בית מאיר אורח חיים נו

עקירה אבל כל שפיו וגופו עומדין ברשות אחרת שורת הדין שמותר הוא לשתות משום אלולי גזירה זו שפי' רש"י ז"ל וכו' ע"ש ולידידי ודאי דל"ק נמי מה שהקשתי דלא מקרי הנחה מ"מ אף הוצאה מרשות עדיין לא מקרי בפיו כיון שעדיין רשות אחת הוא ומה שבאין לרשות אחר זה אינו עושה הוא אלא שממילא אזלו ונגררים

אך עדיין קשה אף לפירושו דנהי דחיוב חטאת ליכא הא מ"מ אית' משנה מפורשת עירובין דף פ"ח חצר שפחותה מד"א אין שופכין לתוכה מים בשבת אלא א"כ עשו לה עוקא וכתב הטור סי' שנ"ז והוי כאילו שופך לר"ה הרי דאפילו הוא שופך בר"ה עצמו והמים נגררים מאליהם חשוב כאילו שופך לר"ה וה"נ נימא הכא וי"ל דהא זה אינו אלא מדרבנן וכדפרש"י שם וגזור רבנן עליה דילמא אתי למשרי זריקה בהדיא לר"ה וסובר הריטב"א דמסתביר להש"ס דגזירה זו לא שייכה אלא במידי דזריקה ולא במידי שאך הוא עושה והא דבירושלמי הנ"ל אוסר אפילו במשתין ברה"י ומתגלגלין וכו' היה נראה לפ"ר שבאמת תלמודן מחולק בזה עם הירושלמי שהרי חזינן להדיא שהירושלמי באמת אף לא מוקי המתני' מטעם גזירה כבתלמודן שהרי ז"ל שם על המתני' דלא יעמוד וכו' ניחא ברה"י וישתה בר"ה בר"ה וישתה ברה"י אין פיו למעלה מי' טפחים (ואזיל בזה לשטתו כדאיתא בהרא"ש שבב"י סי' שמ"ה דאף זיזין הבולטים ורחבי' ד' לא הוי כרמלית ע"ש וק"ל] שניא היא שמתגלגלין ויורדין הרי בהדיא שמפרש המתני' מדינא ולא משום גזירה וא"כ י"ל דכל זה בפלוגתא דתלמודן נמי סובר דכל שאינו דרך זריקה לא גזרו חכמים במידי דממילא אזיל והירושלמי סובר דאין הבדל כדמבואר ולה"נ היה עולה על רוחי לפ"ר לומר דהיינו נמי שלא העתיקו הפוסקים חומרתו דגבי השתנה: אמנם באשר ראיתי שהא"ר מביא בשם עה"ק דין הירושלמי גבי השתנה להלכה ואף הריטב"א גופיה מעתיקו ומשמע שפוסק כותיה להלכה ע"כ לומר דסובר הריטב"א דמ"מ בזה מחולק תלמודן עם הירושלמי דאף די"ל דגבי השתנה מדמ"מ הוא חפץ להשתין למרחוק שפיר דגזרו אטו דילמא אתא להשתין לרשות אחר אבל בשתיה ודאי לא מסתביר להש"ס למיגזר במידי דאתא ממילא דנגזר הוצאת הראש לחוד בלא רובו אטו שישתה בלא הוצאת הראש כלל כמשמעות הירושלמי באמת פי' המתני' דזה לא שכיח כלל וע"י נטילת החפץ למקום שהוא עומד זה באמת הגזירה שבש"ס בחפצים הצריכין לו לפרש"י ודוק

