בית מאיר אורח חיים מה

שנית הי' אם יש ליספוק כהחכם שבב"י וש"כ בי"ד ס"ס רמ"ד או לא מפני הצ"ע שבש"ך שם מהירושלמי וגם המ"א פ"ה כתב וצ"ע למעשה והשבתי יראה לענ"ד בלי ספק דיש ליפסק כמותו שהרי הכי מבואר בהרמב"ם פ"ב הלכה ג' סותם וכתב כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גובהה של העטרה הרי זה ערל כמות שהי' וכו' ולא התנה מעולם שיהא נשאר חופה הרוב בתר הקשוי ואך בהלכה ה' התחיל וכתב קטן שבשרו רך רואין אותו בעת שיתקשה אם נראה מהול א"צ כלום והיינו מפני שאף אם לא נראה מהול בעת שיתקשה התינוק אינו אלא מדברי סופרים כדביאר התה"ד טעמו והרי מסיים בטעמו דלמה הוא מד"ס הואיל ומל א"צ למול פעם שנית מן התורה ממילא נשמע דבהלכה ג' כיון שלא נימול פעם כהוגן אין שום הבדל בין נתקשה ללא נתקשה וכל שלא נתגלה הרוב אפילו בלא קשוי נמי הרי הוא כערל כמו שהי' וה"נ מבוארים דבריו בפרק המשניות למשנה דסוף פרק ר"א ע"ש ובמח"כ הש"ך הונה את עצמו לכתוב בנקה"כ שבפי' המשניות מבואר כהשגתו ונהפך הוא ע"ש וכן מוכח נמי מהטור וכל הפוסקים שאינם מזכירים בדיוקת הקישוי אלא בתינוק המסורבל ותדע נמי שהרי נמי נאמר דבשבת כל שלא פי' חוזר על הכל ואם פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבים והוא דף קל"ג ע"ב ופרש"י דלהכי במעכבין אפילו פירש חוזר משום שהן כמילה עצמה ור"ל דלהכי ניתנה שבת לידחות בעבורם ואילו לדעת הש"ך הא ודאי ברור שבשעת המילה לאחר החתך שוב אין האבר קשה מרוב מכאוביו ואף כל היום בלתי ספק אצלי שאינו מתקשה וקשה לדעתו איך יחזיר בשבת ע"י שרואה שאין רוב העטרה מגולה הא שמא כשיתקשה יהא לכל הפחות הרוב מגולה ואיך יחלל שבת על הספק וזה אין להעלות על הדעת שמחויב למשמש האבר כדי לבדקו ע"י קשוי דאין לך סכנה גדולה מזו למשמש בהחבורה עד שיתקשה וכולי האי ואולי קרוב לי שאין המשמוש מועיל כלום להקשותו בתוך יסוריו וגם סתימת הברייתא וכל הפוסקים אינו מורה כלל לזה א"ו מוכח ברור דכל שלא נימל פעם כהוגן אפילו מגולה בשעת קשוי לא מהני והרי הוא ערל עד שיהא מגולה אפילו שלא בשעת קשוי והיינו נמי טעמייהו דכל הפוסקים שלא השגיחו בהירושלמי ותו משום דקשיא להו שהרי בתלמודן דברי שמואל אך נאמרים על תינוק המסורבל ואילו להירושלמי דשמואל אמר דבריו נמי על תינוק שלא נימול כהוגן קשה למה לו לומר בתרתי נמי על מסורבל השתא באינו נימול כלל פעם כהוגן מפני מה שנראה מהול ע"י קשוי א"צ יותר מכ"ש כשנימול פעם כהוגן ואם שמואל באמת אמר דינו רק פעם אחד על לא נימול כהוגן הא ודאי קשה מדוע שינה תלמודן לומר דבריו אך על מסורבל א"ו דתלמודן פליג בזה על הירושלמי דלא אמר דינו אלא אך על מסורבל ולא על שאינו נימול כהוגן וא"כ תלמודן עיקר ותו מה שהקשתי לעיל מתינוק הנימול בשבת דחוזר על המעכבין זה גופא נמי קשיא על הירושלמי שמיד בתר הדברים שבש"ך נאמר נמי שם דין זה דבשבת חוזר על ציצין המעכבים וקשה כנ"ל א"ו הוכיחו הפוסקים או להבנת הש"ך ע"כ דהירושלמי גופי' אפקי' למ"ד זה ר' טביי בשם שמואל מהלכה מדאמר בשמי' דבודקין לתינוק שלא נימול כהוגן או דיותר מסתביר שמכח קושייתי הנ"ל פירשו אף המ"ד הנ"ל שבירושלמי דלא קאי כלל על תינוק שלא נימול כהוגן אלא על הנאמר במתני' ואם הי' בעל בשר מתקנו מפני מראית עין על זה קאי ולא על נימול שלא כהוגן ויהי' איך שיהי' שפיר עבדו הפוסקים שאפקוהו מהלכה ופסקו כמבואר בתלמודן וזה ברור וא"כ ממילא נמי הנולד מהול אינו נקרא מהול שא"צ אלא הטפת דם ברית אלא אם נראה רוב העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קשוי דוקא כי מה"ת יהא נימול בידי שמים עדיף מנימול בידי אדם וכדברי המ"ב שבמ"א והצ"ע שבמ"א אקוה שכבר יצאנו בזה ידי חובת העיון ופשיטא נמי דין הב"ח ברור דקולת התה"ד במגולה מקצת העטרה אינה אלא בנימול פעם כהוגן וק"ל

