בית מאיר אורח חיים מד

לאתויי הא דת"ר שהרי אינה מוזכרת פה א"ו משמע דפשיטא ליה דמפני הסכנה ודאי מחללין עליו דלא גרע מהנך דלעיל ולא איירי אלא לענין מילה וכן משמעות הרמב"ם ברור שאינו מעתיק בה' שבת אלא הבבא דבן שמונה ודאי אסור לטלטלו וכן הרי"ף והרא"ש לא הזכרוה אלא לענין מילה וצ"ע

שוב חזר וכתב הגאון שי' הנ"ל מה שכבודו משיג עלי במה שרציתי לומר דעל תינוק שנשבה בין הנכרים דמחללים שבת דכיון דברייתא יליף מושמרו את השבת וכו' כדי שישמרו שבתות הרבה דלא שייך כן בתינוק שנשבה דמסתמא ישתקע בין הנכרים ואף דשמואל יליף לה וחי בהם ולא שימות בהם מסתמא לא פליג בהא על הברייתא עכ"ד

ולבי מהסס בזה הרבה דהרי הרבה טעמים נאמרו בגמרא ולחד תנא ילפינן מק"ו ומה מילה שהוא באחד מאבריו וכו' ולפי טעם זה לכאורה גם בתינוק שנשבה והגוים מניחו להמול ע"י ישראל מסתמא מילתו דוחה שבת א"כ ה"ה דעל כל גופו מחללים שבת וגם היא גופא קשיא כיון דדרשינן וחי בהם ולא שימות בהם מנ"ל לומר דהוא דוקא היכי דישמור שבתות הרבה ואי דאמרינן דהתורה הקפידה דוקא על חיות אדם שישמור מצות א"כ גם בעיקר צווי להחיות נימא דנפש כזה מותר להורגו דאין מצווין להחיות רק מי שיקיים מצות א"ו דאמרינן דהתורה חסה על נפש מזרע ישראל ה"נ נימא דהותר חילול שבת כדי להחיות נפש מזרע ישראל והדבר בעיני קשה למאוד להחליט כדעת כבודו נ"י

תו כתב מר על קושייתי במ"א וא"י מה קשה לו דלשטה זו דתולין החילול במה שאין ישראל נהרג עליו א"כ על ולד הנולד בס' נפל וכו' לא ידעתי כוונתו דמר דמה ענין זה לזה דהא ולד הנולד דאינו נהרג היינו רק מספק ואילו היינו יודעים דכלו חדשיו היה נהרג מש"ה מחללין וזהו היה עיקר קושייתי על המ"א ומה גם ראי' תוס' מגוסס ליתא דהא דאין נהרגין עליו דרוב גוססים למיתה אבל אם היינו יודעים דזה עומד לחיות היה נהרג עליו וממילא לענין חלול שבת מחללים דבפ"נ לא אזלינן בתר רוב ימחול כבודו נ"י לבאר לי עומק דעתו באר היטב עכ"ל

לזה השבתי שנית מה שכתב שלבו מהסס במה שלא הסכמתי לדעתו לחלל שבת על תינוק שנשבה וכתב שהרי הרבה טעמים וכו' ומה מילה ולפי טעם זה לכאורה גם בתינוק שנשבה והגוי מניח להמול ע"י ישראל מסתמא מילתו דוחה שבת וחלילה תינוק כזה שידעינן שישאר מטומע בין הגוים לחלל עליו שבת כדאיתא בטור י"ד שעם דפוסי הב"ח ומביאו הט"ז וש"ך סי' רס"ו ואין אנו מחזיקים אותו שיצא לתרבות רעה מבואר הא במוחזקים בו שיצא לתרבות רעה אסור למולו בשבת וק"ל

