בית מאיר אורח חיים סו

בהמתני' ההבדל בין יחיד לשיירה אכתי מה דחקו לפרשו עד שמכח זה מוכרח לפרש וכגון שעירבו בשלמא בהמתני' דפ"ק מוכרח לפרש בהיקף לדירה דאל"כ אין מקום להמחלוקת דהחכמים כנ"ל אבל דינא דר"י אף דרצה לפרשו במה דמבואר בהמתני' ההבדל אכתי לא היה מוכרח לפרשו בהקיפו לדירה ונראה מזה דעכ"פ סובר רש"י ז"ל דהתרתי לריעותא דהיינו לא הוקף לדירה ובמחיצות גרועות ודאי לא הותר בשיירה ומדרצה לפרשו בהמבואר במתני' במחיצות גרועות הוכרח נמי לפרשו במוקף לדירה וכגון שעירבו ואל תתמה כי יותר מזה נשמע מרש"י ז"ל דבתרתי לריעותא אפילו בסאתים אסור שהרי ז"ל פ"ק דף י"ו ע"ב ד"ה ליתן להם כל צרכן כתב בלשון זה דהא דקאמר ר"י בשיירה דיברו ולא ביחיד ליתן לו כל צרכו בהנך מחיצות קאמר אבל בית סאתים ודאי יהבינן ליה הואיל ולדירה הקיפה וקשה ומה ההכרח להואיל הלזה לבית סאתים ועיין ריש סי' שנ"ח א"ו דס"ל דתרתי לריעותא אסור אפילו בבית סאתים וצ"ע כי לא מצאתי מתעורר בזה

תו לסעיף זה וכן הדין אם היו שנים ר"ל שאין נותנים להם יחד אלא בית סאתים וכן מבואר לשון הש"ע סעיף ב' ביותר שכתב היו שנים והקיפו יותר מסאתים וכו' אסורים וכן מבואר בהרמב"ם ובש"ג וכה"פ. ואף שבהב"י נסתפק בהש"ע חזר בו ודלא כהא"ע שכתב שבחדושיו הוכיח דלשנים נותנים לכל אחד ב"ס לא תאבה ולא תשמע לו ועיין ת"ש

שם בד"א כשהקיפו יותר על שש עיין ב"ח וט"ז וכדעת רש"י נמי איכא למשמע מהרמב"ם שכתב אבל ג' או יתר ששבתו בבקעה הן שיירה ומותר להן לטלטל בכל צורכן והוא שלא ישאר מן המחיצה שהקיפו ב"ס פנוי בלא כלים וכו' ומעולם לא חילק בין הוא יותר משש או לאו ולזה רומז נמי הט"ז שכתב גם הטור וכה"פ לא חילקו בהכי ולדעתי איכא למשמע הכי מהש"ס שהרי החכמים דפליגו על ר' יוסי בר"י אמרו בין יחיד ובין שיירה נותנים להם כל צורכן ובלבד שלא יהא ב"ס פנוי נמצא לדידהו יחיד ושיירה דין אחד להם וביחיד הא לא ס"ד דשום אדם שיהא מותר בבית שש וסאתים מהן פנוי וכיון דלרבנן אין הבדל בין יחיד לשיירה ממילא נשמע דאף שיירא בבית שש וסאתים מהן פנוי אסורים ופיסקא דר"נ בשיירא הוא כרבנן אלו: ומה"ת דיקיל בשיירא יותר מהם ובזה לדעתי נמי מ"ש הא"ע שבחדושיו ביאר דרש"י לא נחלק על הדין דש"ע ע"פ המרדכי כל כמה שאיני רואה חדושיו לענ"ד הדין ברור דלא כהש"ע

סימן שסא סעיף ב' והוא שלא יהא פי תקרה משופע דליכא פה עיין ט"ז ונהי דבמה שמשיג על הב"י דאין טעם הטור בסי' שנ"ח כדכתב דמשום דמקורה לא חשוב קרפף אף שסברא זו נזכרה בתוס' דף צ' מ"מ בלשון הטור א"א לאומרה א"ו טעמו בסי' שנ"ח משום פ"ת וכדביאר בהקצרים מ"מ עכ"ז א"י במה יצא ידי חובת העיון על הטור דלמה לא ביאר ג"כ בסי' שנ"ח ההוא תנאי גופיה שפי התקרה רחב ד' טפחים וכנראה רוצה הט"ז ליישב זה במ"ש תחילה אחר תיבת כו' שלא הוצרך הטור להזכיר שם שיהא רוחב ד' דהא שם כו' והלשון מגומגם וההוא שם קאי על סי' שנ"ח אבל אין פי' ואין מובן לדבריו והנלענ"ד כדי ליישב הטור דסובר דלא בכל מקום סובר ר"ז דאפילו בשיפוע אמרינן פ"ת אלא רק בקרפף שהיא רה"י משא"כ בכרמלית כמו הכא דאחר שנפרץ ולא נשאר אלא ג' כתלים כדס"ל בסי' שמ"ה כהרמב"ם דהוי כרמלית מודה ר"ז דל"א בשיפוע פ"ת וכדמחלק הרמב"ם לענין ג' כדאיתא בהה"מ פי"ו מה"ש הלכה ז' ועיקר הגירסא בהטור כדכתב הב"י שצ"ל אבל אם הוא משופע או אין בו ד' לא אמרינן פ"ת זה הברור לענ"ד בכונת הטור כי כבר מביא הד"מ סק"ג שחילוק זה מבואר לקמן בדברי רבינו בעל הטור לענין היתר צ"ה וק"ל

סימן שסב סעיף ב' תל וכו' ולכל דבר ר"ל אם ההשלמה היתה לדירה מותר לטלטל בכולה ואפילו ביותר מסאתים ועיין סי' שנ"ח סעיף ב' וסעיף ג'

סעיף ג מחיצה וכו' עיין ב"י ב"ח ט"ז מ"א ויפה כתב הט"ז שאין הגהות הב"ח צודק בשום פנים. וגם מה שרוצה הב"י להסכימו עם פי' הר"ן אין לו מובן דא"כ לאיזה צורך הוסיף לבאר כגון וכו' הא במ"ש והנ"מ הוא די. וביותר קשה למה כתב והבדילו גם ביניהם ופי' המ"א שר"ל דהר"ת כיון לתרי קולות חדא דמחיצה שהיתה בשבת ונסתרה וחזרה אפילו במזיד הותרה ואפילו במחיצה מר"ה לרה"י ושנית דאפילו נסתרה מע"ש אם רק היתה להתיר טלטול נמי אם חזרה ונעשה אפילו במזיד בשבת מותרת והיה לו עכ"פ א"כ להגיה בלשון אי נמי כגון שנים וכו' וגם מוכרח להגיה במה שהרגיש הט"ז דועירבו יחד מותרים וכו' אין לו מובן כלל וגם עיקר חידושו שאפילו נגללו מע"ש בתר שעירבו שנים (חסר) ובעיקר מ"ש שהוקשה להרא"ש כבר הרגישו התוס' בעצמם במקומו וכתבו ומההוא דכל גגות וכו' ואיכא דשרי התם לטלטל עד עיקר מחיצה וזה מה שמרמז לסי' שע"ד וע"ש מה שדחקו עצמם (הן אמת שהרא"ש פ"ק דעירובין פי' דין הספינות באפילו נפסקו מע"ש כבר פי' התוס' ד"ה נפסקו דלא כותי') עכ"פ מוכח להדיא מדבריהם שמפרשים הרישא כמשמעות פשטות הלשון דנגללו בשבת ולזה ודאי נמי מורה סתם לשון הרא"ש לכן לענ"ד עם כל מה שסבר לכוין האמת לא עלתה בידו ולשון הטור בלי שום ספק צריך הג"ה אלא שנעלם מאתנו והתימא על הב"י ז"ל שהעתיק הלשון כהווייתו ודע שברמזים סתם כדעת רש"י ורמב"ם גם לענ"ד לשון תי' הגמ' דף כ' ודף כ"ה בעירובין דאיירי במחיצות לדרבנן צ"ע לפי' הרא"ש דמשמע שם דבמזיד אפילו שם לא היה מועיל להתיר ודוק

סעיף ה בכל עושין מחיצה וכו' הוא ממתני' דף ט"ו ע"ב שיירא שחנתה בבקעה וידוע דבקעה היינו כרמלית כדאיתא סי' שמ"ה וא"כ לפ"ר יש להסתפק אם בר"ה נמי מועיל מחיצה גרוע אלא שהרשב"א בתשוב' שבב"י למד דמחיצה של בני אדם מועלת אף בר"ה מדמהני לגבי סוכה ומינה יש ללמוד דה"ה בהמה וכלים דהא ע"כ לא אסרינן בהמה וכלים אלא בי"ט כדאיתא בברייתא עירובין מ"ד אלא לפי שאין עושין אהל ארעי בי"ט הא לא"ה אפילו לדופן שלישי היה כשר ש"מ נמי דמחיצה גמורה היא ואפילו בר"ה מהני

בכל עושין מחיצה בכלים ובאוכפות וברמב"ם פי"ו הכ"א הלשון בכל עושין מחיצה בין בכלים בין באוכלים וצ"ע קצת מה שלא פרט נמי מה דאיתא במסכ' ב"ב כ' ע"ב דבמלח נמי עושין אם הוא סדומית ושל איסתרוקנית דוקא ע"י קורה וכבר הרגיש בזה בעל מסורת הש"ס שם ועיין בספר א"ע סי' שס"ג העלה דבגליד וכפור ודאי אין עושין מחיצה מפני שנמס מאליו

שם והוא שלא ידעו עיין ט"ז כתב והא דהחמירו בלדעת וכו' ז"ל הריטב"א כאן לדעת פרש"י ובתוס' באדם לדעת אסור לעשותו מחיצה דהו"ל כבנין אבל שלא לדעת נהי דחשיבא מחיצה גמורה לא מתסיר לעשותה בשבת שאין דרך בנין בכך עכ"ל ואפשר משום דלדעת מסתמא לא יהרסו המחיצה להכי הו"ל כבנין משא"כ שלא לדעת וק"ל סעיף י ולהרמב"ם וכו' ובסי' שס"ג סעיף ב' בסופו ואם יש בפירצה יותר מי' אפילו אינה במילואה צריך לתקנו בצה"פ ובהב"י שם כתב וכבר נתבאר בסי' שקודם זה שדעת הרמב"ם דלא מהני צ"ה ביותר מי' אלא בעומד מרובה על הפרוץ ובהש"ע שם משמיט מכל וכל דעת הרמב"ם כנראה שחזר בו בהש"ע מפני דברי הה"מ שהביא הכא בהב"י ואולם דברי הה"מ צריכים ביאור וז"ל תחילה כתב ומבוי שאני דבקורה בעלמא סגי ליה ור"ל מדהוקשה לו איך אפשר דלא יועיל לפירצה יותר מי' ופרוץ מרובה על העומד צה"פ הא במבוי סתום מבואר במתני' דאפילו היא פרוצה במילואה ורחבה יותר מי' דאם עשה לה צה"פ אין צריך למעט ומשני תחילה דשאני מבוי דבקורה בעלמא סגי ליה ושוב חזר וכתב ודע שאף לדעת הרמב"ם יש