בית מאיר אורח חיים לח

בלח אבל להסיר בידו הצירעה מהלח ברירה זו אין לו שייכות בלח וכן ראיתי גדולים מסירים יתושים מהכוס בשבת ואין מכלים ובודאי הטעם כאשר בארנו עכ"ל וסברתו הוא סברה ישרה ות"ל אף אני כונתי אלי' ואקוה אף להביא לה, ראי' ממקום זה עצמו שבא הט"ז להחמיר שהרי דבריו אין להם מקום להחמיר אלא לשטת הרמב"ם וש"ע סעיף ד' דפסולת מתוך אוכל אפילו ביד חייב חטאת דאילו לשיטת, הטור כל שהאוכל מרובה על הפסולת ולאכול מיד מותר אפילו לכתחילה ביד אף פסולת מתוך אוכל ולשיטת הרמב"ם הא קשה שם בביצה סוף פרק א"צ דאיתא תני תנא קמי' דרבינא אין שונין קמח בי"ט אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו אמר לו כ"ש דאסור דהוי לי' כבורר ופרש"י דמחזי כבורר ולהרמב"ם הא זה בורר ממש [ועין תוס' בשבת דף קל"ד] אם בודק אחר הקסמין וצרורות ובוררן בידיו הא הוא הבורר ממש בידו פסולת מתוך אוכל דבכל אופן בשבת חייב ומה זה הלשון דמחזי כבורר א"ו דבורר ממש אינו משום דבאמת אף בקמח אין דרך ברירה בכך אלא או בנפה או בכברה ולא ביד ומכיון שמוכח עכ"פ דאף בקמח אינו בורר ממש אלא מחזי כבורר בודאי דיש נמי הבדל רב בין ברירת קסמין בין הקמח דמחזי כבורר לבין ברירת זבובים ממשקים לחים ממש ודאי דקמח אף דלענין תערובות מסקינן דדינן כלח מ"מ אינו לח ממש ואפשר לצוברן על גבי שולחן ולבודקו מהקסמין כמו ביבש ומ"מ מפני שאין דרכו בכך לא הוי בורר ממש ומ"מ להכי מחזי כבורר אבל דבר לח ממש פשיטא דאין לו שום דרך ברירה אלא ע"י סינון או ע"י לטוף אותן מן הכלי בנחת והפסולת נשאר בשולי הכלי ובזה מודינא דאסור אבל אם צפים ליטלן ביד פשיטא ופשיטא לענ"ד דשרי אף להראב"ד וכן נמי דקסמין בקמח מפני שצריך לבדוק אחריהם תוך הקמח שהם מכוסים מהעין יש מקום לומר דמחזי כבורר אבל דבר הצף על גבי המשקים והוא נראה לעין לענ"ד אין שום מקום להחמיר ועיין סוף דברי המ"א ס"ק ט"ו גם אין לדמות לדין דסי' ש"כ סעיף ה' דשם אין דרך ברירתן אלא בהכי וק"ל

סעיף יג המ"א ס"ק י"ד נתן טעם על המנהג שלא ליתן שמרים כדי להעמידו מה שאינו נראה כי אין לו ענין למחבץ ולדעתי יש טעם משום דהוי ככובש ועיין סי' שכ"א סעיף ג'

סעיף י"ו דלא שייך בורר וכו' אין להקשות דבל"ז ליהוי כבורר ביד כדי לאכול מיד כי אפשר דזה הוי כבורר בקנון ותמחוי

[סוף הסימן] הג"ה הרוקק וכו' חייב. אף שהאמת שכן הוא בירושלמי מ"מ תימא לי הא קיי"ל כרבנן דאין דישה אלא בגידולי קרקע בדף ע"ה ועיין במ"א סי' ש"מ ס"ק ט"ו דה"ה עימור ומ"ש זורה [ודוחק שאזיל בשטת תוס' דף ע"ג ע"ב ד"ה מפרק דהלכה כר"י] תו קשה לי למה לא יהא הרוקק קרוי אך מתעסק לגבי הפיזור שהרוח מפזרו ומכ"ש למה דקיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר [אטו נימא דהוי פס"ר ועיין דף ע"ה הנ"ל] וכל זה צריך לי עיון וז"ל הירושלמי דף כ"ח ע"ב רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה ופי' הק"ע פי' שהרוח מחסרו ומפרקו לחלקים דקים חייב משום זורה והפי' דחוק ומי יודע

סימן ש"כ סעיף א' עיין ט"ז ומ"א סק"ב ודברי הט"ז פשיטא דאינם עולין להלכה מדלא הזכירו האיסור בשאר פירות בסוחט למשקין להדיא והעיקר כדפי' המ"א שהוא פי' הראשונים כדאיתא בח"ר בלשון זה תחילה כתב על פי' רש"י ואינו מחוור שוב כתב ויש מי שפי' דתוחין ורמונים וכבשין סתמן למשקה הוא כשסחטן ואחשבינהו והוי לי' משקה כיון דאיכא קצת ב"א דסחטו להו כבית מנשה אבל פגיעין ועוזרדין שאין דרך של בני אדם לסוחטן אפילו סחיט להו האי בטלה דעתו ולא הוי משקה אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל וכן פי' מורי הרב והרמב"ן וכן נראה מן האלפסי עכ"ל. ולפ"ז ההכרח לומר לתרדין נמי ידוע הי' להם שמקצת בני אדם סוחטין אותם והוא קצת דוחק אבל אין לומר דהכי משמע מדנקיט דוקא תרדין ולא סתם פירות דז"א די"ל דנקיט תרדין דיש להם שינוי מראה ומ"ש המ"א ודוקא וכו' נראה מהרשב"א דליתא שהרי לא הקפיד בתנאי זה ויראה שהמ"א משום דקשיא לי' למה פטור המוציא משא על ראשו הא כל אנשי הוצל עושין כן וסובר דלעושה מלאכה באופן משונה נמי שייך איהו אחשבה לאותה מלאכה לכן מחלק בחילוק תוס' וא"י א"כ איך מייש במה שבעצמו מביא פסק הרמב"ם וש"ע דסי' רצ"ו דדוקא דבר שמקיימין באותו מקום הא בזה ודאי שייך סברת תוס' כדהוכיחו ונימא נמי לכל עולם מדאחשבינהו שיהא חייב א"ו מוכרח דההוא סברה מדאחשבינהו לא שייך אלא במה דסחט למשקה דאדם שרוצה לשתותו ולא אפילו במקיים לצורך אכילת בהמתו ומכ"ש במלאכה דהוצאה דלא שייך (ואולי יש לדחוק בדעת המ"א דר"ל במקיים קוצים כיון דלא עביד מעשה אלא שמקיים לא שייך אחשבינהו) וא"כ יפה עשה הרשב"א שלא התנה בתנאי זה אלא כל שסחט אפילו סתם פירות שידוע שמקצת בני אדם סוחטין למשקה אמרינן מדאחשבינהו וסחטן דהוי משקה ואסור וצריך עיון: סעיף ה אוסר בבוסר עיין ט"ז סק"ד והמ"א סק' משיג על הע"ש בזה מדברי הש"ג פ"ז דשבת ואין מדברי הש"ג שום ראי' להכא דהש"ג מתמיה על הרשב"א שמתיר לחתוך דק דק כדי לאכול מיד וכתב דכיון דהאיסור הוא משום טוחן מה לי טוחן לבו ביום וכי כל המלאכות כולן שרי לעשותן בדצריך להו לאלתר דהתם הטעם דבכה"ג שהתירו לאו בורר הוא ור"ל שם בברירה הם ביארו דכה"ג ביד אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר לא הוי ברירה וכדכתב ועוד שהחכמים עצמם פירשו דין הבורר בה אבל הכא שהם פירשו דחתיכת דק דק הוי טוחן ולא חילקו מנין לנו לחלק מסברא ולדמות מה שלא דימו הם וא"כ מה הראי' להכא שמדין ברירה אתו עלה והוא ביד אוכל מתוך פסולת לאכול מיד הא זה גופה ברירה שהתירו ומנ"ל להמ"א לדמות לקנון ותמחוי ומה שסיים ותדע מחולב עז אטו וכו' הודאי ללשון הר"ן שתופס האיסור בחולב עז אך מטעם בורר וכנראה דמשמע לי' מפני דמשקה הבאה לאוכל לאו משקה אלא אוכל הנפרד מאוכל לא הוי דומיא דדש ולהכי תופס האיסור משום בורר אומר אני ערבך ערבא צריך ומאן לימא לו דחולב עז לאוכלין דלא שרי לאכול מיד אליבי' וכן הטור שתופס הכא בבוסר הטעם משום בורר

אמנם לדברי התוס' דף קמ"ד ע"ב שכתבו בלשון זה אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבא שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת. וה"ה דיש לומר נמי טעם זה בבוסר אפשר דאף הרשב"א שמדמה טוחן לבורר מ"מ דש אינו מדמה וצ"ע ואולי מ"מ סברת המ"א לא רחוקה הוא דס"ל דוקא בברירה או אפילו בטוחן דינא דהרשב"א כדכתב שהתורה לא אסרה וכו' על האדם לאכול מאכלו וכו' ולהכי בין בברירה ובין בדק דק לא מקרי מלאכה דרך אכילה משא"כ ברירה זו אינה שייכה למקרי דרך אכילה וצ"ע

סעיף יח עיין מ"א כתב על תירוץ בה"ז דלא תי' כלום דהא הרא"ש מייתי ראי' מיני' ש"מ דס"ל דאף בכל האיסורים כן ולא דק כי ליתא רק כתב בשם הערוך שמייתי ראי' זו והערוך לעצמו פשיטא שסובר דה"ה בשאר איסורין ואף לשיטתו מדחה הרא"ש הראי' דאפשר דלא הוי פ"ר וזה בפרק הבונה ובפרק ח' שרצים כתב לדעתו דלא שייכי דברי הערוך בשאר איסורין ומביא הראי' מהמקשה כדכתב הבה"ז מדלא משני מיד הא ר"ש ש"מ דהמקשה הקשה לכ"ע מכח פ"ר אף דלא ניחא לו ודבאמת הוי פ"ר כדעת הערוך והתרצן להמסקנא דמשני כר"ש היינו בצירף שני דכבוי דמצוה שאני והוא תירוץ נכון לדעתי ותי' המ"א אדרבא לא ניחא כלל לענ"ד ע"ש בבה"ז ודוק

סימן שכא סעיף י"ד כתב המ"א ס"ק י"ט ונ"ל דאסור להשתין על הטיט משום גיבול עיין סי' ש"כ