בית מאיר אורח חיים מט

ולא נמצא קונה קנין ולא מצי למיפרך ממתני' דאין מקדשין דהטעם שמא יכתוב מה דלא שייך בכניסה ועיין תשו' רמ"א סי' קכ"ד אלא פריך מסברת עצמו על הכניסה. ועל הקדושין אין שייך הטעם דקונה קנין כדמשמע נמי בהנ"ל כיון שאין קונה אז לא ירושה ולא פירות ומוכרח להטעם דשמא יכתוב ובזה עולה הכל כהוגן ואין מחלוקת בין התלמודן

הג"ה ואפשר דה"ה וכו' כתב המ"א ובסמ"ק כתב וכו' ועיין ביומא בשם הירושלמי דמשמע דשרי לכ"ג. א"י מה קאמר אדרבה משם משמע דוקא משום דאין שבות במקדש הוא דשרי מבואר הא משום מצוה דכפרת כל ישראל לא וה"ה משום מצות פ"ו וכדבאמת מקשו תוס' והסמ"ג משם דמשמע דאף הקדושין אסורים ועיין בהנ"ל דאפילו לפי דבריו עכ"פ הכניסה לחופה משמע משם נמי דאסור זולת במקדש ומ"ש המ"א תו ואפשר שגם בגמרא דילן לא אסר אלא משום דאפשר בע"א כבר נשמר מזה הסמ"ג וכתב בלשון זה ומיהו נראה דאפילו אין לו בנים אסור לכנוס מההוא דפ"ק דיומא דמצריך לכ"ג לכנוס ערב י"כ ולגרשה ע"ת וכמה דוחקים דחקו התם ואם איתא היה יכול לומר מיד שתמות אשתו הראשונה יכנוס השניה אלא ש"מ אסור ליכנוס וכו' ואולם עיקר הדברים עיין בתשו' הנ"ל

סעיף ה הכונס את האלמנה כתב המ"א ובמ"ב כתב דאפילו בתולה יש ליחד קודם שבת כיון די"א דחופה שלנו לא מקרי חופה (וקודם החופה אסורים ביחוד). א"י מה כונתו בדברים הללו אם רצונו להשיג בזה על המ"ב שאם חופה שלנו לא מקרי חופה איך ניחד אותה הרי קודם חופה אסורים ביחוד אילו כן שגג מאוד שהרי זה עיקר הכשר חופה המבואר בש"ע א"ע סי' נ"ה בשם הרמב"ם עיקר חופה לברך ברכות נשואין ושוב ניחד ויחוד ארוסה אינה אסורה אלא קודם ברכה ושלא לשם נשואין ואם אין זה המכוון א"י מה בעי בזה מה שמשיג בדיבור זה על הח"מ: עיין בספרי סי' נ"ה ס"א ודו"ק

סימן ש"מ המ"א ריש הסימן מביא הויכוח שבין הט"ז וש"ך ובסק"א כתב ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערו והם דברי הנקה"כ שמביא בהויכוח הנ"ל שנמי מוקים הסעיף ל"א שבסימן שכ"ח בהכי ותמהני ומה יענה למלקט לבנה מתוך שחורים דחייב דנמי מלאכה שאצ"ל היא (ותו דאי בשצריך להשער למלאכה יראה לפ"ר דאפילו באחת יהא חייב מדאחשבה למלאכה שצריך לה כמו מלקט אחת לבנה מתוך שחורות דחייב משום דמקפידין עליה) א"ו דליתא כי שערה אחת ואפילו שתים באמת לא יצליחו לשום מלאכה ובודאי משמעות הטור וש"ע משמע כדעת הריב"ש דגוזז אפילו א"צ להשער חשוב מלאכה צריכה לגופה אלא דבספר ס"ט סי' קצ"ח מביא דעת הרמב"ן והרא"ש שמשמעותם כשטת התוס' דלא הוי מלאכה צ"ל ובודאי נמי לשיטת התוס' יש סעד רב ממשנה זו ומסוגי' שעליה לפסק הרמב"ם ליפסק כר"י דמחייב במלאכה שאצ"ל מדסתם כותיה ויהיה איך שיהי' בעיקר הויכוח הנ"ל יראה לענ"ד אף לדברי הס"ט הנ"ל שהעלה דנטילת צפרנים לטבילה לכ"ע הוי מלאכ' שאצ"ל וע"ש מ"מ לו' לגוי ליטול בכלי יותר יש לחוש להרמב"ם דמחייב באצ"ל וליאסר האמירה בדאורייתא מלחוש לדעת הראב"ן שבש"ך דיחידאה הוא נגד כל הראשונים ואחרונים ומשמעות המשנה דציפורן המדולדלת ע"ש בב"י משא"כ דעת הרמב"ם שמסופקים אף בהרי"ף אם לא עומד בשיטתיה עיין בהה"מ ריש הלכות שבת וכמה משניות סתומים כותיה וכן ליטול בעצמו ביד נמי יש יותר לחוש לדעת ר"ח שבהר"ן שפוסק כר"א דביד ובכלי שוים לחיוב

אך הב"י כתב ואיני מבין דבריו דכיון דחכמים נמי אסרי מה שייך לומר לחומרא עבדינן וכבר כתבתי די"ל דשייך לענין חולי שאין בו סכנה זולת סכנת אבר ורפואתו בנטילת, צפורן או שער ושפיר נמי משום דספק דאורייתא הוא לחומרא עבדינן וה"ה בנ"ד בודאי יש לחוש לדעתו וכן משמעות הש"ע שבאמת חשש לדעתו וסותם אף בכלי לחיוב וא"כ לו יהא דהוי מלאכה שא"צ לגופה הא מ"מ הוא פטור אבל אסור ומכ"ש דיש נמי לחוש לדעת הרמב"ם דחייב נמי אך לומר לגוי ליטול ביד אם אפשר יש לחוש לשטת הראב"ן ואם אי אפשר או דיש לחוש להנטילה ביד לחשש קצת סכנה ודאי נכון ליפסק כדעת הט"ז שבניקור היטב סגי ולא תבטל הטבילה

