בית מאיר אורח חיים לה

תו כתב המ"א ועיין בי"ד וכו' ומסיים ומ"מ יש להחמיר. נ"ב א"י למה חדא דהר"ש בתרא ותו דהוי פלוגתא בתרי דרבנן ותו דדעת הרמב"ם עצמו ואפילו בהלכות לא משמע אלא אם נתערב לכהן

סעיף ב השוחט לחולה וכו' עיין בב"י הניח הרא"ש ממש בתימא שבחולין פוסק כדהכא בהש"ע משום דקיי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בדחי' בידים ולא במחמת איסור דלא דחה בידים ואילו בביצה גבי נכרי שהביא דורן ויש במינו במחובר כתב הטעם דאסור משום מוקצה אפילו לר"ש ומ"ש תרווייהו דלא דחי' בידים ומה דטען רש"י גבי מחובר מדלא לקטינהו מאתמול אקצינהו שייך נמי גבי שחיטה מדלא שחטו מאתמול אקציהו ואף שדחק ליישבו דהנה בטעם זה דמדלא לקטינהו מאתמול אקצינהו איכא למידק מי אקצינהו אי הישראל מה הראיה מדלא לקטינהו מאתמול הא לא היה שלו אלא של הגוי וכי אפשר ללקט מה שאינו שלו ואי הגוי אקצינהו מה הראיה מדלא לקטינו מאתמול וכי מה חסר לו ללקטינהו בשבת (וזה ממש קושי' הב"י בסימן שכ"ה שהבאתי לקמן דהיינו גמרו בידי אדם] בשלמא בישראל בשחיטה שייך מדלא שחטו מאתמול שהרי ידע שבשבת אי אפשר לשחטו אבל בדבר של גוי מה הראיה מדלא וכו' והנה בהגהת רמ"א סעיף זה איתא ואם קצץ וכו' משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה ועיין מ"א מקשה דליבטל מה שגדל בשבת ברוב ויפה הקשה לפסק הש"ע י"ד סי' ק"ב בהג"ה ואולם למשמעות התוס' ב"ק שמביא ל"ק אלא שסומך על סי' ש"ך ס"כ שמשם ראיה המרדכי בפסק הנ"ל די"ד ויהיה איך שיהיה מ"מ יפה הקשה מהמבואר בביצה דאין לחוש לאיסור מוקצה למה שגדל בשבת לפי התוס' שם אמנם ז"ל הא"ח בב"י בשם הרא"ש הקוצץ פירא שלא נגמר בשולו לחולה בשבת אסור לברי משום מוקצה אפילו נחלה מבע"י שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך כ"כ הרא"ש ז"ל והבט וראה שאם כהבנת משמעות הרמ"א ופי' המ"א היה לו לומר שאין הכנה במה שגדל בשבת א"ו לענ"ד כונתו שכל שגדל והולך אין הכנה במחובר כזה לכל הפרי מפני שגדל והולך מקצהו מדעתו שלא לתלשו עד שיהא בגמר בישולו ולכן אפילו לחולה דמבע"י אסור כי זה אין הקצאתו מחמת איסור תלישה דנימא כיון שיש לו חולה דעתו עליה אלא הקצאתו מחמת עצמו וזה ברור לענ"ד באין ספק וא"כ נאמר באולי ודאי דפירות הנושרים דעל הרוב אינם נושרים מעצמם עד שנגמר בישולם מוכרח הסוגיא לטעם משום שמא יעלה ויתלוש משא"כ בנכרי המביא דורון ממחובר אמרינן מדלא לקטינהו מאתמול כי אפשר מה שנגמר בישולו וגידולו אין מדרכו להניחו מחובר משום דמזיק לו ומדלא לקטינהו מאתמול ש"מ דאקצינהו מפני שלא היה אתמול נגמר בישולו אך עתה נפל בדעתו לתולשם והוי מוקצה ואף בל"ז מי יוכל להכיר בפירות המובאים אם נגמר גידולם אם לאו אלא דנקטו לשון זה מדלא לקטינהו לברר האיסור שיש ע"י זה יותר לתלות לאיסור שלא נגמר גידולם מבהיתר שהיה נגמר:

ואפשר שמדין זה למד כל עיקר טעם דינו שכתב הא"ח בשמו מדהיה קשה לו על ההבנה הפשוטה בפי' רש"י מדלא לקטינהו קושית הב"י הא לא דחיה בידים וגם מה שדקדקתי אני ולטעם זה ל"ק עליו מידי ומיושב נמי בזה מה שהתמיה בב"י בסי' שכ"ה לדברי הרא"ש שמתיר פת הנאפה בשבת מטעם דגמרו בידי אדם דא"כ במחובר נמי נימא הכי:

ולהנ"ל ניחא דגמרו בידי אדם לא מהני אלא להקצאה דממילא מצד שאינו ראוי אבל לא לדבר שמקציהו ממש בפירוש כדי שיגדל דהוי ממש נדחה בידים. וביישוב הב"י שם לא נחה דעתי ע"ש ודוק

סעיף ג כגון ליתן ביצה בצד קדירה או לשברה על סודר שהוחם באור ואפי' בתולדת חמה כגון בסודר שהוחמה בחמה אם אסור עיין ברשב"א קרוב לסוף ד"ה אמר ר"ח כתב ומשהה ע"ג תולדת חמה לא שמענו מי שמחמיר עליו לשהות משמע מיניה דהפקעת ע"ג סודר דחמה מבע"י ודאי שרי ובתולדת אור משמע קצת דתליא בפלוגתא דשיהה אמנם פלוגתא דשיהה אינו בחי לגמרי ומכ"ש בצד קדירה או אפילו ע"ג סודר דתולדת אור שאין שם גחלים לחתות שרי מבע"י וצ"ע

