בית מאיר אורח חיים נה

למשמעות טעמו שנתנו החכמים עליו דין רה"ר היינו בחצר שלא עירב שרשות רבים שם ושייך לתא דר"ה אבל בבית מה ענין לחלק ברה"י גמור בין תוך ד"א לחוץ ד"א ובודאי היתר גמור הוא ודוק

ובזה אין צורך נמי למה שכתב לו החכם הרב הנ"ל שי' באיגרת די"ט אדר תקנ"ט בלשון זה ובזה הסברתי לי דברי הש"ס עירובין פ"ז ע"ב והא ר"י ברשויות דרבנן נמי אמר ולכאורה תמוה דמה בכך דאפסקי' מ"פ ולית כאן איסור הוצאה מרשות לרשות חבירו הא מ"מ כשמורידין מהכותל לחצר אסורים כמו כומתא וסודרא ופירשתי לי דפרכת הש"ס דכל דלית כאן איסור הוצאה מרשות לרשות כיון דאפסקי' מ"פ שוב רשאי לטלטל תוך ד"א עכ"ל ולפ"ר אף דדבריו עולים בשטת עה"ק הנ"ל מ"מ אינם עולים לשטת הריטב"א דלדידי' כמלא נימא דדוקא כנ"ל אבל באמת אפילו ריח קושי' אין בזה דשם כיון דהחצירות כל אחד עם בתיהם שוב כל החצר עם הבתים חשוב רשות אחד והוי כמו כומתא וסודרא שבא לבית דלכ"ע שרי לטלטולי בכל הבית אף ששבתו בבית אחר ולא נתערב עם הבית ששבתו וכל זה ברור כשמש. אח"כ כל הנ"ל כתבתי גם כן להרב שי' הנ"ל ולא השיב לי מאומה על כל הנ"ל ושתיקה כהודאה דמי'

סימן ש"ב סעיף ב' לא יעמוד אדם בהריטב"א שם איתא בשם הירושלמי לא סוף דבר עומד ברה"י ומשתין בר"ה אלא אפילו עומד בר"ה והן מתגלגין ויורדים לרה"י אסור אמר ר' יוסי בר' בון לא סוף דבר עומד בר"ה ומשתין ברה"י אלא אפילו עומד ברה"י ומשתין ברה"י ומתגלגלין ויורדין לר"ה אסור אמר ר' יסא הדא אמרה סילון העומד בר"ה גבוה י' ורוחב ד' אין שופכין לתוכו מים שמתגלגלין ויורדין עכ"ל וצ"ע שלא הוזכר בפוסקים אמנם בסעיף א' נאמר אבל לא יעמוד ברה"י ויוציא ראשו לר"ה וישתה וכו' דכיון שהוא צריך להם וכו' וז"ל הרא"ש (שהובא בקיצור בהמ"א) ופרש"י וליכא למימר דשתיית מים ליהוי הכנסה כשמשתין ורק דלא דמי להתם דהתם קעקר מרשות זו לרשות זו ועביד הנחה ברשות אחר אבל שותה עביד הנחה ועקירה בחד רשותא דהא ברשות שהוא שותה בו פיו עומד ובפיו נחין מיד ואע"פ שהן חוזרין ונבלעין במעיו אין חשש הואיל ונחו בפיו שהוא מקום פטור וכו' מיהו קשה הא דאמר בשמעתא קמייתא דשבת גבי היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ משחשיכה דאי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת ליקנס' והיכי אתי לידי חיוב אי שדי להו וי"ל דהתם לא חשוב הנחת הפירות בידו כמונחין במ"פ כיון שלא נתן החפץ לידו ממקום אחר אחרי שהוציאוהו לר"ה כמו גבי שתי' שנתן המים לתוך פיו עכ"ל וכן הוא בתוס' עירובין דף ק"י ויש לתמוה דא"כ מה רעין על המתני' ריש שבת פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעה"ב חייב ואיך יתחייב על נטילה זו מ"ש נטילה זו מנטילת הבאת המים לתוך פיו שחשובים המים נחים במקום פטור וממ"פ מכניס לרה"י ה"נ ניהוי נטילה זו מונח במ"פ ומשם מכניס לרה"י. והא"ע סי' שמ"ט כתב ותו דהא התוס' ורא"ש כתבו בשם רש"י באדם שמוציא ראשו ופיו לר"ה דיכול לשתות מכלי שבר"ה והטעם דפיו שבר"ה הוי מ"פ כיון שגופו ברה"י וכיון דהמשקה שוהה קצת תוך פיו קודם בליעתו הוי כמו שנח במ"פ. ולמדו מזה דאדם שמושיט ידו לרה"ר ליטול משם חפץ ונטלו מר"ה ושהה שם קצת בידו הוי כמו שנח במ"פ ולפ"ז בנ"ד כיון שהושיטה ידה לבית ונוטלת התינוק ושהתה ידה קצת בבית הוי כנח במ"פ וכו' ע"כ היתר הנ"ל הוא ברור כנראה לומד בדעתם שפירשו המתני' דלעיל שאינו חייב הבעל בית אלא בלא שהה קצת ובשהה קצת אף מותר לכתחילה וחלילה לי לחושדם בדעת זו כי מי האדם שיאמר שהמשקה שלוקח לתוך פיו. ומבליע מיד כדרך כל שותה יהא חשוב יותר שיהי' במ"פ ממה שלוקח חפץ בידו והדר מכניסו בלי ספק זה שהיו יותר ותו דלדעתו מי לא אפשר לשתות בלי שום שיהיו קצת בפיו דלא הוי הנחה בפיו במ"פ לדידי' וא"כ נשאר הקושי' דליהוי אסור מכח חילוף ומה משני אבל הכא אי אפשר בלא הנחה בפיו במ"פ ומה בכך שא"א בלא הנחה הא אפשר בלא שיהוי קצת לשטתו שלא חשובה הנחה וחייב לכן יותר נוח לי להסכים במה שדחק עצמו ידידי החריף מו"ה מרדכי ליסר שבמתני' שעביד עקירה בהיד אי אפשר שתהא חשוב הנחה במ"פ שהרי הנחה זו היא גופה העקירה משא"כ בשותה וראשו בחוץ ומסתמא שותה ברה"ר מן כלי שנוטל בידו נמצא נטילת הכלי עם המים הוא העקירה ושוב כשבאים מן הכלי לפיו חשובה הנחה במ"פ