סעיף יג אין שוברים וכו' זה לשון הה"מ עליה דהלכה זו משנ' ביצה ל"ב ופרש"י ז"ל כשצולין דגים על האסכלה חותכין קנים או שוברים חרסים או חותכין נייר ושורין במים וסודרין הדגים על הנייר וכו' עכ"ל וצ"ל דאף הכא איירי באופן שצריך לו למלאכת היתר בשבת

סימן שמב כתב המ"א צ"ע אם במ"ש נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפוקי יומא מעיולה יומא דמספיקא לא פקעה קדושה כמ"ש סי' שפ"ו ועיין ריש סימן תקס"ב ויראה לי דהכ' אף בה"ש דמוצאי שבת נמי לא גזרו עליו בה"ש וכסתמ' דלישנ' לא גזרו עליו בה"ש שהרי רש"י ז"ל פי' עירובין ל"ב ע"ב הטעם דלא גזרו דכיון דבה"ש ספיקא הוא ושבות דרבנן הוא לא גזרו ר"ל ע"פ הכלל ספק דרבנן לקולא והרי איתא סוכה דף מ"ז בהרשב"א ור"ן דלהכי שאני לולב מסוכ' ואפי' לא נטל לולב כל יום שבע' ומתרמי ליה לולב בה"ש שפטור משום דהוי ספק דרבנן לקולא והרי שם נמי אפוקי יומא הוא א"ו דלא נאמרו דברים אלו בגמרא לגבי דינא דסי' שפ"ו אלא משום הקדש וקונם מילי דאורייתא וספקייהו לחומרא ולהכי באפוקי יומא דהככר אתחזיק באיסור מספיקא לא פקע קדושתיה משא"כ בעיולי יומא דהככר אתחזיק בהיתר מספיקא לא נחית בקדושה (שוב מצאתי בספר ב"י סי' קכ"א מסיק נמי להלכה כדעתי] ועיין בספרי צ"ה סי' ב' שם בהג"ה בארתי דברי הרשב"א והר"ן הנ"ל אפילו לר' יוסי דס"ל ספק דרבנן באיתחזק איסורא לחומרא ע"ש וק"ל ומה שמביא לעיין בסימן תקס"ב המעיין בב"י שם עיקרא דההוא דינא לצום עד צאת הכוכבים אינו אלא מכח מנהג דאין אנו בקיאין בבה"ש שמתחיל מיד בתר גמר השקיעה והוא שעור קצר עד צאת הכוכבים כ"ז מבואר בריש דברי הסמ"ק גופייהו תחילת דבריו וכן הוא ברא"ש וכדמוכח מדברי ר' חסדא גופייהו שהרי לא קאמר אלא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו תענית הוא מבואר הא בה"ש שרי ומה דדחק למוקים מה דמוכח דשאר תעניות חוץ מט' באב שרי בה"ש דידהו הוא מטעם עיולי יומא ע"כ רצה ליתן טעם למה דמשמע מזה דבעיולי יומא אף אין מנהג להחמיר ונקיט התירוץ מן ההבדל שבין עיולא יומא לאפוקי יומא אבל ודאי מעיקרא דדינא אף באפוקי יומא אין צריך להחמיר בדרבנן כדמוכח מרשב"א ור"ן הנ"ל ואפשר לידחק נמי דהסמ"ק איירי בתירוץ זה להיכי דקיבל עליו התענית בנדר גמור ועיין סי' תק"ע דהוי נמי ענין דאורייתא ודו"ק ואולם מדבאמת אנן אין בקיאין בגוף בה"ש יש תמיד להחמיר

סימן שמג הג"ה מאיסור דאורייתא כתב הט"ז ול"נ דדוקא לענין שיצטרך ב"ד למחות ביד אביו מחלק ב"י כן אבל לענין אב עצמו דנקט הש"ע ודאי צריך הוא לגעור בו אפילו באיסור דרבנן וכ"כ ב"י בסמוך וכן אסור להרגילו וכמה תמוהין דבריו דמי איכא למ"ד דבדרבנן על האב לגעור בו הא ברייתות שלימות שנינו בפרק חרש לא יאמר אדם לתינוק וכו' אבל מניחו תולש מניחו זורק תו שנינו בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן ע"ה כו' מצא בידו פירות אין זקוק לו ומוקמי אביי לכל הפחות בתרומה דרבנן ולמה דס"ד ליפשט מזה דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו לשיטת הרמב"ם ע"כ לידחק ממה שהרשב"א הרגיש עליו דמזה משמע דאין הבדל בין אב לב"ד ופושט מכח כ"ש אבל להאמת מסתבר להרמב"ם שיש על האב מצות חינוך בדאורייתא אבל בדרבנן הא מבואר להדיא דאין זקוק לו ומה שדחקו בב"י לתרץ סתירת הרמב"ם דנקט שבות משום סיפא דוכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו ע"כ לאו דוקא דאין הב"ד ממחין אלא כלומר מפני שבאמת אין חיוב על האב ליגער בו ממילא אין שייך שהב"ד ימחו בו ואך בא להורות הדיוק הא בדאורייתא אף דאין הב"ד מצוון להפרישו מ"מ כיון שהאב חייב להפרישו אם מניחו ואינו פורשו על הב"ד למחות בו ומ"ש