בית מאיר אורח חיים לז

כל עיקר מפני שמצטרף והיינו שיעור לצרף דוקא ור"י היא ות"ל דלר"י בל"ז אסור משום מבשל מטעם דתתאה גבר. לכן בעל כרחי לומר דבצוננים מרובים אף בדבר גוש הרותח אין ענין לבישול מכח תתאי גבר דבטרם יתפשט חומו להמים צוננים ראשונים הבאים עליו רבו הצוננים על החום ומבטלים אותו ואין בו כח לבשל אפילו אותן מים הראשונים הבאים עליו והא דלענין איסורי מאכלות לא מחלקינן כלל ואפילו נפל חלב צונן הרבה על חתיכות בשר רותח שבכלי ראשון דכולו אסור מטעם דתתאי גבר היינו דנהי דאין בו כח לבשל מ"מ מכח דתתאי גבר עכ"פ מבליע טעם בכולו אבל לענין בישול לא מהני מה דתתאי גבר אפילו בדבר גוש וא"כ מה שדחקו התוס' בפסחים דף מ' למ"ד עירוי מבשל ליישב סוגי' דשבת דחמין לתוך צונן דשרי ולא אמרינן דליתסר מכח עירוי ומחלקים בחילוק הרשב"א ור"ן הנ"ל אין זה ההכרח לפירושם בשבת דחמין לתוך צונן היינו דוקא בחמין מועט לתוך צוננים מרובין דבצונן מרובים בל"ז אין ענין לבישול מכח ערוי כמו דאין ענין לתתאי גבר אלא דשם פירשו דבריהם לפי' רש"י דהיתר חם לתוך צונן הוא מטעם תתאי גבר ע"ז הוקשה להם מטעם ערוי ומוכרחים לחילוקם והרשב"א והר"ן אינם מוכרחים לחילוקם אלא לפירושם שמתירן אפילו חמין מרובים לתוך צוננים מועטים אבל באוקמתא דרב אדי דצוננים מרובים מעיקרא ל"ק מטעם תתאי גבר מטעם הנ"ל כנלעל"ד לידחק ולבאר הסוגי' והמ"א כנראה הבין מתוס' פסחים דאפילו לשטתם בשבת הקשו דליתסר מכח ערוי ולהכי כתב ס"ק ל"ה ואע"ג וכו' הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבשל חמימתן והן הן דברי תוס' פסחים דף מ' ושוב כתב כיון שהצוננים מרובים והן הן דברי תוס' בשבת ולענ"ד אינו כנ"ל גם כתב זה על דברי הטור דנקיט בטעם דתחתון גובר ובכונת הטור לענ"ד אינו א"ו משמעות הטור הוא בחמין לתוך צונן דשרי אפילו בחמין מרובים שהיא כדעת הרשב"א ור"ן אלא הטעם דיהיב גבי ספל דתתאי גבר קשה להשיג כנ"ל מטעם קושי' הב"ח לכן לענ"ד לדינא כמו המורגל האידנא שעושין משקה שקורין פאנש דהיינו שסוחטין מבע"י לימוניס הרבה למימהן ומערבין תוכו ציקר ומשקה ראנג או אריק וביום שבת או בליל שבת מערין על תערובת זה מים חמין הרבה שנתבשלו בשבת בהיתר בעניותינו ודאי צריכים לחוש לדעת תוס' ולאסור מכ"ר אא"כ אין היד סולדת בם כי הוא נוגע באיסור דאורייתא דמבשל בשבת אך בדיעבד יראה לענ"ד דיש ליסמוך על הרשב"א ור"ן שמתירין להדיא ועל משמעות פשטות לשון הרמב"ם וטור שחמין לתוך צונן שרי אפי' בחמין מרובים אף שסברת טעמם קשה עלינו להשיג ומה שנוהגין נמי הכי במשקה קאפע או טע שמבשלים קודם שבת מעט מים עם קאפע טע באופן שהוא חזק מאוד בטעמו וביום השבת מערין עליהם מים חמין הרבה שנתבשלו בהיתר בזה יש עוד סעד להתיר מטעם אין בישול אחר בישול ואף דקיי"ל כרש"י דבלח שנצטנן יש בישול מ"מ דעת הרשב"א ודעמי' דאף בלח שנצטנן אין בישול אחר בישול כמבואר בב"י ואפי' לדעת רש"י מסיק בהגה"ת רמ"א דדוקא במצטמיק ויפה לו לכן אין למחות ביד אחרים העושים אבל לעצמו כל בעל נפש יחוש אף בזה שלא לערות מכ"ר כל זמן שהיד סולדת בו ודוק:

תו מסיים המ"א ונ"ל דאסור ליתן חתיכות בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה הנה מדמה זה לערוי ולי נראה דזה אינו אלא ערוי שנפסק הקילוח דלכ"ע אינו מבשל אלא שבולע כדי קליפה ותדע שהרי איתא בפסחים דף ע"ז דבשר רותח שנפל לתוך חלב צונן קולף ופסק שם ר"ת דהחלב א"צ ס' נגד הקליפה משום דלא אפשר בקליפה וזה ניחא אם הקליפה אינה נאסר אלא מכח בליעה בלא בישול דנמצא אף הקליפה גופה אינה אסורה אלא מדרבנן דדוקא דרך בישול אסרה תורה אבל אם הקליפה ד"ת אסורה מה לי אם אפשר או לא אפשר ופשיטא דצריך ס' נגדה והרי הר"ת הוא הסובר דערוי מבשל כדי קליפה א"ו משום דזה אינו אלא ערוי שנפסק הקלוח דלכ"ע אינו מבשל:

סעיף יג מותר וכו' אבל בכ"ר אסור יראת שאם הצוננים שבכלי עליון מרובים כל כך שא"א שיתבשל שרי דלא גרע היכי דמפסיק כלי מהיכי שנתערבו ממש כמבואר בגמרא ועיין בהג"ה סעיף הקודם:

סעיף טו דבר שנתבשל כל צרכו וכו' צ"ע הא בסעיף ה' מביא דעת הרא"מ וע"ש במ"א דלדעתו ה"ה דיש צלי אחר בישול ואיך מתיר הכא בסתם

סעיף יו מותר ליתן וכו' הג"ה ויש מחמירין שאלה דגים אפוים בחמאה מע"ש מה דשרי להעמידם בשבת במקום חם כדי להפיג צינתן האם אין לחוש מה שהחמאה הנשאר בם אחר אפייתן עד השבת שחזרה והוקפה וביום השבת תהא נמחה והוי בדומה דאנפדרה שכתב הרמ"א ויש להחמיר וכן נהגו:

תשובה יראה לי דלכ"ע שרי שהרי טעם המחמירין הוא ). כמבואר בהב"י דאסור משום נולד והרי הקשה הרמב"ן דשומן כיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין אותו לכתחילה אלא שהר"ן כתב ואין זו קושו' אצלי דשומן זה כיון דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמי ומ"ש הר"ן ודרכו בכך הא מחוסר הבנה הוא דאדרבה שומן עינינו רואות שדרכו להיות קרוש עד שנתמרח מן החום וע"כ הכי קאמר דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו כלומר דרך אכילתו אינו אלא בכך ולהכי אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמי דכמו שהפירות הללו מפני שדרכן לסוחטם למימיהם גזרו אף על המשקין שזבו ממילא ה"ה בשומן זה י"ל שהוא בכלל משקין שזבו והא תינח בשומן דידוע שאין דרכו לאכול אלא אחר שנימח משא"כ חמאה דעיקר אכילתה בהקפאתה פשיטא ופשיטא דלכ"ע שרי כדהקשה הרמב"ן ותירץ הר"ן לא שייך וקל:

עיין בב"י פה מביא המרדכי בשם רבינו יחיאל ראי' להמתירין אונפדרא מדתנן אבל האשה סכה שמן על ידי' ומתחמם כנגד המדורה וכתב וסתם שמן זית הוא קרוש ולפ"ר הוא תמוה דהא ע"כ לא איירי בקרוש שהוא עב דא"כ איך שרי לסוך ידי' בו הא מיד הסיכה אסורה משום ממחק בגזירות שעוה כדאיתא שבת קמ"ו ע"ב משחא רב אסר והכי פסקינן בסי' שי"ד והא ודאי אין לחלק בין סיכה על פני נקב חביות לבין סיכה על היד דמ"ש ואין להקשות א"כ אף חמאה דתמיד סתמא קרושה נאסור לסיכה על הפת לאכלו משום גזירות שעוה דזה ודאי ליתא דדרך אכילה מה עסק ליגזר אטו שעוה ועיין ס"ס שכ"א במ"א ס"ק כ"ט] אבל לסוך על היד מסתבר לענ"ד דאסור כמו על פי חביות וצ"ע סימן שי"ט סעיף ג' הג"ה במה שהט"ז מאריך להרוס פסק התה"ד כבר קדמני התוס' שבת לבטל כל דבריו וע"ש בסוף הסימן כתב הט"ז ועמ"ש בסי' תק"ו דלהראב"ד יש איסור כשנופלים זבובים לכוס שלא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס דהוי לי' כבורר פסולת ואני תמה לשיטתו שלא ירד לחלק בין ברירת יבש ללח למה תולה חומרתו בהראב"ד אפילו להחולקים שם בפשוט הי' לו ללמד לכל הפוסקים מן הש"ס כמו דקסמין מתוך קמח מקרי בורר ה"ה זבובים ממשקה ועד כאן לא התירו כה"פ אלא בי"ט דברירה גופה שרי' כדאיתא סי' תק"י אבל בשבת ליסתר אמנם ז"ל תשובת מהרי"טץ סי' ר"ג הטעם שנ"ל להתיר הוי משום דאין דרך משמר בכך דהא בלח שייך משמר וביבש בורר אבל אין בורר בלח ואין משמר ביבש והרי זה שמסיר הצירעה מהיין הלח אין דרך ברירה בלח אלא שיניח היין במסננת אבל בירר בלח שהוא נ"ד אין דרך ברירה בכך וכו' וזה יראה לי פשוט וברור ואין להקשות לדברי ממ"ש הרמב"ם המשמר שמרים תולדת בורר או מרקד הרי דבלח חיוב משום בורר. הא לאו מילתא היא דלכך דקדקתי שאמרתי אבל אם בירר בלח שהוא כנ"ד שמסיר הצירעה מהיין בלח זה אין דרך ברירה אלא ברירה בלח הוא שיניח הלח תוך כלי כפיפה או סודרין והמים נזחלין ונשאר הצירעה זה דרך ברירה