בית מאיר אורח חיים לו

קאי אף דנשתנה מאפי' לבישול אלא דבמצה טעמא אחרינא ודוק כי לענ"ד צ"ע רב

סעיף ד הג"ה וכתב המ"א וה"ה דבר מלוח שאין יכול לאכול כלל בלא הדחה ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב:

ומה דאיתא בגמרא דאם הדיח חייב היינו בהדחת חמין אף ע"י כלי שני דאינו מבשל מ"מ במליח ישן מדהוא גמר מלאכתו היינו בישולו אף ע"י חום דכלי שני והוי מבשל ע"י תולדת אש שהוא כאש וחייב משום בישול כדאיתא פרק כירה דף ל"ט איבעי' להו גלגל מאי כלומר אם תולדת אש כאש ממש ופשט דחייב ומביא סייעתא מדקתני שזהו גמר מלאכתו ש"מ ופרש"י מדקרי ליה גמר מלאכתו ש"מ זהו בישולו אבל במה דאיירי ההג"ה דהיינו בשריי' בצונן או במה שכתב המ"א דבר מלוח שאינו יכול לאכלו בלא הדחה בצונן פשיטא דבזה לא שייך חיוב דמבשל אלא דמדרבנן אסור משום דמשוה אוכל כדאיתא בח"ר חולין דף צ"ג ד"ה ולענין מליחת צלי כתב דאסור למלוח בשר בשבת ואפילו במולח קצת פטור אבל אסור כ"ש בשר שהוא מתקנו במלח שהוא אסור בשבת וכ"ש אם הוא בלא מליחה דהשתא משוי לי' אוכלא ואסור וכן הוא בהר"ן פ"ק דחולין ואין להקשות הא קיי"ל סי' שכ"ד סעיף ד' דשווי אוכל שרי כבר מבואר בפי' רש"י שם דף קנ"ה דמשום צער בהמה שרי אבל לאכילת אדם שווי אוכל במה שאינו אוכל לכ"ע ודאי אסור מטעם דהוי אולידי אוכל בשבת דאסור כדפי' רש"י בטעמא דר"ה אף לגבי בהמה] ואף שגם הג"ה מרדכי מסמיך דין זה דהגהת ש"ע על דברי המתני' שהדחתן זהו גמר מלאכתן מ"מ אינן אלא סמך ולא דחייב חטאת והנה איתא בב"י וקולייס היאספנין פי' רש"י שהוא טונינא וכתב בספר הפרדס שיש מפרשים טרית הם ולאו הכין הוא מליח ישן הוא שלא יאכל כלל אם לא ידיחנו בחמין אבל טרית אני אומר שמותר לרחוץ במים קרים בשבת כל דהוא ואכיל לי' וכו' שהיו אומרים דאסור לאכול טרית דהיינו טונינא אם לא ירחצנו בע"ש והדחתה של טרית לאו זה גמר מלאכה שתהא אסור הדחתה בשבת דנאכל מחמת מלחו וכו' וכל שנאכל מחמת מלחו אין הדחתן גמר מלאכתו וקולייס האיספנין דג מלוח הרבה שאינו יכול לאכול מחמת מלחו אא"כ ידיחנו בחמין. וכתב הב"י ודבריו מגומגין דא"כ אפילו במים חמין מותר להדיח הטונינא ולמה לא התיר אלא במים קרים ור"ל אף דודאי בחמין דכלי ראשון פשיטא דאין בזה נ"מ אם ראוין לאכול בלא בישול כמו כל מיני פירות הנאכלים חיים אטו לא חייבין עליהם משום בישול אלא ר"ל הדחה דכ"ש שאין בו משום בישול זולת בקולייס מפני שהדחתן גמר מלאכתן ולשיטתו שסובר דלא שייך גמר מלאכתו אלא במידי דבלא הדחה זו דבחמין אינו נאכל למה לא התיר הטרית אף במים חמין דכ"ש ולענ"ד נראה דעיקר חידושו לא בא אלא לפלוג על הרוצים לאסור הטונינא לאכול בשבת אף ע"י הדחה דצונן לזה דן שמותר בצונן ואפילו איסור דרבנן משום שווי אוכל אין גבייהו ואינו אלא כהדחת כוסות מפני שנאכל אף במלחו וקולייס דמשמע דאיכא גבו משום גמר מלאכה היינו כשאינו נאכל מחמת מלחו אא"כ ידיחנו אפילו בחמין ומה דלא מתיר בחמין יראה לענ"ד שחשש כמו דחשש הרא"ש בבישרא דתורא אף דמשמע לו דאפילו בכלי ראשון אינו בשלה מ"מ במליח ישן כתב אפשר דאסור דממהר להתבשל כן חשש הפרדס במליח ישן אף דנאכל מחמת מלחו ולא שייך בו גמר מלאכה מ"מ שמא ממהר להתבשל אף ע"י כלי שני כדחשש הרא"מ בפת ובודאי היכי דשייך בישול לא בעינן גמר מלאכה שלא יהא נאכל בלעדו כדכתבתי מכל דבר שנאכל כמות שהוא חי שיש חיוב בבישולו זה הנלענ"ד ולא כדפירשו הדרישה ומביאו הא"ר דמפני שיש לו תקנה בהדחת צונן מתיר אף בחמין דליתא עיין ודוק:

סעיף ט כתב המ"א ס"ק כ"ח מיהו בירושלמי איתא וכו' כבר עמד הש"ך י"ד סי' ק"ה סק"ה על דברי מהרש"ל אלו ובטלם בדברים פשוטים וברורים