ומעתה הבט וראה מלבד שמה שכתב הא"ע סי' שמ"ט בשם התוס' ורא"ש ולמדו מזה וכו' כנ"ל ליתא לדעתי דאף התוס' מודים כשנוטל החפץ מר"ה ועביד העקירה שאי אפשר לחשוב הנחה במ"פ בהיד כיון שזה גופה עקירה היא (ותו איך ס"ד דהיכי דלא שהה קצת יהא חיוב חטאת ובלא שהה קצת יהא מותר גמור הא באחד עביד עקירה ואחד הנחה גזרו אטו דעבד הכל ובזה לא גזרו שהה קצת אטו לא שהה כלל] אף גם לשטתו מה זה שכתב ולפ"ז בנ"ד כיון שהושיטה ידה לבית ונוטלת התינוק ושהתה ידה קצת בבית הוי כנח במ"פ זה ודאי ליתא כמבואר לעיל בשם הרשב"א דברה"י אפילו כרמלית אינה אלא רה"י ממש הוא כיון שרה"י עולה עד לרקיע על כן לענ"ד אין ממש בהיתר זה זולת כדהסכמתי בהיתר האחרון שכתב שם ודו"ק. סימן שנא במ"א סק"ה הכא שאני דכיון שהגג רה"י הוי הצינור דומיא דזיז ר"ל דומיא דזיז וחלון פתוח לו דהוי חורי רה"י וק"ל

סימן שנב סעיף א' גוללו אצלו. כתב הט"ז בגמרא וכו' ולמה התיר הטור בסתם ולק"מ דהטור סובר הפי' בגמרא באסקופה הנדרסת ר"ל כל אסקופה מדדרסין עליה הוי בזיון טפי דאלת"ה למה לו לאפלוגי בין אסקופה לגג ליפלוג בדידיה באסקופה גופה בין נדרסת ללא נדרסת א"ו כל אסקופה היא נדרסת ולהכי סתם ועל הרמב"ם מה שהקשה נמי ל"ק דהא להכי שינה ולא כתב כלל אלא הקורא בספר בכרמלית ור"ל משום דאסקופה דתמיד היא לפני רה"י דהיינו בית קשה קושי' הגמ' נגזר וכו' ומוכרח לשנוי באסקופ' ארוכה להכי נקיט בקיצור כרמלי' ור"ל כרמלית המיוחד בלא רה"י דליכא תו למגזר במידי וק"ל עכ"פ בזה יפה כתב הט"ז דפשיטא דהרמב"ם לא סבור כתי' הא"א דמה"ת למוקי' המתני' דלא כהלכתא ובאסקופה ארוכה ודאי כנראה דאף לא קשה ודילמא זריק להו דאפשר דאיירי בארוכ' שאין דרך ליזרק עליה וזה משמעות הסוגיא דלא מקשה אלא לתי' הא"א וכן כתב שם המהרש"א בתי' וא"כ דברי הה"מ ע"כ אינם מתפרשים על דרך בעל ספר א"ע שהוא מכח הקושי' ודילמא זרק להו דאז בשאר דברים יש חשש איסור תורה ובפרט למה שכתבתי פי' הרמב"ם דאיירי בכרמלית מיוחד פשיטא דאין מקום לגזירה זו א"ו דברי הה"מ פשיטיה כהבנת הב"י ורמ"א ומה שכתב שמשמע מתוך הסוגי' ר"ל בפשוט מלתי' דרבה ע"כ לשון ספר דוקא משום בזיון כתבי קודש ה"ה סתמא אף לתי' אביי ספר דוקא וכן כתב הריטב"א להדיא על תי' אביי וא"ת מה אירי' דנקט ספר וי"ל דאילו בעלמא לא הוי מפליג רבנן בין תוך ד"א לחוץ לד"א דכולה חדא גזירה היא ואי שרית בהא אתי למשרי בהא ומשום כבוד הספר הקילו שלא לגזור אלא בחוץ לד"א אך עדיין צ"ע מנ"ל לרמ"א להחמיר בנפל לכרמלית דהא י"ל אף הרשב"א ובה"מ לא החמירו אלא בנפל מכרמלית לר"ה תוך ד"א ומשום טעם הריטב"א והכל מדסברי בזה דלא כתוס' שהחליטו דלאביי ספר ל"ד מדקורא אותו שאינו אפילו שבות והם סברי דאף לאביי מסתמא ספר דוקא ומטעם הריטב"א ומה שאביי קורא אותו דאפילו שבות ליכא אפשר שדחקו דר"ל גוף הגזירה דאגודו בידו אטו נפל מידו תוך ד"א בכרמלית אפילו שבות אינו אבל מ"מ לולא בכתבי קודש היו משום לא פלוג גזרו כדכתב הריטב"א וכל זה בנפל מכרמלית לר"ה וכדאיירי הרמב"ם אבל כי נפל לכרמלית בזה ודאי נראה כדתמהו כל האחרונים ובפרט למה דפסקינן כרבא דשרי לכ"ע אמנם נראה דמשמע להרמ"א מהה"מ הכי מדכתב דברי הרשב"א לבאר בם אף לשון הרמב"ם דלא לחנם נקיט ספר אלא דוקא ספר וא"כ הא הרמב"ם נמי כתב וכן אם נתגלגל לר"ה מן הכרמלית גוללו אצלו ואילו כן ע"ד הריטב"א דוקא הא קשה מה וכן הא בזה אפילו שאר דברים שרי אלא משמע דלהה"מ אף בזה אסור והטעם באמת צ"ע כדתמהו כל האחרונים ועיין ת"ש ובהנ"ל עכ"פ מיושב הריטב"א במ"ש המ"א והריטב"א שם סבירא ליה כדעת הג"א וזה ודאי ליתא כמבואר לעיל בשמו דכהג"א ודאי לא ס"ל אמנם זה דוקא בנפל מכרמלית לר"ה תוך ד"א ומטעם דלא פלוג אבל נתגלגל לר"ה ולא נח ואגודו בידו בזה ודאי סובר מכח קושי' הגמרא והא לא נח ופרש"י ואפילו שבות ליכא סובר דכ"ע מודים דאפילו שאר דברים מותרים דלא כמשמעות הה"מ הנ"ל ואף דהריטב"א הא ע"כ דלכ"ע ספר דוקא וא"כ הא מיבעי למימר דאף בסיפא ספר דוקא הא בשאר דברים אפילו לא נח ואגודו בידו אסור יש לדחוק דבסיפא ס"ל דנקיט ספר משום החידוש דהופכו על הכתב וגם משום הפלוגתא דר"ש מה שאין כן בהרישא סובר דספר דוקא וצ"ע:

אמנם אף שהבאתי לעיל משמעות מהה"מ לדעת רמ"א ז"ל מ"מ ע"כ ליתא שהרי בסי' שנ"ג מבואר בהש"ע סעיף א' במד"א בר"ה עוברת ביניהם אבל אם היתה כרמלית עוברת ביניהם מותר בכל גווני הרי דבכרמלית אפילו זרקה לא חיישינן דילמא נפל והכא באגודו בידו ניחש בכרמלית לדילמא נפל כוליה מידי' ובסי' שנ"ג נמי מתורתיה דהרשב"א הוא א"ו כדעת הריטב"א ממש כן דעת הרשב"א לחלק דדוקא בנפל מכרמלית לר"ה הוא דחייש אף אביי בשאר דברים משום טעם הריטב"א דתוך ד"א וחוץ לד"א כולה חדא גזירה היא ולפ"ז גם דברי המ"א סק"ה גוללו אצלו וקאי על סוף הסימן ואינו משופע והוכרח לאסור בזה אפילו בנתגלגל לאויר רה"ר ואגודו בידו בשאר דברים מק"ו דהא אפילו בכרמלית ואגודו בידו אסור כמ"ש סס"א לענ"ד כשול עוזר ונפל עזור ואדרבא משמעות פרש"י בקושי' והא לא נח ואפילו שבות ליכא משמע ברור דלהכי אפילו במידי דלא כתבי קודש נמי שרי וכן בריש הסוגיא מני מתני' דאי ר"י הא אמר וכו' דלא דמי לנפילה כלל מכל זה משמע ברור דעתו דכל שלא נח אפילו בכל דבר שרי להביא אצלו באגודו בידו ואפילו מתוך אויר