בית מאיר אורח חיים ה

לענ"ד להקל כדעת הב"ח בא"ח סי' ל"ב שמכשיר כגון זה אף הט"ז שם סק"ז פוסל ולעיל כתבתי להחמיר מטעם ספק רה הכא שאני חדא דראיות הב"ח מכרעת מדקאסר ר"ז פרק קומץ קולמסא בדיק לה וע"כ היינו שהקולמוס מתעכב שם כמו שמתעכב הציפורן בפגימת הסכין והתוס' וכל הפוסקים ירשו דהיינו חדא עם מה דאמרו במערבא כל שהדיו עובר שם ונו נקב וידוע שנקב קטן כזה שדיבר בו הט"ז א"א להיות נבדק ע"י הקולמס ש"מ שכשר הוא באמת ואין צריך להיות נסתם ממש ע"י הדיו. ותו שהרי המ"א ס"ק ט"ו סותם כהב"ח והוי הט"ז יחיד נגד רבים וגם המ"א בתרא הוא נגד הט"ז ומאביי ורבא אילך הלכתא כבתראי לכן אף בספק תורה יש לסמוך על המקילין ועוד יש להביא ראי' קצת לדעת הב"ח מדלא ביארו כלל הרמב"ם והטור זה הדין בדיעבד ולא כתבו דינו אלא איך לנהוג לכתחילה דהיינו שעל קלף שנקב בתוכו לא יכתוב ואם הדיו עוברת עליו מותר לכתוב והי' להם לבאר אם אירע שנכתב על נקב שדיו אינה עוברת עליו כנ"ד וכאשר דיבר בו הט"ז. וביותר קשה על הרמב"ם שמנה במספר כ' דברים בפ"ח המעכבים ומדלא מנה עוד זה דכתב על הנקב שהי' בשעת כתיבה דמיפסל אפילו לא נשתנה צורת האות מטעם כתיבה תמה וכדעת הט"ז' וכ"ת אף לדידי קשה להנ"ל דיש ליפסול אות שחצי' על המטלית מטעם כתיבה תמה ולמה לא מנה אותו הרמב"ם ז"א דידוע דרכו של הרמב"ם ז"ל שאינו מעתיק אלא המפורש בש"ס ולא הנלמד מתוך דקדוק או היקש הש"ס: משא"כ דין זה דאתמר בגמרא דמערבא כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב מדוע לא נימא דאתמר נמי לענין דיעבד והרי הוא מפורש אלא ש"מ משום הכי לא תני לי' משום דא"א להמצא דלא נחשב אלא מה שחולק האות לשנים ועל זה ודאי הרגיש בו הסופר קודם הכתיבה משום דנראה לעינים ואם לא הרגיש קודם הכתיבה וגם בשעת כתיבה ואח"כ מרגיש בנקב שחלוק האות בו לשנים ודאי דנינן אותו בניקב אחר הכתיבה ואמרינן מדבדק לה הסופר בשעת כתיבה בקולמסו ולא אשכח ועתה נמצא מסתמא אחר הכתיבה נמצא משא"כ לשיטת הט"ז קשה דהא ודאי אפשר להמצא נקב קטן כזה שהי' בשעת כתיבה והסופר לא הרגיש ונדון דידן יוכיח וק"ל

עוד בהשלישית שנמצאים נקבים קטנים בתוך חלל האותיות ומגיעים עד שמכחם נחסר היקף הגויל באותו מקום קטן שהנקב בסמוך לו בזה כבר הורה הט"ז בסי' ל"ב ססק"ח בא"ח דכשר (ואף שכתב ודומה לאם נפסק חלק מצד אחד בחוץ והנשאר קיים באותו צד גופו דלא מצינו בזה פסול ובאמת דין זה של צד חוץ יש לדון הרבה מ"מ בצד פנים לענ"ד יש לסמוך עליו מפני שבל"ז רה"פ אינם מצריכי' היקף גויל תוך האות) ואף די"ל בנ"ד עד כאן לא הוציא הט"ז הכשרו ממשמעות הטור בשם הירושלמי אלא בכתוב ואח"כ ניקב בפנים נקב קטן משא"כ נ"ד שהי' ניקב ואח"כ כתב וידוע דזה גרע כדמחלק סי' הנ"ל הש"ע סעי' י"ו בסופו והוא ע"פ תירוץ שני שבב"י על וא"ת שלו וא"כ בנ"ד אפשר יש להחמיר אבל אם נתפיס טעמו דט"ז לעיקר שלא נקרא זה אינו מוקף גויל ממילא ה"ה אף בנ"ד כן דמ"ש

