בית מאיר אורח חיים לט

סי"ד. ר"ל דשם איתא דהרא"ש הי' נזהר להשתין בשלג ושם גופא לא לאמר אסור והכא לדעתי אפילו אזהרה אין בו כי שם הוי פ"ר כדאיתא שם שודאי נימוח אבל הכא אחרי דקי"ל כר"י הגלילי דנתינת מים אינו חייב עד שיגבל א"כ אינו כלל פ"ר לגבי גיבול וקיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר אך המ"א לשיטתי' אזיל בסי' שי"ד ססק"ה דאוסר פ"ר אפילו באיסור דרבנן וה"נ כיון דנתינת מים אסור עכ"פ מדרבנן לזה גופה הוי פ"ר. אבל מ"מ אין להחמיר ולא עדיף ממה שמתיר בעצמו בסי' רנ אמירה לגוי במקום פ"ר היכי דלא מתכוין מכ"ש הכא דהרמב"ם מתיר להדיא אף בשלג וגם לשטת הערוך פ"ר דלא ניחא לי' שרי עיין סעיף י"ח בודאי אין להחמיר בפ"ר דרבנן במקום הצורך

סעיף יט הג"ה ומותר להחליק וכו' עיין מ"א ודבריו מועתקים מן המרדכי גופי' דז"ל רבא אמר אין עיבוד באוכלין מכאן אומר העולם שאותן טרטרש של תפוחים מותר להחליקם ואין בהם משום ממחק שאין עיבוד באוכלים, אבל מ"מ אין זו ראי' דנוכל לומר דהא דקאמר הכא אין עיבוד באוכלין היינו מדאורייתא אבל מדרבנן יש עיבוד מדקאמר פ' ח' שרצים אין עושין הילמי ופ"ק דביצה דקאמר דאין נותנים העור לפני דורסן כו' אך מ"מ יש להתיר משום דנאכלת כמו שהן בלא חליקה והמחמיר תע"ב עכ"ל ובעניותי א"י להבינו מתחילה עד סוף חדא שותא דהעולם לא ידענא מה ענין ממחק לעיבוד שני אבות הן המעבד והממחק ולו יהא אין עיבוד באוכלין אף מדרבנן מ"מ י"ל דממחה אסור משום גזירת שעוה כדאיתא בסי' שי"ד סעיף י"א גבי שמן וכה"ג נמי קשה להיפוך אף אילו נאמר דס"ל דלא שייך למגזר אטו שעוה אלא בשמן וכיוצא בו שהוא נמי אחד מסמני רטי' כמו שעוה ופיקר איסור ממחק משמע מהרמב"ם שאינו אלא ברטי' דז"ל פרק כ"ג הלכה י"א הממרח רטי' חייב משום מוחק את העור לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח ואפילו בשומן אין סותמין גזירה משום שעוה ולהכי סובר דבשאר מיני אוכלין דאין להם שייכות לרטי' אין לגזור בהם אטו שעוה (ועיין סי' שי"ח בט"ז סק"י ובמ"א שם וצ"ע) ולהכי אינו בא עלי' אלא משום מעבד. אכתי א"י במה מסופק ופשיטא דלפרש"י שפי' בין הילמי ובין צנון משום מעבד דנשמע ודאי דיש משום עיבוד באוכלין מדרבנן וזה אפילו בדבר שנאכל בלא המליחה כמו צנון אמנם בודאי דלא שייך עיבוד אלא ע"י מלח כדפי' רש"י שם וכדמקשה הסוגי' היינו מולח היינו מעבד אבל מחליקי תפוחים מה זה ענין למעבד ומכ"ש להרמב"ם שמפרש הכל משום שנראה ככובש שהוא מגזרת בישול שנמי ודאי אין זה ענין למחליק תפוחים הכלל שאין בידו ליישבו ואילו לא נאמר כדכתבתי לחלק בין שמן לתפוחים לענין גזירת שעוה או מטעמי כנ"ל או מטעם המ"א הנ"ל (ועיין בזה בהרא"ש ביצה פרק המביא סוף ה' ט' בודאי אין מועיל מה שראוי לאכול בלא חליקה דשמן יוכיח סימן שכד סעיף ד' הג"ה וי"א ז"ל הג"ה הרא"ש וצ"ל דאיירי בקשר שאין בו משום איסור קשר של קיימא ואפשר ר"ל שהוא אגוד כדאיתא סי' תרנ"א בהג"ה ובלי ספק אין חולק בזה ולשון וי"א לאו דוקא