ומה שכתב מר לבאר קושייתו על המ"א וממציא סברה לומר דאף הרמב"ן מודה בספק נפל הנולד מחללים שבת עליו מפני הספק דלאו נפל הוא אך בעובר ס"ל מדלא נהרג עליו ואפילו בכלו חדשיו ש"מ דלא מקרי נפש מש"ה אין מחללין וכו' האמת כי לולא שהתוס' להדיא מתנגדים להדיא בסברתו היה לה מקום להתקיים אבל מה שרוצה מכ"ת שי' להכניס הדברים בפי' הר"ן תמה אני מאוד הא סידרן של הדברים הכי הם בהר"ן וכתב בהלכות גדולות אשה עוברה וכו' אע"ג דאמרינן ספק בן קיימא ספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לו הרי שלא כתב כלל החידוש הואיל והוא עובר אלא אף שספק נפל הוא וע"ז מייתי לו סייעתא תחילה מאשה יושבת על המשבר אף דנמי ספק הוא אם מצא חי או מת מ"מ מחללין על הספק. ע"ז כתב ואע"ג דתנן וכו' דאלמא מעיקרא קודם שהוציא ראשו לית ביה משום הצלת נפשות ולדעתו דמר הראי' זו אזלה דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות משום דלא מקרי נפל ואפילו ידוע שכלו חדשיו וא"כ מהראוי שלא לחלל עליו שבת וקאמר אפ"ה לענין שמירת מצות וכו' מחללין עליו שמא ישמור ואף דלא מקרי נפל לענין הצלתו מ"מ לענין שבת מחללינן ושוב כתב לדעתו דמר ואיכא מ"ד אין מחללין משום נפלים ע"כ לא ר"ל נפל שנולד אלא לעובר אף שכלו חדשיו קורא נפל ומה שאין מחללין עליו היינו משום דלאו נפש מקרי לענין הצלתו או ליהרג עליו ומה דקשיא ע"ז ממה שמחללין על יושבת על המשבר ומתה שם טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה לאו ירך אמו הוא ולהכי אפילו אין ידוע שכלו חדשיו מחללין מפני ה ספק שמא לאו נפל הוא. הבט וראה אותן הדברים מה שעיקר טעמייהו דאיכא מ"ד דהיינו משום דעובר ירך אמו הוא הא לא נזכר מעולם ואיך יאמר אין מחללים משום נפלים וליהוי סובר דאפילו על נפל במעי אמו שמתה מחללים ולעובר שכלו חדשיו במעי אמו שחיה יקרא נפל וגם מה זה שכתב ויושבת על המשבר טעמא אחרינא מה זה טעם אחר הא אין לו שום טעם אלא זה שכיון שמתה האם הולד נפש מקרי אף דלא אית ביה משום הצלת נפשות שהרי הוא ספק נפל לכן לענ"ד הפשוט בדעת הרמב"ן כדהבינו המ"א וכסברת התוס' והאיכא מ"ד סברו שזה בזה תליא דכל שאין נהרגין עליו מהראוי שלא לחלל עליו שבת ולהכי אמרו אין מחללין משום נפלים ואפילו נולדו וההוא דיושבת על המשבר איירי כדכתב המ"א בידוע שכלו חדשיו וכמו דמוקמוהו התוס' למה שכתבו ומיהו אפשר והיינו שכתב טעמא אחרינא גבו כלומר שכיון שמתה האם נהרגים עליו באמת אף שהוא עובר והיינו בכלו חדשיו והוא איכא מ"ד הוא גופיה סברת התוס' ומיהו אפשר וק"ל

סימן שלא סעיף ה' ונולד כשהוא מהול. כתב המ"א מצאתי כתוב וכו' וצ"ע למעשה נשאלתי מגיסי התורני המופלא מוה' נפתלי ז"ל בלשון זה ע"ד התינוק שנולד מהול אך בתחיל' בשעת לידה היה נולד מהול ממש נראה לכל שכל העטר' היה מגולה כאשר הגידה לי המילדת מ' ריזכי תיכף אחר הלידה ביום שבת קודש שבאתה לשאול מאתי אם המילה תדחה שבת והשבתי נולד מהול אינו דוחה שבת וביום אתמול דהיינו יום ד' הגידה לי ששוב נתגדל העור ומחפה כל העטרה עד ששוב אין נראה כמהול והלכתי היום בעצמי וראיתי התינוק והוא אמת שהעור נתגדל עד שמחפה העטרה כל זמן שהוא בלא קשוי אבל כשמתקשה נתגלה העטרה דהיינו רוב גבוה של העטרה ולענ"ד יש להדמותו לציצין המעכבין את המילה שחוזר עליהן בשבת אפי' כבר פירש כי הש"ך כתב סי' רס"ד סק"ט בשם ב"י דאיכא תרי עיכובים חד חופה רוב הקיפו אע"ג דליכא רוב גובה וחד דליכא רוב גובה אע"ג דאיכא רוב הקיפו ואותו תינוק אף אחר שנתקשה אעפ"כ לא נתגלה רוב היקף העטרה אלא עד חוט העב המקיף אך הואיל שאותו תינוק בתחילה הי' נולד מהול ממש רק אח"כ ע"י שנעשה בעל בשר ונעשה בשרו מדולדל הרבה ובשאר תינוק א"צ למולו פעם אחר רק לתקן מפני מראית א"כ אסור למולו בשבת אך באמת זה לא דמי לאותו הדין הואיל ולא נתגלה רוב הקיפו לכן יודיעני דעתו בזה עכ"ל

והשבתי לו בלשון זה באמת למה שרצה מעלתו לדמות נדון זה ע"פ עדות המילדת לנימול פעם כהוגן ושוב מפני שבשרו רך או שהוא בעל בשר נראה האידנא כאינו נימול: או במה מסיים אך באמת זה לא דמי לאותו הדין הואיל ולא נתגלה רוב הקיפה דמה בכך הא מבואר בהגהת רמ"א וא"צ וכו' ואפילו אינו נראה רק מיעוט העטרה שנמול סגי ומשמע ברור אפילו לא נתגלה לא רוב הקיפו ולא רוב גובה אמנם לענ"ד אחרי שכעת נראה לכ"ע שאינו מהול לא סמכינן כלל בזה על עדות אשה לידחות מילה בזמנה כי לא מצינן לאשה נאמנות אלא בי"ד סי' קכ"ז בהג"ה במידי דבידה לתקן לומר תיקנתיו או חי' לענין נשים שילדו בבית אחת כדאיתא בא"ע סי' ד' סעיף ל"ה ומן הטעם המבואר שם שלא הוחזק ואין אנו יודעים יחוסם אבל בנ"ד שמעמידה בדבר נגד חזקה דאתי' מכח רובא דרוב בנים המתיילדים צריכים למול ד"ת וממש מיעוטא דמיעוטא הנולד מהול בענין שא"צ אלא הטפת דם ברית וכעת אנו רואים שהוא ערל בודאי לענ"ד אין לה נאמנות לידחות המילה בזמנה ואפילו בשבת

שוב חזר ושב והאריך בדברים בעלמא אך תמצית שאלתו