ועוד לענ"ד צ"ע דברי הב"י ז"ל בב' התירוצים תירוץ א' מחלק דלא פסל מוקף גויל אלא ע"י דיבוק ולא ע"י חיסרון ונקב ודייק הכי מרש"י ע"ש מזה תימא שהרי הטור מביא הירושלמי שפוסל בניקב החלל מטעם היקף גויל ומ"מ כותב דין דניקב ירך הה' ואינו משגיח בקושי' זו ותירוץ ב' שמחלק בין ניקב ואח"כ כתב דפוסל ובין כתב ואח"כ ניקב דכשר נמי סתור ממשמעות הטור שמביא דינו דהירושלמי בפירוש על כתב ואח"כ ניקב וכדמקשה באמת הט"ז ס"ק י"ד אבל כזאת נפלאתי על הט"ז שכתב הטור מוכרח שסובר תירוץ א' דב"י ובלי ספק אגב שיטפי' כתב הכי דהא לתירוץ א' אין פוסל נקב כלל מטעם היקף גויל וכיון שבעצמו כתב שמוכרח דעת הטור שאף בכתב ואח"כ ניקב פוסל מכ"ש שפוסל בניקב מטעם היקף גויל ואיך אפשר שסובר תירוץ א' והנה עיינתי בהלבוש וראיתי שהרגיש ולכן השמיט בסעיף ט"ו דין הירושלמי. אבל מאוד תמהני דא"כ קשה הרי כל הפוסקים שמביא הב"י לא כתבו פלוגתא בין תלמודן להירושלמי אלא במה שצריך היקף גויל לתוך האות אבל מה שנלמד מן הירושלמי דנקב פוסל מטעם היקף גויל אדרבה למדו ממנו דהיינו הדין של ניקב ואח"כ כתב וכן האריך האות עד סוף הקלף כמבואר בב"י שאך נלמד מן הירושלמי ומנ"ל כיון דבל"ז מוכרח דתלמודן חולק על הירושלמי דהירושלמי אינו מחלק בין ניקב ואח"כ כתב לאיפכא ובתלמודן מוכרח לחלק וזה מהיפוך להיפוך דהרי מבואר בב"י דבירושלמי מחלק בדיבוק אותיות בסופו כשר והיינו משום דנכתב ואח"כ נעשה אינו מוקף ולכן כשיגרר לא נחשב חק תוכות ולהכי אפילו לא נגרר כשר ואנן הוציאו מסתימת תלמידן תמיד לפסול הרי דמחמרינן יותר מהירושלמי בנכתב ואח"כ נעשה אינו מוקף מחמת דיבוק וכשהחסרון אינו מוקף בא ע"י נקב הירושלמי פוסל בפירוש אפילו בנכתב ואח"כ ניקב ואנן יהא מכשירן ותרווייהו דינין חד טעמא נינהו ויהי' מהיפוך להיפוך. ויותר מסתבר כתי' א' דלתלמודן אינו פוסל היקף גויל אלא ע"י דיבוק וע"י ניקב כלל כלל לא ועל גופא דדינא דהירושלמי ל"ק מה נשתנה דבפסול היקף גויל ע"י נקב פוסל אפילו בנכתב ואח"כ ניקב ובפיסול היקף גויל ע"י נגיעה מכשיר בסופו הואיל ונכתב בכשרות די"ל שהא דסובר הואיל ונכתב בכשרות שוב לא מקרי תיקונו חק תוכות וממילא