בית מאיר אורח חיים מג

משני דשרי אפילו למיחוש אמנם עדיין יש לתמוה על הסוגי' דע"ז דף כ"ח דבעי ר"א ככי ושיני מהו כיון דאכושי נינהו כמכה דבראי דמי או דילמא כיון דגוואי קיימו כמכה של חלל דמי אמר אביי ת"ש החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ חושש הוא דלא הא כאיב ליה טובא שפיר דמי דילמא התנא היכי דכאיב לי' טובא חושש נמי קרי ליה ומה פשט אביי מזה הא ודאי היכא דכאיב לו טובא ומצטער ממנו הרי דינו דין חולה שאין בו סכנה ושרי כדמבואר בהרמב"ם וש"ע ומכל מקום לא הוי מכה של חלל לחלל עליו שבת ובע"כ נמי לומר דהוי מצי לשנוי הכי אלא דהאמת משני אבל לפ"ר הא אינו אמת כדאיתא סעיף ג' בהג"ה

ובזה מיושב לי מה דתמה הב"י ריש הסימן על הר"ן שנראה שפוסק הכי וכיון דדרך דחי' איתמר ספק נפשות הוא ולקולא ואפשר שאף הר"ן לא אמרה לפסוק אלא לפרש טעמא דההוא דדחי ואפ"ה נראה דס"ל דספיקא לקולא ובודאי מכוין אל האמת שהר"ן נמי פוסק האיבעיא לקולא שהר"ן גופיה שם פסק הכי אלא שהב"י ז"ל העביר עינו לפי שעה מאותן מלות קצרות אבל מה שדחק לפרשו אין הלשון של הר"ן ואמרינן נמי וגם מה שמסיים בהטעם לפי שדבר זה אינו חולה אלא מיחוש מורה אלא שלדינא כתב הכי ואל"ה כולו מותר. להכי הנלענ"ד ברור שכדי ליישב תמי' הנ"ל סובר כדכתבתי שהאמת משני ומ"מ האיבעי' לא נפשטה שהרי האיבעי' בגמרא סובב על מכה שבשניים אם קרוי דגוואי או דבראי ואביי שבא ליפשוט דכאיב ליה טובא מחללין כעל מכה שבחלל ע"כ דסבר כאיב ליה טובא היינו מכה ולהכי משני לו האמת ובודאי היה יכול לשנויי לו דלא נפשט האיבעי' דלעולם י"ל דלא נקרא דגוואי ולא מחללינן אלא היכי דכאיב ליה טובא הוי חולה שאין בו סכנה כדפסק באמת הא"ח וכמו דשרי האמירה לגוי בחבלה דאורייתא ה"ה דשרי בשתיית החומץ אלא דהאמת משני לו דבשיניים אפילו כאיב ליה טובא אינו אלא מיחוש אבל מכה במקום שינים עדיין הבעי' לא נפשט ושפיר פסק הר"ן האיבעי' לקולא ולהכי נראה שהר"ן חולק על פסק הא"ח ומה יפה כחו דהב"י אף שמביא הא"ח לא קבעו להלכה אפשר מדראה שאין מוסכם עם הר"ן ודו"ק

סימן שכט סעיף ב' אבל אם נעקר כולם עיין מה שמביא המ"א בשם או"ה ולדידי דברים אלו עדיין צ"ע בהסוגיא דע"ז דפירשו ס' למקום אחד וס' למקום אחד כי לא מצאתי בפוסקים חילוק זה אלא כל שנעקרו ממקום קביעתן וניידו מה לי אם נעקרו זא"ז או בפעם אחד והתוס' ביומא לא כתבו אלא אם חזרו ובאו כולם לחצר חשוב קבוע וצ"ע בגוף האו"ה ואינו בידי לעיין בו

סימן של הנה השגתי מכתב מידידי הגאון מו' עקיבא איגר אבדק"ק פ"ל כתוב בו בלשון זה. גם נתקשיתי כעת במג"א סי' ש"ל סק"ד עכו"ם אין מחללין וכו' ומיהו לקראים מותר וכ' משמע דהיכא דיש חילול שבת אסור ולא ידענא הא הקראים מקרי ישראל מומר ולהרמב"ם נקראים תינוק שנשבה ולהנ"י אם גדלו ורואים דת ישראל מקרי מומרים עיין בש"ך י"ד סי' קנ"ט סק"ו עכ"פ הכא לגבי הולד מקרי ודאי תינוק שנשבה הוי ישראל מעלי' לחלל עליו שבת וכן בכל מומרת מעוברת לכאורה הדין כן כיון דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולדעת הרמב"ן דעוברה שהריחה אין מחללין בשביל עוברה דישראל אינו נהרג על העובר רק דהוי סכנה להאם א"כ בכה"ג אין מחללין דהאם היא מומרת ועיין במ"א שם ס"ק ט"ו ודבריו נפלאו ממני דאיך חולה זה ברמב"ן דהא גם הרמב"ן מודה דמספק מחללין רק בעובר ס"ל דאין מחללין מטעם הנ"ל משא"כ בנולד הולד וצע"ג עכ"ל

