בית מאיר אורח חיים לד

דדילמא ידעו שאין עשוי להתקיים אף ז' ימים כדמוכרח באמת לשיטת הרי"ף והוי מותר לכתחילה ומנ"ל ללמוד היתר פטור אבל אסור במקום מצוה ואולם כל זה לדעת הטור אבל לענ"ד נראה מתוס' ורש"י דלא מפרשי הכי כלל שהרי דף קכ"ו ע"ב בד"ה ומדבריהם כתבו ולא מצי למימר נמי פקק דמצוה שאני כו' דהתם לא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדין דחול אבל פקק דמשו' תוספת אוהל דדמי לבנין ליכא למשרי משום מצוה ולפי' הרמב"ם והטור הא קשה תינח מדיד' אבל מה משני על הקשיר' דנמי משום מצוה התירו הפטור אבל אסור ולענ"ד יותר דומה קשר דפטור אבל אסור לקשר דחיוב חטאת ממה דדומה תוס' אהל עראי לר"א לתוס' אהל קבע:

ותדע שהרי בתוס' אהל החכמים מתירים וקשר דפטור אבל אסור הוא לכ"ע א"ו התוס' אינם מפרשים כלל העובדא בקשר דפטור אבל אסור אלא בקשר שאינו של קיימא דמותר לכתחילה ואי משום מאי דקשיא מה הצורך בזה ללמוד הא משנה מפורשת היא אפשר דס"ל דגוף דין המשנה מהכא נשמע (וכה"ג איתא בח"ר דף ל"ט ע"ב במס' שבת ד"ה אמר ר"ח בשם יש מפרשים ע"ש] א"נ דמן המשנה לא נשמע אלא היתר קשר העשוי להתיר ע"פ הכרח העושה ולא מה שנעשה בסתם כל זמן שמתקיים [כדס"ד דהה"מ באמת בפ"י מה"ש ד"ה וחבל כתב ומ"ש שאינו של קיימא שהרי הוא חבל גמי ג"כ מתמיה שאין קשר של קיימא תלוי באיכות החבל אלא במהות הקשר (ר"ל להרמב"ם מעשה אומן) ולמה שקושרין אותו ובאמת דבריו צ"ע כדמוכח מהעובדא' דבאיכות החבל ודאי תלוי] ומזה נלמד דזה נמי שאינו של קיימא הוי וזה נמי נראה ברור מפירוש רש"י במתני' דסוף שבת וקושרים פי' קשר שאינו של קיימא אפילו לכתחילה ותו לא מידי ומודדין פי' להתלמד לדבר הוראה דאילו לפי' הרמב"ם והטור אף לגבי קשר היה לו לבאר דהוי משום הוראה וגם היה לו לבאר דאיירי מקשר דפטור אבל אסור ולא בסתם שאינו של קיימא א"ו דג"כ מפרש בפי' התוס' וכן הר"ע מברטנורא לא פי' אלא כדפרש"י ונשמע מיניה נמי הכי וכל זה דלא כהתוי"ט שם. ומ"ש ואין נראה ממשנה י"ג פרק בתרא דעירובין תמה אני ממשנה זו לא משמע מידי כדתמה שם בעצמו על פי' הר"ר יונתן ומה שמביא שם סמך מהרמב"ם פי' מה"ש ע"ש בהרמב"ם והה"מ כי לא משמע מידי ואקו הרמב"ם כתב ספרו לדרוש בו סמוכין וביותר תימא שנראה מדבריו כאילו בפשוט קשר שאינו של קיימא סתם ואפילו אינו מעשה אומן או להטור אפי' אינו מגדר דפטור אבל אסור הקפידו דוקא במקום מצוה וזה לא עלה מעולם על דעת אדם. גם מה שדחק בטעם לחלק בין פקיקה לקשר דאע"פ שאינו של קיימא דמ"מ למראית עין אינו מינכר. כבר הוכחתי לעיל דליתא והעיקר לענ"ד רש"י ותוס' וברטנורא אינם עומדים בשטת הרמב"ם וטור ומפרשים להמתני' בפשוט קשר שאינו של קיימא המותר לכתחיל' ולהכי כמדומה לי שבגוף הדין בקשר הפטור אבל אסור אינם מודים להרמב"ם וטור ואוסרים אפילו במקום מצוה כיון שהוא בדמיון פקיקה לר"א וצ"ע ודע דלפי זה משמע ודאי דלאו דוקא העשוי להתיר ביומו הוא דמותר לכתחילה אלא אפילו העשוי להתיר תוך ז' ימים כדהבין הב"י דהא לא מסתביר שהגמי עשוי להתייבש ביומו עיין ודוק:

והנה כל הנ"ל לשטת רש"י ותוס' וטור אבל שיטת הרי"ף ורמב"ם מבואר בהש"ע. אך צ"ע מה נקרא לשיטתם אינו של קיימא כי הנה הט"ז סק"א כתב אליבייהו אם אינו של קיימא היינו שנעשה להתיר בכל יום והאמת שה"נ משמע מהרי"ף ור"ן שהרי"ף פי' דמנעל דרבנן הוא קשר של קיימא היפך פרש"י ובדבני מחוזא שפי' שאינו של קיימא פי' הר"ן וצריך להתירן ערבית משמע דכל שאינו עשוי להתירו ערבית בכלל של קיימא הוא אך א"כ קשה לי חדא כנ"ל דלא מסתביר שהגמי היה עשוי להתיבש ביומו ותו הרי בפרק כלל גדול ע"ד. ע"ב מקשה ההוא קשר ע"מ להתיר הוא ותינח כל ימי חול כששבתו וקשרו הוא ע"מ להתיר בו ביום דשמא יעלה הענן מעל המשכן אבל כששבתו ע"ש סמוך לשבת הרי איתא במנחות צ"ה בתוס' ד"ה ש"מ ועל כרחך בשבת לא היו נוסעים דאפילו לא היו תחומין דאורייתא לא היו יכולין ליסע משום איסור הוצאה ומחסרין וא"כ הא שפיר היה קשר זה ע"מ שלא להתירו ביומו והוי של קיימא להכי בעניותי אני מסופק אם לא דס"ל שאין הדבר תלוי בזמן אלא דוקא קשר שאפשר שיתקיים לעולם כגון מנעל דרבנן אליביה הוא דהוי של קיימא אבל מה שמוכרח להתבטל או מצד עצמות החבל כגון הגמי או ע"י העושה הקשר שיבא זמן שיהא מוכרח להתירו יהיה ארוך או קצר אינו של קיימא מיקרי ולשון הר"נ בדבני מחוזא אפשר ל"ד מבערב אלא שהאמת נקיט וצ"ע

סימן שיח סעיף א' הג"ה או שעשה אחד משאר מלאכות. צ"ע מה החידוש בזה לדידן שפסקינן כר"י. . ועיין ב"ח: ואולם בטור איתא בשם בעל התרומות למה דפסק כר"מ דבשוגג מותר בו ביום ודוקא במבשל בשבת בשוגג מותר דמעיקרא חזי לכוס אבל השוחט או שאר מלאכות דמעיקרא לא חזי כלל כגון שהדליק נר אפילו בשוגג אסור לו באותו שבת ופי' הב"ח משום מוקצה וקשה לי חדא הא הטור פוסק בפי' בסתם דאפילו השוחט לחולה שנחלה היום אין בו משום מוקצה ותו קשה לי הא מוקצה אינו אסור בהנאה כדאיתא בתוס' ע"ז דף ס"ו ע"ב בד"ה אמר רבא כתבו ומוקצה מותר בהנאה ואף דהמ"א סי' תק"א סקי"א כתב ואפילו לשורפם במקומם אסור דמוקצה אסור להנות ממנו נהי דבגוף הדין דאסור לשורפם במקומם יפה כיון אבל לא מטעמו דמוקצה אסור ליהנות ממנו שהרי זה לשון הרשב"א שבת דף כ"ט ד"ה כי מדליק בה פורתא מכאן נ"ל דאין אסור ליהנות מן המוקצה דלא קשיא ליה אלא היכי מהפך בהו כלומר שאסור לטלטל הא אי לא מהפך בהו אע"פ שהתבשיל מתבשל בו אין בכך כלום והיינו נמי דאמרינן לעיל גבי פתילות הבגד הכא בשלש על שלש מצומצמות עסקינן וכ"ע אית להו דר"י וכ"ע אית להו דעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא וכי קמדליק בשבר כלי קמדליק כלו' ואסור להשתמש בידים בשברי כלים דאלמא אי לית ליה דעולא שפיר דמי ואע"ג דממילא דולק והולך ונעשה שבר כלי ונהנה ממנו ומשתמש לאורו שלא אסרו אלא לטלטלו או לאכלו ואפילו להשתמש בו בידים כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואפילו במקומו שאינו מזיזו ומטלטלו אבל הנאה הבאה ממילא שפיר דמי אא"כ תדחי דשאני הכא דמיקלא קלי' לאיסורא הא במוקצה בעין אסור להנות ממנו והראשון עיקר עכ"ל הרי לך ברור מוכח מן הש"ס לכל הפחות היכי דמקלי איסורא שאין איסור ליהנות מדבר מוקצה הדולק ולמה אסר הבעל התרומות ליהנות מנר שהודלק בשבת בשוגג ואולי נדחק דנר שאני דבשעה שנהנה מן הנר הדולק גוף הנר המוקצה לא חשוב מקלי איסורא ותופס דחיית הרשב"א לעיקר וצ"ע

סעיף הנ"ל ולאחרים מותר למ"ש מיד. כתב המ"א בשם תוס' דלא כב"ח. קיצר מאוד כי באמת מתירוץ תוס' שם משמע דלא מקשו אלא מפני שקבעו ההלכה כר"מ דלא ליקשי מהלכתא דר"פ ומשמעות דבריהם דהא ר"י דאוסר בשוגג מודו לרש"י דטעמו משום שלא יהנה ופליג בזה עם ר"מ דר"מ ס"ל במילתא דל"ש לא גזרו ור"י ס"ל דשפיר גזרו וא"כ יפה כתב הב"ח לדידן דקיי"ל כר"י אבל המעיין בהרא"ש פרק א"צ מבואר דכדי לקיים פי' רש"י אך בטעמא דר"פ אמרו דבבישל בשוגג לכ"ע לא חיישינן לטעם שלא יהנה מטעם מילתא דל"ש וטעמא דר"י בשוגג אך משום דקנס שוגג אטו מזיד ושפיר כתב דלא כב"ח שכתב אף הרא"ש בא"צ אך הקשה משום דקים ליה כר"מ וליתא דבהדיא מקשה אף מדר"י אמנם כל זה לשיטת תוס' והרא"ש אבל שיטת רש"י גופי' ודאי אף הכא מצריך בכדי שעשה עיין וק"ל: כתב המ"א סק"ב בשם מהרי"ו אם היה מ"ש י"ט וכו' נ"ב עיין תוס' ביצה דף ב' ד"ה והיה הוכיחו דזה לא הכנה מקרי אך עיין מ"א ריש סי' תקכ"ז: