בית מאיר אורח חיים מא

הרב רבינו אשר י"ל דאע"ג דלהפשיר מים לצורך שתי' מותר שאני הכא שדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו או הידים ור"ל דנהי דהפשר לשתי' התירו אבל להרחצת גופו אף ההפשר אסרו משום גזירה שדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו ושוב כתב א"נ דלא מיתסר אלא במתחמם כנגד האור במקום שהיד סולדת בו וכן העמידוהו בירושלמי ור"ל שפי' מפני שמפשיר מים שעליו בפשוט האיסור בגוף ההפשר מדהוא במקום שהיד סולדת בו ואינו כלל מצד איסור רחיצה וממילא ה"ה לידים וכן הוא בח"ר להדיא ומפני שלתירוצו הראשון בדעת הרא"ש משמע דאסור אפילו במקום שאין היד סולדת בו כתב סעיף ה' הדין בסתם ובשם י"א כיון דבמקום שאין היד סולדת בו רבו המתירים אבל במקום שהיד סולדת בו זה לא הי' כותב בשם י"א כי כ"ע מודים בזה ודלא כמ"א שפי' הש"ע בסק"ו דוקא שהיד סולדת בו דליתא זה לא הי' כותב בשם י"א ומ"ש תו המ"א סק"ו ול"נ דס"ל להרא"ש דאסור משום רחיצה דחמין שהוחמו בשבת אפילו לרחוץ בהם ידיו אסור וכ"ה בגמרא דף קל"ד ע"ב זה אינו שם איירי להחם ממש דיש בם משום בישול בשבת דלא שרי אלא מפני סכנה והכא איירי במפושרים דמותר אף בשבת לשתי' והעיקר כדכתב הב"י ודע שבב"י יש ט"ס במ"ש תחילה על דברי הרא"ש וכ"כ תוס' אין שם מקומו אלא בתר שכתב דברי הה"מ צ"ל וכ"כ תוס'

סעיף ו' סק"ז כתב המ"א וצ"ל שהוחמו מעט בשבת א"י מה ענין מעט או הרבה. ומ"ש ולהכי וכו' כבר פירשו הב"י ריש הסימן דהחשש שישפכו על רוב גופו וק"ל

סימן שכז סעיף ג' העשוי לכך כתב המ"א ובגמרא אמרינן וכו' ולענ"ד מדהשמיטו כל הפוסקים היתר זה ש"מ שהם מפרשים מה דעבדי' לו אמו אינו להתיר האיסור אלא דקאי למה שהתיר רשב"ג בהיו ידיו וכו' לזה עבדה לו שנוי לכבוד שבת כמו מלבוש שבת ובגמרא מייתי לי' להורות דהלכה כרשב"ג ואפשר דמזה קבעו הפוסקים ההלכה כרשב"ג אמנם אף לפי' המ"א א"י מה זה שכתב ומזה נהגו וכו' דמה ענין זה לזה הכא דאין האיסור רק משום עובדין דחול אפשר כדעתו דבמיוחד לשבת שוב לא מחזי כעובדין דחול אבל שם דהאיסור משום השרת שער מה לי דחול או דשבת והעיקר תלוי אם הכלי עשוי להשיר השער כדדייק הריב"ש שבמ"א שם והדבר ידוע שאין משום השרת שער ע"ש בסי' ש"ג וק"ל

סימן שכח סעיף א' ואפילו ע"י גוי לשון זה סובל דע"י גוי אסור שיעשה לו מלאכה דאורייתא דזה נמי קיל משבות ע"י ישראל מדלית בי' מעשה ומ"מ אסור במיחושין אבל אמירה לגוי בשבות י"ל דשרי כדאית' סי' ש"ז סעיף ה' בשם הרמב"ם דבמקצת חולי מותר וכן ביאר הה"מ לשון זה דהרמב"ם בפ"ו וכתב ואמנם כוונתן בכאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף ולא סכנת אבר אלא קצת צער. ולדעתי זה אינו אלא מיחוש דמי איכא מיחש שאין לו צער קצת. אמנם בהה"מ פ"ב כתב להדיא בלשון זה אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפילו שבות דרבנן ואפילו ע"י גוי ע"כ כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ודברים ברורים הם יתבארו בדעת רבינו פרק כ"א ומדכתב שאין מתירין אפילו שבות דרבנן ואפילו ע"י גוי משמע דאפילו שבות דרבנן ע"י גוי נמי לא וזה צ"ע כי לא נמצא זה בהרמב"ם פרק כ"א בביאור ולהכי א"י אם לא יותר ראוי לדחוק אף בלשון זה דר"ל דאין מתירין לו שבות דרבנן ולא די שבות זה ע"י ישראל אלא אפילו השבות דאמירה לגוי דאין בו מעשה נמי אין מתירין ולעולם היינו אך במלאכה גמורה אבל שבות ע"י גוי שרי וצ"ע: סעיף ג' הג"ה מיהו וכו' עיין לקמן סעיף ל"ז

