בית מאיר אורח חיים סז

צה"פ מועילה אפילו בפרוץ מרובה על העומד כגון ברוח שלישית כמבואר פי"ז בדין הכשר מבוי מפולש וכן לפעמים שפרוץ מרובה בלא צ"ה מועיל כגון בפסי ביראות ולא בא רבינו להזכיר כאן אלא המחיצה שבעצמה בלא חברותי' הוא מחיצה וזה פשוט וברור עכ"ל ור"ל מפני שהוקשה לו ולא נסתפק בדבריו שכתב תחילה דמבוי שאני דבקורה בעלמא סגי לה דתינח במבוי סתום אבל במפולשת הא הדופן שלישית לא סגי לה אפילו בפחות מרוחב י' אלא בצ"ה ולא בקורה ומ"מ אפילו רחבה יותר מי' כל שאינה ר"ה של שש עשרה אמה סגי לה בצ"ה ואפילו כל המחיצה ג' ומכ"ש בפרוץ מרובה וניחא לו שלא בא רבינו להזכיר כאן אלא המחיצה שבעצמה בלא חברותיה היא מחיצה כלומר שהרמב"ם לא למד לנו אלא הכשר מחיצה שבעצמו בלא חברותי' כמו לענין כלאים היכי שמחיצה אחת מתרת אם היא בפרוץ מרובה ויותר מ' אין הצ"ה עושה אותה למחיצה והרי היא כלא היה

וממילא נלמד להדין המבואר הכא לענין שבת בחצר שמארבע רוחותי' נפרצו מחיצותיה ביותר מי' ובפרוץ מרובה שאינו ניתר לשיטתיה בצ"ה שהרי שוב אין לו שום מחיצה משא"כ במבוי מפולשת שהמחיצה שלישית אינה מתרת כלל בלא חברותיה שעיקר התירה בא ע"י חברותיה שתי המחיצות שבצדדין שעושין המקום הגדור מפני שאינן רחב י"ו אמה לכרמלית שמותר מן התורה לטלטל בתוכו והמחיצה שלישית אינה מועילה כלום בלא חברותיה בזה מודה דאפילו ליותר מי' ופרוץ מרובה דמועיל צ"ה וכן בפסי ביראות דאפילו צ"ה לא בעי מפני שאין אחת מועילה כלום בלא חברותי' וא"כ ממילא נשמע דאף הרמב"ם אינו מחמיר אלא כמו בנידן דהכא שהחצר נפרץ מד' רוחות או בנעץ ד' קונדסין [לענין שבת הכי רציתי לומר מפני הנאמר בגמרא דלכלאים התירו לו ע"ש דף י"א ובדף י"ו היה שם קנים הדרוקנין אבל עיין בהלכות כלאים פ"ז הלכה ט"ו י"ו אינו מזכיר כלל מצה"פ דליהני ביתר מי' והוא תימא מן סוגי' הנ"ל הא בחצר המוקף ג' מחיצות שלימות ואך להכשיר צד הרביעי ודאי דמודה הרמב"ם שצ"ה מהני אף לפרוץ מרובה ויותר מי' דמ"ש ממבוי מפולש בדופן ג' ולפיכך סתם שם בהש"ע

סעיף יא אפילו אינו נוגע בהן אלא וכו'. בד"מ מביא בשם הגהות מרדכי דאם תרחיק ה' או ו' אמות לא יפה עושים ואף שצ"ע שעור זה מנ"ל מ"מ היה אפשר ראוי לחוש אליו לכתחילה אך הרמ"א השמיטו כל עיקר:

שם מן הצד לא מהני. עיין ט"ז ואין פירושו מוכרח כי אדדייק מריש לשון רש"י לידק מסוף לשון רש"י שכתב באמציעותן ולא על ראשן דאילו בפירושו ולא בראשן מיבעי לי לומר וק"ל

סימן שסג סעיף א' ואין בפירצה וכו'. כתב המ"א אפשר וכו' כמ"ש סכ"ח ר"ל דשם סעיף כ"ח כתב איהו על הנאמר בש"ע שאין ברחבו ג"ט כלו' שאין פתחו רחב ג' אע"פ שתוכו רחב הרבה ור"ל שם דע"כ כל הפלפול בהסוגי' אי בעינן פחות מג' או פחות מד' אינו אלא בשגוף החצר או המבוי הוא רחב לכל הפחות ד' דאל"ה פשיטא דלכ"ע לא צריך כלום שהרי הוא מקום פטור כמבואר סי' שמ"ה סעיף י"ט ואפילו הוא ארוך הרבה כמבואר שם בטור ואפילו אין לו מחיצות אלא מב' צדדין כדמוכח עירובין צ"ט מקושי' הגמרא אי לימא בסמוכה למה לי חולי' וע"ש בפרש"י א"ו דאיירי בתוכו רחב הרבה רק הפתח היא קצרה וזה נמי כונתו הכא בהחצר ובחנם השיגו על המ"א כל הבאים אחריו עיין בם. לאחר כותבי כל הנ"ל עיינתי בהריטב"א שם בהסוגיא ומביא להדיא בשם הראב"ד דאיירי כדפי' המ"א שהמבוי רחבה באמצע וק"ל

סעיף ו צריך וכו' הב"י מביא בשם הר"ר יונתן מה שמפרש בהמתני' הטעם דאתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה ולפ"ר יש לתמוה הא בגמרא דף י"ד ע"ב מבואר טעם משום דהוו מחיצה שהגדיים בוקעין בו [דאיתא שם ואפילו לרשב"ג וכו' אבל מטה כיון דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בו לא קאמר וא"ל ע"ז ממה דאיתא דף ט' מבוי שרצפו בלחיין פחות פחות מד' באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן אף דהוי למטה דשם שקבועים בכותל לא הוי מחיצה שגדיים בוקעין בו והוי כלמעלה] ולטעם זה הא לא מהני מ"ש המ"א בשם הש"ג בשם ריא"ז ע"ש אמנם כי דייקינן מוכרח טעם הר"ר יונתן דע"כ האי טעמא דגדיים אינו אלא שמבטל הלבוד וזה שפיר בשמקודם ידעינן טעם דצריך להיות דבוק. שוב מועיל טעם זה דבקיעת גדיים לבטל הלבוד כגון במחיצה דיש לה שעור דומיא דגדר של כלאים דמוכרח להיות רחב ד' טפחים לפחות כדאיתא פ"ב דמס' כלאים ואם נעשה ע"י קנים כ"ש מופרדים הא ע"כ צרכינן שיהיו רחבים ד"ט ע"י לבוד וכשהגדיים בוקעין מכלה הדביקות ונמצא אין שעור גדר ומחיצה והיינו הוא דתנן במתני' המובאה דף י"ו כל שהוא פחות משלשה צריך וכו' ע"ש וכן במחיצת חצר דצריך להיות מוקף בלי פירצה כל שנפרץ בפריצות יותר מג' דנפיק מתורת לבוד ע"י בקיעת גדיים הוי פרצה משא"כ במחיצת לחי שאין לה שעור וכ"ש סגי מה"ת תהא פסולה מפני הריווח שבינו לבין הכותל מחמת שגדיים בוקעין בו ולא אפשר לחברה להכותל ע"י לבוד ומה בכך אם הוא מרוחק הא בכל מקום שעומד אינו אלא רמז מחיצה ואדרבה יותר נראה לרמז מחיצה מרוחק מן הכותל ממה כשהיא סמוך לכותל ומה לי אם הגדיים בוקעין בינה לכותל כה"ג המה בוקעין אף כי היא מחוברת להכותל ברוחב הפתח כולו ולכן מוכרח טעם לפיסול הריחוק משום דאתא אוירא וכו' כדמההוא טעמא אמר לוי דף י' אין הלכה כאותה מתני' ולהכי כי הוא מרוחק שלשה שא"א לומר לבוד מפני בקיעת הגדיים היא כלא היה ופסול משא"כ פחות מג' ע"י הלמוד הוי כסתום ולא שייך דאתא אוירא וכו' ודוק כי זה ברור וא"כ דברי הש"ג נכונים דאם הלחי רחב מג' יוכל להיות מרוחק ג' כי ידוע בעומד מרובה על פרוץ שבצדו לא שייך אתי אוירא וכו' ודברי התוס' שמביא המ"א במה שנתנו הטעם דמש"ה בסעיף ל"ד מוכרח לתיקון לחי או קורה ולא נחשב פס זה ללחי משום שהוא מרוחק ג' ודאי צ"ע כדכתב הא"ר ואף שדיניהם מוכרח מקושי' הגמרא ומ"ש מדר' אמי ורב אסי וכדפי' רש"י שם ובטל לחי המתוקן בו מ"מ לא מטעם זה אלא כדכתב הא"ר בשם ע"ק ומשמע דהא דפת לא נחשב ללחי משום שהוא חוץ לי' אמות א"נ י"ל משום דההוא פס לא לשם לחי ולא לשם פס הועמד אלא לסתום ה' אמות דפתח המבוי שיהא עומד מרובה על הפרוץ והוי כאילו סנפו אל המבוי וגוף מבוי נקרא ולא לחי וצ"ע וזה נראה מפשטות לשון הריטב"א שכתב דאמר רב יהודא מבוי שהוא רחב ט"ו אמה מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות פי' ואחר כן נותן קורה מן הפס לכותל או נותן שם לחי להכשירו ולא פריש לה משום דפשיטא דלחי או קורה בעינן ככל מבוי דעלמא עכ"ל וכן הר"ר יונתן נקיט זה לפשיטות וכתב מרחיק ב' אמות ועושה פס שלש אמות והקורה מתירתן. ובהקושי' וליחוש כתב ובטל הלחי או הקורה המתוקן בו דאע"ג דמשום פירצה לא יכלינן לפסולי ליה דהא עשר הוא אפ"ה נפסל משום שאין שם לא לחי ולא קורה הרי שאינו מזכיר כלל טעם תוס' ודלא כהמ"א שכתב בתר טעם תוס' וכ"כ הר"ר יונתן דאף דבדין מודו לתוס' אבל לא מטעמם ולהכי דין הריא"ז בהש"ג להר' יונתן נכון דכיון דמעמיד לשם לחי למבוי שאינה רחבה יותר מי' אמות שהלחי נמי בתוך י"א כל שהוא רחבה יותר מהריווח שבינה להכותל דלא שייך אתא אוירא ומבטל לה שפיר דמי ודלא כהמחבר בכור שור שכתב ריש חידושיו לעירובין שהר"ר יונתן לא כתב הטעם דאתא אוירא אלא לר' יוסי דמצריך לחי רחב ג' ולא לדידן דקי"ל הטעם משום בקיעת גדיים ומלבד שהעלים עיניו מהביט בהפי' הר"ר יונתן בהמתני' אף גם לשיטתם נשתבש הרבה כי אם ר' יוסי לא ס"ל דין רבא איך יפלוג רבא עלי' דר' יוסי במה שאין בנמצא חולק על רבי יוסי דהתנא קמא דסבירא ליה דלחי סגי בכ"ש אין מוכרח דסבירא ליה דין רבא אלא דיש לומר שחולק עליו או בעיקר הטעם או בהטעם דלא פלוג עיין וק"ל