לסעיף הנ"ל ומי שיש לו שתי ערלות בהגמרא איתא פלוגתא ר"ה ור"ח חד אמר מחללין וחד אמר אין מחללין ותלי' בפלוגתא אם נימול לשמונה או לאחד ותו קשיא לי איפכא דביבמות דף ע"ב משמע בין להת"ק ובין לראב"ש מי שיש לו ב' ערלות הוי תמיד מילה שלא בזמנה וע"כ היינו משום דאינו נימול לשמונה [ופסקו הפוסקים לחומרא דנימול לשמונה ואינו דוחה שבת ובעניותי לא מצאתי טעם לסברת המ"ד דאינו נימול לשמונה ודמנ"ל הא ואני אך מודיע צערי לרבים: סעיף ט הג"ה ובמדינות אלו נוהגין לרחצו לפני המילה [ בחמין שהוחמו מאתמול ז"ל הר"ן זה שכתב הרי"ף שמרחיצין אותן כדרכו בין לפני מילה וכו' כי קאמר וכו' אבל לפני המילה דוקא בחמין שהוחמו מע"ש דנהי דרחיצה דידהו מדרבנן מיהא אסורי ורבנן לא שרי במכשירי מילה אפילו שבות של דבריהם אפ"ה כיון דרחיצה בחמין שהוחמו מע"ש לא אסרו אלא מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת ואמרינן מע"ש הוחמו במקום מילה התירו דלא שייך בה האי גזירה כולו האי עכ"ל: וקשה לו מה הוצרך לידחק בטעם נהי דהרחיצה מכשירין הוא מ"מ הא הרחיצה גופה מכשירין שא"א להיות מע"ש ור"ע הא לא אסר אלא מכשירין שאפשר מע"ש וה"נ פסק הרמב"ם להדיא פ"י מה' שבת דקושרין נימא במקדש כסתם מתני' דעירובין דף ק"ב ע"ב והיינו משום דהוי מכשירין שא"א מע"ש ע"ש בהסוגי' ודוק אך עיין פסחים דף ס"ו שם נמי קאמר ר"ע זה הכלל וכו' ומ"מ הזאה דהוי מכשירין שא"א מע"ש ומ"מ אינה דוחה וע"ש פרש"י שדחק וכתב בד"ה הביא לו והזאה נמי לאו מגופי' דפסח הוא ולא כתיב בי' במועדו ואולי אף הר"ן לומד הכי לגבי הרחיצה וצ"ע

סימן של"ג סעיף א' אע"פ שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו כתב המ"א ואם התחיל משמע דשרי הא פשיטא דהכי כונת הש"ע כדמבואר בהב"י אבל עיין בט"ז שהרבה להקשות ובודאי למה שהבין טעם איסור ההתחלה משום טירחא קשה כל מה שהקשה אבל לענ"ד משום לתא דמוקצה הוא אף לר"ש דאף שאינו מקצה דעתו מדבר אוכל מ"מ מסתמא דאוצר מקצהו מלפנותו ובזה שתי קושיותיו לק"מ אך מה שהקשה ותו דהא לר"ח מפרשי' מאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל משמע דאע"פ שמתחיל מבע"י מפנין דוקא לדבר מצוה ולא לדבר רשות זה ודאי קושי' הוא אמנם דוקא להגירסא שלפנינו בדשמואל דו"ה כדאמרי אנשי ואפילו טובא וש"מ מה דפסקינן לא יותר מה' היינו משום דפסקינן בזה כר"ח שפי' ד' מה' וה' מאוצר גדול ומוכרח לפי זה דאבל לא את האוצר היינו שלא יתחיל באוצר דאילו שלא יגמור מרישא שמעינן כדפי' רש"י ז"ל וא"כ מה דתנן מפנין היינו כשהתחיל מבע"י ומ"מ מקפיד דוקא לדבר מצוה ולא לרשות וע"כ משום טירדה ופשיטא דשפיר הקשה דא"כ איך אפשר לפרש הברייתא לדבר הרשות אבל העיקר דע"כ הרמב"ם אינו גורס בדשמואל ואפילו טובא וא"כ פסקינן מכל וכל כפירושא דשמואל ואבל לא את האוצר לא יגמור נמצא לא איירי מתני' כלל מן התחלה אלא אדרבה מפנין היינו ע"י התחלה ור"ש היא ושפיר דמוקי הברייתא דאפילו לר"ש דוקא לדבר מצוה מותר להתחיל אבל לדבר רשות לא והרי"ף אף דגורס ואפילו טובא מ"מ הא לא הכריע בהפלוגתא ומביא דיש פוסקים כשמואל ואליבי' מעתיק נמי הברייתות לאוקימתות שמואל בההתחלה לדבר הרשות ובזה יפה עולין כל דברי הב"י ופי' הט"ז בהברייתא באמת דחוק ורחוק ודוק

סימן של"ד סעיף ב' יש מתירין ויש אוסרין עיין סי' רס"ו סעיף ט' שם מבואר בהרמב"ם וש"ע דבמקום הפסד מרובה לא חשו לטלטול מוקצה ומותר להוריד בנחת כלים המוקצים כדי שלא ישברו וכן הוא שם בהטור וא"כ קשה איך פסק הטור הכא לאיסור ואין ליישבו ע"פ סברת הר"ן ריש מי שהחשיך דדוקא במה שבהול להציל לא שרינן לי' במידי משום שמא ישכח ויציל באיסור תורה משא"כ שם דאינו בהול דא"כ לימא דהיינו טעמא דמי שהחשיך דשרי משום שאינו