניח עובי על כל צד כדי שיהא על כל זיין עובר על רגלה משני צדדים ולהכי כתבו לא יתיישב כ"כ אבל מ"מ יתיישב הוא ומסוגי' זו דסוף הבונה למדו שתבנית החית אינה ישרה דהיינו הכי @ דא"כ כי נוטל לגגו במה קאי הזיינין ומזה נמי לומד הריא"ס דאם רחבה יתר על אורכה נמי פסול ומשום דאל"ה לא הוי שני זיינין כדפירשו המי"ט בין לפרש"י ובין לפי' ר"ת ור"ל דבעינן אות ח' כדקאמר בהבונה שאם ינטל הגג יעמדו הב' זיינין בהכשר ולאפוקי אם רחבים יותר מאורכן ממ"נ אי אפשר למשל אם היה חית על תבנית רש"י כזה @ ואם חוקק משהו מצד אחד ועושה כזה @ הא נשאר על אחת צורת @ ואם חוקק כל הגג ונשאר @ @ הכי הא יש ריוח בין ב' הזיינין יותר מריוח שבין תיבה לתיבה שמבואר בי"ד שנמי פסול ומההוא טעמא גופא הוי הפיסול לתבנית ר"ת שאם חוקק מצד אחד לא נשאר כלל צורת אות ואם חוקק כל החטוטרות יש ריוח הרבה בין ב' הזיינין שנמי פסול לכן תמיד פסול אם אינה מרובעת באופן שאם ינטל הגג נשארו ב' הזיינין בהכשר ובכן הורתי שהספר צריך תיקון אלא דלפ"ז ק"ק מאי אירי' שרחבה יתר על אורכה אפילו הוא בשוה לאורכה והוא רחב יותר מדאי אף שנמי הוא ארוך יותר מדאי יש לפסול מצד הרוחב ואולי אורחא דמילתא נקיט שדרכם למשוך ברוחב ולא באורך

סימן לט במ"א סק"א עד שיהא בן י"ח נ"ב בכל המקומות שמרמז ח"י שנה מאן דכר שמי' אלא אי דאורייתא כדנראה לו צריך בדיקה עד רוב שנותיו או שיתמלא זקנו ואי דרבנן לאחר י"ג א"צ בדיקה שוב ראיתי שקדמני הא"ר: הלכות ברכות סימן נה סעיף י"ד אפילו וכו' אפילו וכו' נ"ב בב"י נמי נאמר הכי בלשון פי' ואולי ר"ל לא מבעי' אינו גבוה כ"כ די"ל דנתקדש עם הבה"כ אלא אפילו גבוה נמי: ול"מ רחב ד' דליכא למימר כסתום דמי אלא אפילו אינו רחב ד' ל"א כסתום דמי אך א"כ אפילו אינו רחב ג' מיבעיא ליה ודוחק דבאמת אז אמרינן מכח לבוד כסתום דמי דז"א דלא אמרינן לבוד לחומרא באופן זה וצ"ע בגוף הספר שהועתק ממנו

במ"א ס"ק י"ב. וכמ"ש סי' קצ"ה ס"ב נ"ב א"י מה ענין זה לזה ודין דהכא סעיף ט"ו משם נלמד ואם דין זה דומה לו לא היה צריך לילך למרחקים אבל באמת אינו דומה ולדבריו א"כ אף בדין דסעיף י"ג אם העומד תוך הפתח מראה להם פניו יצטרף ולא משמע הכי וצ"ע

הלכות ק"ש

סימן סט במ"א סק"ד וכתב בכ"ה בשם רדב"ז וכו' אין חוזרין ומתפללין לצאת ידי קדיש וקדושה האמת שאין בידי לא כנה"ג ולא רדב"ז אבל ע"כ אין לפרש שלא יתפלל ש"ץ תפילה בקול רם להשמיע קדיש וקדושה דהא עיקר דין דפריסת שמע ועובר לפני תיבה נאמר היכי דיש עשרה שהתפללו ביחיד כמבואר בהר"ן וגם כ"ש הוא אם בשביל אחד שלא שמע יוכל מי ששמע כבר לירד לפני תיבה להוציאו מכ"ש אם יש י' שלא שמעו. אלא נ"ל דזה מביא המ"א לראי' למה שכתב נ"ל שלא יתפלל הש"ץ בלחש דהא עיקר הכוונה משום קדושה. ע"ז כתב וכתב הכ"ה וכו' ר"ל אין חוזרין מחדש להתפלל כל סדר התפילה לצאת ידי קדיש ותפילה ולכן כשאין שם ששה שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש ג"כ וצ"ע בהספרים עצמם: סימן ע במ"א סק"ו ואפ"ה להרמב"ם וכו' כיון שדבר שאינו מצוי להתחיל סמוך לשחרית לא גזרו נ"ב טעם זה לא נאמר בהרמב"ם אלא על התחלת דברים האסורים סמוך למנח' ומותרים סמוך לשחרית אבל על הפסק אכילה שכבר נאסר בבוקר אין טעם זה עולה כלל והעיקר כמבואר בכ"מ וב"ח וש"פ

שוב כתב ומוכח מכאן וכו' א"ו א"צ להפסיק לענ"ד הדין עם הב"י שבסי' פ"ט בדעת הרמב"ם דהא הרמב"ם כתב אסור לטעום כלום עד שיתפלל שחרית ומלשון זה הוכיח הגמרא שבת דף ז' דאם התחיל מפסיק ע"ש בתוס'. ומה שהוכיח