בית מאיר אורח חיים מ

בטירחא אינה יתירה ומכ"ש דקשה לר"ה דמתיר אפילו טירחא יתירה אבל לר"י הוכיח הרמב"ם מסתמא דגמרא דמקשה עלי' מן מחתכין את הדלועין דס"ל האיסור נראה כטוחן בפירות והסתם גמרא ג"כ הוכיח הכי בדעת רב יהודה דאל"ה אין לו טעם לאין מרסקין את השחת וכנ"ל ודו"ק: סימן שכה סעיף ד' פת יש אוסרין עיין מ"א מביא בשם הראשונים ב' טעמים חדא דהו"ל נולד אף ע"ג דחטים חזיא לכוס מ"מ אין ראוים לאכול באותו ענין שנעשו לבסוף ובב"י תו ואין דומה לחזי לכוס של מבשל בשר ודגים וע"כ היינו משום דפת נעשה כולו כענין אחר ממה שהיה תחילה משא"כ בשר לא נשתנה ענינו מדמעקרא ולפי טעם זה מים שבישל גוי לעצמו ודאי מותר לישראל אינו מכירו אבל לטעם ב' דבדבר מאכל החמירו טפי אף זה אסור והכי משמע מפרש"י שבת דף נ"א דאמר ר"נ אייתי לי מים דאחים קפילא פי' שהחמו נחתום נכרי ובחול ומה כולי האי אילו פרשינן בשבת ומקפילא שאינו מכירו וברוב גוים אלא שסובר כדעה זו אמנם בתוס' ביצה דף כ"ד ע"ב סד"ה ולערב כתבו ואין סברא לחלק בין דבר אכילה לדבר אחר וה"נ מוכרח דעת ר"ת שבהג"ה סעיף י' עיין וק"ל

תו כתב המ"א בשם התוס' דמוקצה מותר בהנאה ובפסחים וכו' וכבר תמה עליו בספר ת"ש בזה ועיקר דברים אלו עיין ריש סי' שי"ח:

סעיף הנ"ל ויש מתירין עיין מ"א כתב בשם היש"ש דדוקא בדבר שהתחיל קודם שבת ונגמר בשבת שרי ושם כתוב אבל כה"ג שלא התחיל מבע"י לא הוי גמרו בידי אדם וכן יראה מלשון הא"ז שכתב ונכרי שעשה מנעלים בי"ט וכו' וה"ר אלי' התירם הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגמרו בו ביום לית בי' משום מוקצה ומדכתב הואיל ויכול לגמרו משמע' להדיא דאיירי שהתחיל מבע"י וגמרו בשבת. ואני אפילו רמז משמעות לא מצאתי ואדרבה שעשה מנעלים משמע שכל עשייתם בי"ט הי' ואף שגם בספר תפארת שמואל בחידושיו על הרא"ש ביצה כתב הכי אני איני מוצא בזה סברא דאחרי שהטעם כדכתב רש"י בביצה דף ק"ז דכיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצה לי' מדעתו מפני דחייתו א"כ כי לא התחיל נמי כל שידוע לו שיוכל להתחיל ולגמר בו ביום נמי לא מקצי לי' מדעתו ותו הא עיקר ההוכחה דלא הוי מוקצה לגמרי בידי אדם היינו דאל"ה תקשי לך דהא סתם קדירות דעלמא בה"ש רותחת. הן ולאורתא אכלינן מנייהו אלא משום דבידו לתקנו בו ביום לא מקצה מדעתו ומה התיקון שבידו היינו שיוכל לקררם והרי במלאכה זו דקירר לא התחיל כלל מבע"י ומ"מ מקרי גמרו בידי אדם ואף שיש לדחוק ולחלק מ"מ מנ"ל לידחק ולחלק בלא ראי' ויותר הי' נלענ"ד לומר בטעם המחמירין דמסתבר להו בטעם הואיל וגמרו בידי אדם לא מהני אלא למוקצה ולא לנולד כדאיתא במ"א סעיף ה' או ליקט פירות כתב המ"א הקשה הב"י וכו' ועיין סי' ק"ז שכתב וכו' דברים שרומז עליהם עדיין ל"מ בהרא"ש וכבר כתב הב"י על דברי הרא"ש אלו דהיתר פת משום דגמרו בידי אדם ושלא כדברי רש"י בפרק א"צ ומ"מ בתר הכי התחיל וכתב ומ"מ יש לדקדק בדברי הרא"ש וכו' ע"ש והיינו משום דבאמת בפרק א"צ הלכה ב' כתב הרא"ש פרש"י וכתב ואפילו ר"ש מודה במוקצה כי האי דכיון דלא לקטינהו מאתמול כגרוגרות וצמוקין דמי ובודאי קושי' הב"י צ"ע לכן עיין בסי' שי"ח סעיף ב' מה שכתבתי אני בישוב קושי' זו:

סעיף ט"ו עיין טור וב"י כתב תחילה הפי' בהטור אלא שרש"י פי' וכו' כלומר ולפ"ז שפיר עביד הרא"ש שלא חילק בלא יקבר בו עולמות בין צינעה לפרהסיא כנ"ל לפרש דברי רבינו מ"מ עדיין יש לדקדק למה השמיט הרא"ש סוגי' הגמרא דאפילו תימא דס"ל כפי' רש"י הו"ל לכתבה כדי לאשמעינן דיקבר בי ישראל דקתני במתני אם בצנעה יקבר בו מיד ואם בפרהסיא ימתין בכדי שיעשה (ולשונו צריך תיקון דלפרש"י הי' לו לאשמועינן דיקבע בו ישראל היינו דוקא בפרהסיא כלומר במקום דמוכח דלא נעשה בשביל ישראל אבל בצנעה כלומר במקום דיש לספוק דבשביל ישראל נעשה צריך להמחתן בכדי שיעשה) לכן נ"ל וכו' ולענ"ד י"ל בפשוט דלפרש"י שהקושי' על הרישא דלמה יקבר בו מיד ליחוש לחומרא דשמא בשביל ישראל נעשה כמו בחלילין ע"כ הקושי' אינה אלא לרב דאילו לשמואל לפרש"י דחוששין לקולא. לגבי בכדי שיעשה בחלילין גופייהו מה שייך להקשות דהכא נמי לחוש לחומרא והשתא כיון דהרא"ש פסק כשמואל לפי' רש"י דחיישינן לקולא ובהקושי' לגבי קבר נמי פי' כרש"י שפיר כתב. הטור דאין צריך כלל להביא האוקמתא דפרהסיא וצנעה וק"ל ועל ישוב הב"י ע"פ הר"ן יש להקשות תינח קבר ארון מה איכא למימר עיין וק"ל

סימן שכו סעיף א' והני מילי בחמי האור עיין תשו' ח"צ סי' י"א מתיר בהפגת צינת המים לבד ולא תתחמם עד שעור שיקרא מים חמים וכתבתי בצדו לעיין במס' שבת דף מ' ע"ב בתוס' ד"ה מפני שמפשר מים שעליו ובח"ר שם שכתב בלשון זה ויש מפרשים שאינו משום איסור עצמו של הפשר אלא כרוחץ במים פושרים ולעיל מזה כתב והפגת צינתן היינו הפשר נראה מדבריהם שאיסור רחיצה אף בהפגת צינה ובודאי הכי מסתבר נמי אחרי שעיקר האיסור הי' מפני הבלנין שהתחילו להחם בשבת ואומרים מע"ש הוחמו כדאיתא דף מ' מה לי אם הוחמו ממש ומה לי אם רק הוחמו כדי שתפיג צינתן כל שנעשה ע"י אש שייך גזירת הבלנין ועיקר דברים אלו עי' בספרי ק"ד סי' קצ"ה

סעיף ג' אמת המים וכו' אפילו המים שנכנסין לה מע"ש. ר"ל ל"מ כשלא סתמו פי הסילון מבע"י והמים נגררין ובאין בשבת אלא אפילו סתמו פי הסילון והסילון הונח מבע"י ונתמלא בצוננים ואחר שנתמלא סותמו פי הסילון במובאו ומוצאו ונתחממו מבע"י אלא שנשאר מונח מוטמן תוך החמי טברי' עד ביום השבת שאז פותחין פי מוצאו מאותן מים לבדם יצאו והם לא הוחמו בשבת אלא מבע"י רק שהיו מוטמנים בשבת מ"מ אסורים

כתב המ"א סק"ד ולרש"י גם זה מקרי הטמנה אמת שכן כתב הר"ן להדיא לפרש"י וכן הוא משמעות לשון רש"י נמי דף ל"ט בד"ה דדמי' להטמנה כתב שמטמין מים במים, אבל תימא לי דא"כ מה יענה רש"י ז"ל להמתני' אבל נותן הוא לתוך הכוס ומה בכך שהוא כלי שני ואינו מבשל הא מ"מ מטמין צוננים בדבר המוסיף הבל שלכ"ע אסור ומכ"ש לדעת רש"י עצמו שאוסר הטמנת צונן אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל רק להפיג צינתן ע"ש בר"ן סוף במה טומנין. לכן הנלענ' דרש"י מודה דלא מקרי הטמנה מים במים מעורבים: ומה שפי' בהמתני' פירושו היינו לס"ד דמשום בישול בתולדת חמה נגעו בה אבל להמסקנא דהטעם משום הטמנה ע"כ מודה לפי' התוס' ומ"ש דדמי להטמנה שמטמין מים במים לאו דוקא מים בתערובות מים אלא ר"ל מים שבתוך הסילון במים דחמי טברי' ור"ל דבשלמא לרבה יש לפרש כדפירשו תוס' .. ומשום דדמי' להטמנה ודוק כי צ"ע

סעיף ד' לא ישתטף וכו' מפני שמפשיר מים שעליו והוקשה לתוס' וח"ר מה בכך שנתפשרו הא ההפשר מים לשתי' היתר הוא להכי פירשו דאין האיסור מפני ההפשר מצד עצמותו אלא מפני הרחיצת כל גופו בחמין שזה אסרו אפי' בחמין מפושרים בהיתר מע"ש והיינו נמי מה דמסיים הרמב"ם ונמצא כרוחץ כל גופו וכן פירשו הה"מ והמ"א שכתב ז"ל הרמב"ם דס"ל דאין רחיצה גמורה א"י מה קאמר. ולהב"י הוקשה מה טעם דהרא"ש שאוסר אף הידים הא ההפשר מצד עצמותו אין איסור ואי משום הרחצת הידים בחמין הא בחמין גופו שרי ומה לי שהוחמו מע"ש ומה לי שהופשרו בשבת הא ההפשר מצד עצמותו אין איסור ודחק וכתב תחילה ולדברי