ע"ז השבתי לו בלשון זה מה שנתקשה במ"א ורוצה לומר דעל ] עובר מקראים מחללין מפני שאינו אלא כתינוק שנשבה מה דפשיטא למר מיבעי לי טובא ואף איפכא מסתברא דמה בכך שאין דינו כגוי גמור מ"מ כיון דכל עיקר היתר חילול הוא כדי שישמר שבתות הרבה ותינוק שנשבה תיתי מהי תיתי הוא בחזקת שלא ישמור שבת כיון שנשבה בקטנותו וסובר שנוי הוא ואף ששמואל למד ההיתר מן הפסוק וחי בהם מ"מ מסתמא לא פליג לדינא על התנא שלמדו מן ושמרו ומודה שעל מי שהוא בחזקת ודאי שלא ישמור שאין לחלל עליו וכן מומרת מעוברת מה"ת לחלל על העובר אם הוא בחזקת שיטומע ביניהם ע"י אמו ואין דומה למ"ד דעל עובר מחללין משום שמא ישמר דשם הוי ספק שקול וגם אף למה דקיי"ל אין הולכין בפ"נ אחר הרוב ואף על גוסס מחללינן דשם עכ"פ מיעוט החיים משמרים משא"כ תינוק שנשבה וכן המומרת היכי שאין ידינו תקיפה ובודאי ישאר מטומע ביניהם ולא ישמור שבת מה בכך שאין דינו כגוי מ"מ מה"ת לחלל עליו אחרי שידוע קרוב לודאי שלא ישמור שבת וכי מפני הספק רחוק שאולי לכשיתגדל ויתוודע לו שהוא יהודי יסכן בעצמו לברוח ולקבל דת יהודית אנחנו נחלל שבת זה לא מסתבר לענ"ד

אמנם היכי שידינו תקיפה ליקח בן המומרת לגבולינו אז תלי' בפלוגתא כדכתב מר ומה שכתב תו ולדעת הרמב"ן דעוברה שהריחה אין מחללין דהאם היא מומרת ועיין במ"א ודבריו נפלא ממני וכו' א"י מה קשה לו ופשיטא דלשיטה זו שתולין החילול במה שאין הישראל נהרג עליו דעל ולד הנולד בספק נפל שאף ההורגו פטור כמבואר בהרמב"ם הלכות רוצח דאפילו בקיום אחד אין ידוע שכלו לו חדשיו פטור ההורגו דה"נ דאין מחללין עליו וי"א אלו ע"כ מוקמו לההוא דיושבת על המשבר מביאין סכין בידוע שכלו חדשיו ומפני שמתה הרי הוא כהוציא ראשו מפני שהוא כמונח בקופסא וחייבין עליו משא"כ המקשה לילד שהיא חי' והוא עדיין קצת ירך אמו אין נהרגין עליו לכן מותר להורגו כדי להציל האשה אף שכלו חדשיו אבל נפל מה בכך שנולד כיון שאין נהרגין עליו ודאי דלשטה זו אין מחללין וכדפתח ואיכא מ"ד דאין מחללים משום נפלים ועיין בתוספ' נדה דף ס"ד ד"ה איהו מייתי ברישא ואולם לדינא נלענ"ד דברי תוס' ברורים והכרעתם מכרעת מגוסס דאין זו תלי' בזו והיינו כדעה ראשונה שבהר"ן שהיא נמי לדעתי דעת הרמב"ן עצמו וכנלענ"ד ראיה מבוארת שהרי אפילו על סתם ולדות כל שאין ידוע כלו חדשיו אפילו בן יום אחד אין נהרגין עליו עד ששהה ל' יום כנ"ל ברמב"ם ע"פ גמרא ומשנה שלימה שנינו מרחיצין את הקטן אחר המילה ומבואר שם בגמרא שמפני הסכנה מחללין עליו ובלי ספק משנה זו סובבת על כל התינוקות שמהלינן בשבת דהיינו אפילו סתם ולדות ואפילו לרשב"ג א"ו דאין זה תלי' בזה מפני שאין הולכין וכו' ומה שאין נהרג עליו נמי הטעם משום פ"נ דרוצח שאין הולכין בו אחר רוב ולדות ואך על חילול דמילה מוכרח לשנויי לרשב"ג דמהלינן ממ"נ ולכן במומרת מעוברת וידינו תקיפה מחללין על העובר וספק בן שבעה שאני כדמסיים המ"א משום הריעותא שלא גמרו וכו' וכל דבריו מובנים אף שאינם מסודרים כראוי תחילה כתב ההוא דסעיף ה' איירי בידוע והיינו לשיטת הי"א שבר"ן ואז אין צורך למה שמסיים והכא כיון דאיכא ריעותא אך זה כתב לשטה ראשונה שבהר"ן וק"ל ואולם כל זה ההכרח לשטת הטור אבל באמת לענ"ד קושי' הע"ש אף שהמ"א כתב עלי' ואין זו קושי' בעיני הוא קושי' עצומה כי הא בודאי סתימת הטור וש"ע לדינא דסעיף ה' מבואר דאיירי אפילו בסתם ולדות וביותר למה שהמ"א עצמו מבאר סק"י דהסתימה נמי מורה אפילו לא נעקר הולד וחיישינן למיעוט שאינו מצוי כזה לחלל שבת מפני פ"נ א"כ אף שלא גמרו שערו מנ"ל להטור שאין מחללין עליו מפני סכנתו ואי משום מה שמביא הב"י עלי' דהטור הברייתא הא ברייתא זו לא נשנית אלא לענין דלא מחללין למולו אבל לענין פ"נ מי גרע מדין דסעיף ה' ומגוסס דמחללין וכן משמעות הסוגי' דמקשה על ברייתא זו דלימהלי' ממ"נ ומה הקושי' דילמא הברייתא אך איירי דלא מחללין עליו בסכנתו אבל מהלינן אותו באמת ממ"נ ודוחק שסמך על מה דמפרש בדף קל"ה הברייתא ולא ספק