שם וכן אסור להטמינה כתב המ"א אפילו מבע"י וכו' ול"נ דהרא"ש כתב אליבא דר' יוסי ואנן קיי"ל כרבנן ועדיין קשה שהיה לו להביא החידוש הראשון דאפילו מבע"י שהוא אליבא דרבה דהלכתא כותי' והנלענ"ד דאף שראה דעת הרא"ש אביו משמיטן בכיון דמסתביר לו עיקר דעת הרשב"א שכתב להדיא דלא כותי' דז"ל ולרבה דאמר שמא יטמין בדין הוא דאפי' מבע"י נמי ליתסר וכו' אלא היינו טעמא דלא מיתסר מבע"י לרבה משום דכל שהוחם בע"ש מן החמה מצטנן הוא לגמרי בליל שבת והוי ליה בשבת דבר שאינו מוסיף הבל ומ"ש המ"א לעיין סי' רנ"ז ס"ג כבר מבואר שם בח"ר דש"ה שהוא תבשיל חם וחול מחמימי חיים ומקרירי קריר ומסתבר. להטור דעת רשב"א מדמתני' מסייע ליה דלא איירי אלא בשבת וגם דבדרבנן הוא ושומעין להקל ועל אביו אינו רוצה לחלוק להדיא מפני כבודו ומשמיטו לגמרי דממילא נשמע והראיה שאף בקיצוריו משמיטם

תו כתב המ"א ומ"מ כתב רש"ל בתשובה ס"א דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור ודבריו אינם מוכרחים: ולענ"ד אף מוכרח דלא כדעת מהרש"ל דאיך יעלה על הדעת דסתם לשון הגמרא כי פליגי בתולדת חמה יתפרש דוקא ע"ג סודר והסברא שתולה עצמו בפי' רש"י בטעם הגזירה דלא שייכה אלא בסודר אינה מוכרחת כלל: ותו הא מביא בעצמו דהרמב"ם דלא כדעתו ותו הא הרי"ף נמי להדיא דלא כותיה מדלא מביא כלל דברי רשב"ג מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח ש"מ דס"ל כדכתב נמי הרשב"א להדיא הא דרשב"ג סבר לה כר' יוסי דאילו לרבנן דאסרי אף תולדת חמה אף זה אסור ובהדיא גרסינן בירושלמי פליגא על רבנן דהתם דתני רשב"ג אומר מגלגלין ביצה ע"ג רותח וכו' מה עבדין ליה רבנן דתמן פתרין להו חלוקות על רשב"ג (גירסא זו שבירושלמי עיקר ולפני בעל קרבן אהרן גירסא משובשת) הרי מבואר מהירושלמי וכל הראשונים דלא כותיה ואילו היה דעת הרא"ש ליפלג אכולהו מי לא היה מביא דבריהם עכ"פ ואף יותר קשה לדעתו מדוע השמיט הטור כל הנהו חידושים דנפקו מהרא"ש תרי דאיסור ההטמנה מבע"י ולגלגל על החול וחד דהיתר דע"ג גג דלית ביה עפר דשרי א"ו במח"כ אין ממש בכל דבריו ומה שמביא ראיה על פירושו מהירושלמי ומאריך בו עיין בפי' הקרבן אהרן ולק"מ ודוק

סעיף ה' יש מי שאומר וכו' עיין ב"י שהוא דעת הרא"מ ומביא הסמ"ג שכתב בשמו דראייתו ממה דקיי"ל כר' יוסי שאין יוצאין במצה מבושלת ש"מ דיש בישול אחר אפי' וע"ז השיבו הראב"י דלמסקנא דברכות הטעם דמצה משום דבעינן טעם מצה וליכא ומסכים הב"י דהשגה גדולה הוא מדקיי"ל על שלקות מברכינן בפ"ה אף דקיי"ל כר' יוסי אלא ש"מ דבמצה הטעם הנ"ל וע"ש ובעניותי תמה אני אם הרא"מ הוצרך כלל לתלות הוראתו במה דקיי"ל כר' יוסי אלא אדרבה ומן מס' ברכות מוכח איפכא דלכ"ע יש בישול אחר אפי' דאי לא תימא הכי הא שם המשא ומתן הכי דמאן דס"ל בפ"ה סובר במילתי' אף דנשתנה ע"י הבישול מברכינן עלי' כדמעיקרא ומ"ד שהכל ס"ל לאו במילתי' קאי הואיל ונשתנה ע"י הבישול וא"כ מה ס"ד דר"ח שם לומר דפלוגתא זו תלי' בפלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ כמו דיוצאין במצה מבושלת ובמילתי' קאי לענין מצה ה"ה דהשלקות במילתי' לברכה מה דמיון הוא זה הא המצה אם בישלה בשבת פטור ואין בה משום בישול משום שאין בישול אחר אפי' ולכן דבישולה לא נחשב בישול הוי כלא נתבשלה ויוצאין בה כדמעיקרא משא"כ שלקות חיין דמי איכא למ"ד הואיל ונאכלין בלא בישול דלא לחייב עליהם משום בישול בשבת ובודאי חייבין וכיון דבישולם הוי בישול שפיר די"ל הואיל ונשתנה ע"י בישול מברכינן שהכל א"ו דזה סברא חיצונה דלכ"ע יש בישול אחר אפיה וחייבין עליו כמו בבישול דבר חי ובודאי אף המצה חשוב נשתנה אלא דבהא פליגי דר"מ סבר דבמילתי' קאי ושפיר ה"ה לשלקות ובטעמו דר' יוסי סברו דטעמו משום דלאו במילתי' קאי ודחה דלעולם נמי ס"ל במילתי'