סעיף י"א. חולה שיש בו וכו' פי' רש"י בהלכה זו לא שיהא ספק נפשות לשבת אלא אפילו אין הספק לשבת זו דפשיטא לן דהיום לא ימות אלא ספק שאם לא יעשה לו היום שמא ימות שבת הבא עכ"ל. ור"ל מפני שאמדוהו שע"י שמונה ימים יצא מן הסכנה אבל תוך שמונה ימים אף דעוסק בהרפואות לא יצא מן הסכנה נמצא במהירות חילול שבת מקדמינן יום שיצא מן הסכנה ודו"ק

סעיף יד שוחטין לו איתא בתשו' הרא"ש בשם מהר"מ משום דשבת היתר הוא אצל חולה ומדמה לי"ט ששוחטין ולא אמרינן לנכרי לינחר ואף הרשב"א בב"י הכי דן דתלי' אם שבת הותר או דחוי ובעניותי איני משיג סברת הגאונים בענין זה דאטו שבת לבד הותר אצל חולה יותר מכל איסורים הא וחי בהם על כלל מצות התורה נאמר חוץ מג' דברים וא"כ מה הדמיון לי"ט שאיסור מלאכה בי"ט התורה התירה בפירוש וכל איסורים לא התירו משא"כ הכא: וא"כ י"ל אף דנימא היתר היא אצל חולה מ"מ מדנבילה נמי הותר והוא קל הוי כאיכא טהורים בההוא בית אב היכי דהנבילה מוכנת ואינה צריכה לגוי דטהורין עבדו ולא טמאים. עיין יומא דף ז'

סעיף יז ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים יש מתירין אפילו אין בו סכנת אבר כתב המ"א משמע דכ"ש כשיש בו סכנת אבר אפי' אינו חולה שכולל כל הגוף (לדעתי זה רחוק במציאות חולי שיש בו סכנת אבר שלא יחלה ויצטער ממנו כל הגוף) שוב כתב וזהו דעת המ"מ ומה שסיים אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה אסור וכו' ר"ל שאין בו סכנת אבר וגם לא חלה ממנו כל גופו וכו' ומשמע דשבות מותר בסכנת אבר. זה מביא לראיה דלא כהבנת הב"י בהה"מ

שוב כתב ואם אין בו סכנת אבר ר"ל וגם אינו חולי כולל הגוף והיינו עובדא דאמימר ומדהוקשה לו דא"כ דאין בו סכנת אבר ולא חולי כולל הגוף למה הותר האמירה לגוי המציא מדהוא שבות דשבות במקצת חולי ומסיים ובמיחש אפילו ע"י גוי כמ"ש סעיף א' (וע"ש מה שכתבתי) ואף כי פירושו קצת משמע בהה"מ דלא כהב"י מ"מ לפירושו הוא יותר תמוה דלפירושו מה דנאמר בעובדא דאמימר שהכחיל עצמו ע"י גוי היינו דוקא בסמים השחוקים מע"ש ולא מביא אותם דרך רה"ר ואין זכר לזה בגמרא כל עיקר ומכ"ש בלשון הרמב"ם שכתב חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י גוי כיצד אומרים לו לגוי והוא עושה לבשל ולאפות ולהביא הרפואה מרשות לרשות וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנה הברור דאך אומרים לגוי שצריך לכחול והגוי עושה הרפואה ושוחק ומביא דרך רה"ר בשבת וכוחל שהרי וכן קאמר וכן פי' הב"ח (ונהי דבמה שמיישב בזה קושית הב"י וכתב אבל שבות מותר ע"י ישראל כגון לכחול בסמנים דשחיקי מאתמול להרמב"ם ואע"פ שאין שם כלל סכנה אפילו אבר אחד הם דברים תמוהים שהרי זה בגמרא מבואר לאיסור. שהרי אסרו המסייע למה שהגוי כוחל) מכל מקום זה ודאי שהרמב"ם מתיר הכיחול על ידי הגוי ואפילו על ידי שהגוי עביד על ידי מלאכה דאורייתא ואם כן הא ע"כ איירי בחולה ממנו כל הגוף וכדפירשו הה"מ גופיה בריש הלכה זו וכתב ופי' דוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו כגון חיה ל' יום וכגון לכחול סוף האוכל שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו הרי ביאר בזה דאיירי בו הרמב"ם במה שכתב וכן כוחל והוא עובדא דאמימר כדנאמר שם בהגמרא על סוף אוכלא דהיינו חולי כולל כל הגוף ומ"מ מבואר דהמסייע אסור וזה ודאי אינו אלא שבות ולמה לא יהא שרי אפי' ע"י ישראל לכן לענ"ד העיקר פי' הב"י בהרמב"ם כדכתב מיהו הנ"מ שבות שיש בו עיקר מלאכה שהוא נסמך לה כגון כוחל שאסור מפני שהוא כותב והאמת שבדברים אלו לבדו מיושב הוכחת הר"ן מן כוחל די"ל כל מלאכות שבות שאין בו רק גזירת שחיקת סמנים ולברי גמור שרי שבות זה מותר לישראל עצמו כדמותר בשבות דאמירה לגוי משא"כ כוחל דזולת שבות זה יש בגווה שבות דכותב או צובע דלהכי אף לברי גמור אסור יש לשבות זה דין מלאכה דאורייתא ואסור לישראל אפילו במסייע ולענ"ד אף הרמב"ן מוכרח לתירוץ זה שהרי מתיר