סעיף ח אין חותכין שחת וכו' משום דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה וכן ביאר בסעיף ו' מחתכין נבילה וכו' והנ"מ נבילה קשה. וכן המ"א כתב הכי לגבי דילועים וכתב הב"י ונראה שהרי"ף והרא"ש ורבינו לא כתבו זה מפני שסמכו על מה שפסקו בסמוך דשווי אוכלא משוינן שוב כתב והרמב"ם כתב בלשון זה המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן וחייב לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה מפני שנראה כטוחן אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה ואת הנבילה לפני הכלבים טחינה בפירות כן העלה הב"י דגירסא זו עיקר וטעמא הוא דיהיב לפטורא דמרסק שחת וחרובין ואע"פ שהפסיק ביניהם במחתכין את הדלועין איכא למימר בתר דמסיים כל הני דינן אהדר למיהב טעמא לפטורא דמרסק וכמה דחק פי' זה בהרמב"ם שלשונו תמיד צח ומצוחצח שוב כתב הב"י וכתב בתשו' הרשב"א שקשה לו הרמב"ם דבגמרא משמע דטעמא דאין מרסקין שחת וחרובין הוי משום דטירחא באוכלא הוא והרמב"ם נתן טעם משום טוחן ולי נראה דמשום דטעמא דמיטרח באוכלא לא פני אלא לשחת וחרובין שהן רכין אבל לקשים דלית בהו משום מטרח באוכלא משמע דשרי לפיכך נתן הרמב"ם טעם משום טוחן דהאי טעמא שייך אף בקשים וכו' וכמה תמוהין דבריו בזה דא"כ מדוע שרי חתיכת דלועין אף בקשים ומ"ש דלועין מחרובים לענין נראה כטוחן תרווייהו פירות נינהו לכן הנלענ' ליישבו הכי שהרי הרמב"ם בדין דסעיף ד' ה' נקיט לשונו הכי ומתירין אלוות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן ומפרש הב"י אליבי' דברי ר"י הכי ור"י סבר דפקיעין וזירין תרווייהו אלומות גדולות אלא דפקיעין קשורים בשני ראשין וזירן קשורין בשלשה וכיפין הן אלומות קטנות והיינו דקאמר כיפי דארזא והכי קאמר מתירין פקיעי עמיר שהן אלומות גדולות הקשורין בשני ראשין אבל פספוסי לא משום דכיון דבלא"ה חזי לאכילה מיטרח טירחא יתירה באוכלא לא טרחינן דכיון דגדולות נינהו כו' פספוסי דידהו טירחא יתיר' וכיפין שבהן אלומות קטנות פספוסי נמי מפספין משום דלית בהו טירחא יתירה אבל לא את הזירין שהן אלומות גדולות לפספס ואע"ג דאתי בק"ו מפקיעין שאינן קשורין אלא ב' קשרים ואפ"ה אין מפספסין מ"מ אצטרך למתני דאין מפספסין למידק מינה אבל מתירין ואע"ג דטירחא גדולה היא שהן קשורין ג' קשרים משום דכיון דאם אינו מתירן לא חזי לאכילה מיטרח טירחא יתירה כדי לשווי אוכלא טרחינן וקי"ל כר"י ולפיכך סתם וכתב דאלומות מפספסין דהיינו כיפין אבל אלומות גדולות בין פקיעין בין זירין מתירין ואין מפספסין עכ"ל וא"כ הא יש לתמוה מה מקשה הסוגי' עלי' דרב יהודה מן מחתכין את הדלועין אלמא טרחינן באוכלא ומה הקושי' הא לא אמר ר"י אלא טירחא יתירא ובאלומות קטנות הא מתיר טירחא מדאינה יתירה. לכן אומר דודאי שפיר דברי ר"י טירחא אינה יתירה בלא שום נדנוד איסור דומיא דפספס כיפין מה"ת לאסור ולהכי הרמב"ם דיש בחתיכות דלועין ושחת וחרובין איסור דרבנן הנראה כטוחן והכי אזלא הסוגי' כיון דשווי אוכלא ודאי איסורא דרבנן אית ביה כדפרש"י ז"ל בדר"ה דהוי אולודי אוכלא בשבת ומ"מ לר"י שרי משום צער בהמה כדפרש"י ז"ל אלא דטירחא יתירה לא מטרחינן משום תענוג וע"כ דסובר דבטירחא דתענוג לא שייך להתיר משום צעב"ח ומותיב הגמרא מן מחתכין דלועין דנהי דאין בם משום טירחא יתירה מ"מ הא שייך בם האיסור דנראה כטוחן ומדמ"מ שרי ש"מ דאף במידי דתענוג שייך להתיר משום צער ב"ח ומכ"ש דיש להתיר טירחא יתירא אף דתענוג משום צער בהמה ומשני באקושי דהוי שווי אוכלא וכמו שהתירו האיסור דשוויי אוכל כך התירו נמי האיסור דנראה כטוחן והכל משום צער בהמה ובזה עולין כל דברי התוס' כהוגן שמוכרח להמציא בשחת וחרובין האיסו' טחינה דאל"ה, לא שייך מטרח לא טרחינן במידי שאינו טירחא יתירה ואפי' רכים לישתרי משא"כ בדלועין הקשים דהוי שווי אוכל כמו דשרי האיסור שווי אוכל מפני צערה ה"נ שרי האיסור נראה כטוחן ולהכי מוכרח לסיים על היתר דלועין מפני שאין טחינה בפירות דאילו היה איסור טוחן ד"ת פשיטא דלא הוי שרי אף בדלועין משום צערה אבל ודאי דלדינא הוא שוה עם כל הפוסקים דשחת וחרובין אינו אסור אלא ברכים ודלועין לא שרי אלא בקשים וסמך נמי כדסמך הרי"ף על מה שכבר ביאר דשווי אוכל שרי כדכתב הב"י ומה דמקשה הסוגי' על ר"ה ממה דתנן אין מרסקין את השחת וכו' אלמא מטרח לא טרחינן באוכלא אין להקשות ומה הקושי' דילמא הכא מעמא משום דנראה כטוחן די"ל דודאי לר"ה ליכא למימר דס"ל נראה כטוחן בפירות ושזה טעמא דמתני' דא"כ מה ההבדל בין דקה לגסה דשייך לומר בין דקה ובין גסה וכן מכ"ש ר"י מה סברא לגבי' למשרי בדקה א"ו דאך הטעם משום מיטרח באוכלא לא טרחינן ואפילו