אף דעדיין לא נתקן מטעם הרשב"א דכל הראוי לבילה (אך הוא צ"ע כנ"ל) והא תינח בפיסול נגיעה דאפשר לתקוני משא"כ בפיסול נקב דלא אפשר לתקוני מה בכך שנכתב בכשרות מ"מ עכשיו אינו מוקף משא"כ לדידן שסברינן הואיל ונכתב בכשרות אף דלא אפשר לתקוני דהיינו בניקב יהא כשר ובנדבק בסופו שכבר נכתב בכשרות קודם שנדבק יהא פסול לכן אם לא אפשר להשוות דעת הירושלמי עם דעתינו נוח יותר תי' א' דהב"י כמשמעות הרמב"ם שאינו מזכיר כלל פסול דהיקף גויל ע"י ניקב ומה מאוד תמהתי על הב"י שכתב על תי' ב' וזה נראה להדיא מדברי הרמב"ם פ"א והמעיין יראה דאדרבה כתי' א' מוכרח שהרי בפ"ח כשמנה כל הפסולים אינו מזכיר אלא פיסול דיבוק או ניקב בגוף האות ואילו נקב בצד האות לא הזכיר כלל ואילו סובר דבניקב ואח"כ כתב בצידו ואינו מוקף גויל מבחוץ יפסל מטעם היקף גויל ע"כ שלומד הפי' הנאמר צריך שיהא מוקף גויל אתרווייהו נאמר בין ע"י דיבק ובין ע"י נקב. הרי הדין מפורש בגמרא ומדוע אינו מזכירו ומה שחילק בפ"א בין כתב ואח"כ ניקב לניקב ואח"כ כתב היינו בנקב תוך הכתב עצמו דהיינו תוך הדיו ומשום דאז בניקב ואח"כ כתב עליו לא מהני שיעור אות כמבואר בב"ח משום דהי' פיסולו משום כתיבה תמה משא"כ נקב בצד האות אינו זוכר כלל כנראה דלית לי' כלל וכן מביא הב"י עצמו תיכף אח"כ בשם תשו' ר"ל בן חביב כדברי וצ"ע וקצת יש להביא ראי' מתלמודן דמוקף גויל אינו פוסל מחמת נקב מהקומץ דף ל"ה רב דימי אמר לא צריך קולמסא בדק לה והא תינח שהקולמס בודק נקב שתחת הכתב שהדיו אינו עובר עליו מ"מ יהא צריך בדיקה מנקב שבצד האות מבחוץ שיהא נקב ואח"כ נכתב בלא היקף גויל אלא משמע דלית לן בה תו קשה לשיטת תירוץ ב' מי"ד סי' ר"פ כדהרגיש בסתירה זו הלבוש עצמו ששם פסק הרמ"א ע"פ המהרי"ק ואם נחלק וכו ולא מהני וכו' ומבואר טעמו בב"י משום דכשהי' נחלק הי' פיסולו משום חיסרון היקף גויל והרי שם הי' נכתב בכשרות ולתירוץ סתירה זו כתב הלבוש שם והביאו הש"ך דשם איירי דטרם שהודבק הי' נפסד צורת האות וכל מעיין ישפוט בצדק דזה אינו דא"כ מה הוכרח המהרי"ק ללמוד פיסולו לחסרון היקף מהירושלמי מי לא מודה דהיכי דנפסד צורת האות דפסול וממילא כשנעשה אח"כ האות אינו נעשה אלא ע"י הדבק ופסול ומה לו להאריך ולהוכיח מהירושלמי א"ו דלא איירי כלל בהכי וכדדייק נמי לשון הש"ע סי' ר"פ הנ"ל שכתב ובכל וכו' או שתשתנה צורת האות או תחלק דמבואר נחלק לאו היינו נשתנה ועלה כתב הרמ"א ואם נחלק וכו' נמצא הסתירה במקומה עומדת, לכן הנלענ"ד בדעת הטור אף שחשש הרבה לדעת הירושלמי ואף בכתב ואח"כ ניקב