ועדיין תמצית הדברים צ"ע מאין יבא שיקרא הראש מ"פ כיון דקיי"ל מחשבתו משוי לי' מקום והוי הראש ופיו כמקום ד' ומדוע ליהוי מ"פ ואף דזה רצה לתקן המ"א במ"ש כיון שהוא במקום אחד ופיו במקום אחר וא"י נהי דאיתא שבת דף ג' ע"ב פשיטא לי ידו של אדם אינה לא כר"ה ולא כרה"י ואפשר לומר דמש"ה שאינו לא רשות זה ולא זה ממילא הוא מ"פ זה ליתא כי עיין פרש"י שם דהיינו דאינה נגררת אחר רשות שהוא עומד בה אלא אדרבה אחר רשות שהיד שם וא"כ נהי דהיכי שעומד ברה"י ושותה בר"ה י"ל מדנגרר הראש בתר ר"ה והוא למעלה מי' דהכי הוי קומת איש מסתמא ובאויר ר"ה חשוב במ"פ (ועכ"ז א"י מדוע לא ליהוי כרמלית כמו זיזין הבולטין בר"ה ורחבים ד' דאיתא בשם הרא"ש בסי' שמ"ה סעיף נ"ו שהם כרמלית ויש לדחוק) ומ"מ אם עומד בר"ה וראשו ופיו ברה"י דנמי משמע בגמרא דאינו אסור אלא משום גזירה ואיך אפשר שיהיה הראש שם מ"פ הא רה"י עולה עד לרקיע ואפילו כרמלית לא אפשר דתיעבד שם כדכתב שם ריש שבת דף ג' הנ"ל הרשב"א בחידושיו סוף ד"ה ה"ג רש"י ז"ל בלשון זה ותדע לך דהא פשט העני את ידו לפנים בודאי אינו נעשה כרמלית דרה"י עולה עד לרקיע

הן אמת שבתוס' והרא"ש איכא לדחוקי שבאמת סוברים דדיוק הגמרא רישא רבנן וסיפא ר"מ אינו מן הבבא דלא יעמוד בר"ה וישתה ברה"י דזה באמת לכ"ע אסור בפשוט מצד האיסור הוצאה מרה"י לר"ה ומדאורייתא רק הדיוק מן הבבא דלא יעמוד ברה"י וישתה בר"ה דאז פיו בר"ה נעשה מ"פ. ואינו אסור כ"א מדרבנן דשמא יביאנו אצלו. מ"מ מלבד שאין הדעת סובל שיהא הדינין שבברייתא חלוקים בבא אחת יהא האיסור דאורייתא בחיוב חטאת ובבא אחת יהא אך דרבנן ותו שבהדיא מבואר בהרמב"ם אבל אם היו כלים שאינן נאים וכו' מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו וקשה ודאי הא בר"ה אינו נעשה מ"פ ואיך יוציא מרה"י לר"ה גופו המשקין ותו קשה לי איך אפשר להתיר משום דהוי הנחה במ"פ דאילו זה חשוב הנחה א"כ עני הפושט ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכו אמאי יפטר כשהוציאה הא עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ועיקר הטעם דפטור משום דלא נח כמבואר ריש שבת והיינו כדפרשו שם רש"י ותוס' והרשב"א מפני שהיד בתר גופו גריר לענין זה דלא ליחשב הנחה ואיך יחשב הכא הפיו שהוא שלא במקום גופו הנחה במ"פ אמנם האמת שלשון רש"י עצמו אינו כלל בלשון הנ"ל שבתוס' ורא"ש אלא ז"ל והא ליכא למימר דשתית המים תהוי הכנסה כמשתין ורק דלא דמי דהתם קעקר מרשות זו ועביד הנחה ברשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא דהא ברשות שהוא שותה בהפיו עומד ובפיו הן נחין מיד ומדהוקשה להתוס' דמה בכך שבפיו שהוא נמי אותו הרשות שהמים בתוכו הם נחים הא מ"מ כשאח"כ מכניסם לגופו שהוא רשות אחר חוזר ומביאו מפיו לרשות אחר להכי דחקו עצמם להוסיף בפי' רש"י שהוא מ"פ: אמנם ז"ל הריטב"א עירובין דף כ' וי"ל דהא ליתא דבענין זה אין ראשו נגרר אחר גופו א"ו הם נידונית כרשות שעומדין שם ואין כאן הוצאה מרשות לרשות ואעפ"י שאחר שתיה בפיו הם נכנסים בגופו שהוא ברה"י מ"מ הוא לא עשה הנחה אלא בפיו שהוא עומד באותו רשות שהיו עומדין ומאליהם נגררין ובאין לגופו וכה"ג שרי אפילו לכתחילה ואפילו למי שאוסר להחליף ברשויות דרבנן והא דאמרינן לקמן שאם היה עומד ברשות אחת ורק או השתין ברשות אחרת שהוא חייב התם שגופו ופיו וראשו כולם עומדים ברשות אחת והא קים לן דמחשבתו משויא ליה מקום לחשבו