סעיף יא אמבטי וכו' הנה לשון הש"ע הוא בעינו לשון הרמב"ם ובסוף הדברים והוא שלא יהיו בכלי ראשון וכו' נסתפק בב"י בדעת הרמב"ם אם ר"ל דאפילו צונן מרובים לתוך חמין מעוטים שבכ"ר נמי אסור ושדוחה תירוץ אביי מהלכה וכתב ואפשר שסמך עצמו על סיום לשונו מפני שהוא מחממן הרבה דמשמע דבצונן מועטים מיירי שהן מתחממין הרבה אבל בצונן מרובים שרי ואני תמה איך אפשר צונן מרובים ומה בכך שדוחה תי' אביי אטו מתי' רב אשי לא נשמע זה דהא המיחם שפינה ממנו המים הא ודאי איהו גופי' חום כ"ר לו ואי דאסור צונן מרובים לתוך מים חמין מעוטים שבכ"ר הא לא אפשר בטעמו אלא מכח דתתאי גבר ומ"ש במיחם גופי' נמי נימא תתאי גבר

תו כתב הב"י ודבר ברור הוא שמ"ש והוא שלא יהיו בכ"ר מפני שמחממין הרבה לא קאי אלא אצונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן בכ"ר נמי שרי והיינו מדפי' האמבטי שברמב"ם היינו כ"ר והכי משרי שרי להדי' ליתן ממים חמין שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר צונן ואם כדמסיים שאינו אוסר בכ"ר צונן לתוך חמין אלא צונן מועטים וסומך על הלשון מפני שמחממין הרבה א"כ גם מה שכתב באמבטי אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממין הרבה נמי סומך על לשון זה להורות דאך בצוננים מעוטים איירי א"כ מה דנקיט באמבטי אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי וכו' ע"כ אפילו בחמין מרובין מן הצוננים דאל"כ מה ההבדל הא בתרווייהו שוה דצריך להיות הצוננים מרובים ובהטור מבואר יותר להדיא הכי שהרי ז"ל וכן הדין בכ"ר והוא לשתי' שמותר לערות ממנו לתוך צוננים ואסור לערות צוננין לתוכו והנ"מ מעט צוננים אבל במרובין ואין יכולים להתבשל בהם אלא להפיג צינתן מותר הרי מדכתב דחמין לתוך צונן מותר וצונן לתוך חם אסור במועטים מכלל דחם לתוך צונן אפילו בצונן מועטים שר וכדפי' טעמו גבי ספל דתתאי גבר. אך כבר הקשה הב"ח דמ"ש דבחמין לתוך צונן יהא שרי מטעם תתאה גבר אפילו חמין מרובים לתוך צונן מועט ובצונן לתוך חם לא נימא איפכא מכח תתאה גבר לחומרא דאפילו צונן מרובים לתוך חמין מעוטים דאסור ומכח קושי' זו נטה בפי' הטור לענ"ד מדרך האמת וכתב שמה שמתיר הטור חמין לתוך צונן נמי דוקא בחמין מעוטים לתוך צוננים מרובים על דרך פי' התוס' ויהי' איך שיהיה עכ"פ דעת הב"ח עצמו שאף חמין לתוך צונן לא שרי אלא בצוננים מרובים והט"ז נייד כל עיקר מפי' הב"י בהרמב"ם והעלה מדעתו ג"כ דבכ"ר אפילו בחמין לתוך צונן לא שרי אלא בצוננים מרובים ואם שבזה האמת כיון שהרמב"ם איירי באמבטי דכ"ש כמבואר נמי בהרשב"א בשמו מ"מ אף בפירושו שאיך העלה הדינן לא נח דעתי באופן שבעניותי אינני יורד לאמיתת כונת הרמב"ם והטור לדינא אמנם דעת התוס' ברור מללו שהכל תלוי במרובה ומועט אבל לתלות בתתאי או עילאי גבר לא שייך כלל במים המתערבין והרשב"א ור"ן דעתם ברור איפכא דהכל תלוי בחם לתוך צונן דשרי כל שהן ואפילו חמים מרובים ולא מטעם דתתאי גבר דנמי ס"ל דבמים במים המתערבין אין ענין לתתאי ועילאי אלא שבחמין לתוך צונן החמין נצטננו על ידי הערוי ולא הוי חמימתן אלא חימום דכ"ש דאינו מבשל ואפילו לשטת ר"ת ודעמי' דערוי מבשל כדי קליפה אין זה אלא כשמגיע קלוח העירוי על דבר גוש ולא לדבר מתערב כמים ועדיין נשאר לבאר בין לדעת התוס' ובין לדעת הרשב"א ור"ן דמ"מ קשיא דעתי' דרב אדא באוקמתי' דלמה שרי מים צוננים מרובים לתוך המיחם ולמה לא נימא בזה תתאי גבר כמו דבפסחים דף ע"ו דמדס"ד בחרס צוננת הוא דקשיא לי' למ"ד תתאי גבר הא אילו עילאי גבר הי' ניחא ליה אפילו בצוננת א"כ איפכא במיחם רותחת מדוע לא נימא תתאי גבר ואפילו בצוננים מרובים ליתסר ואי דנימא דסבר עילאי גבר קשה איפכא אפילו בצוננים מועטים לישתרי ואין לומר כיון דצונני' מרובים הא אין דעתו אלא להפשיר תו אף אי נימא תתאי גבר הוי דבר שאין מתכוין בלא פסיק רישא כי תתאי גבר אינו פ"ר ז"א שהרי לא קאמר אלא מטעם מצרף ור' שמעון הוא מבואר הא מטעם בישול אפי' לר"י שרי וכן קשה אף בתירוץ אביי למה לו לסיים אבל פינה ממנו מים אין נותנים לתוכו מים