בית מאיר אורח חיים לג

ובעבור זה הקשה על האוסרין סיינא ונכנס בדחוקים כי זה אין נלענ"ד כלל וכדנראה מבואר מדברי תוס' עירובין דלא מחלקו כלל בהכי ומה שהמציא סברה זו מפריסת סדינים שהתירו הרשב"א ור"ן והה"מ ולומד שעיקר ההיתר משום שהחלק הנגרר נמשך אחר הפרוס על המטה א"י מה דחקו לזה דהא שם ההיתר ברור דהא מה, שנגרר אינו עושה בו אלא מחיצה בלא אוהל וכל מחיצה שאינה להתיר הא כ"ע מודים דשרי והפוסקים הנ"ל לא נדחקו אלא לתת טעם בכילה דנחית מפורי' טפח על האיסור וכתבו דכיון שהכילה פרוסה לצל וכו' וכנראה מלשון הטור מה דנחית מפורי' מקיבר למה דפריס על האוהל ולכך החמירו בו אף שהאוהל מצד עצמותו היה שרי מפני תנאי האוהל דליתנייהו גבו משא"כ בפריסת סדינים דידן לא חש הרשב"א אלא שלא יהא איסור במה דפריס על המטר וכיון דבזה אין חשש שוב במה דגריר פשיטא דליכא איסור וכנ"ל (כעת מצאתי שנמי תמה עליו הת"ש) וא"כ הדר צ"ע דעת רש"י ז"ל בהיתר סיינא [ואין לומר משום דסובר דכל דרך מלבוש לא אסור משום בנין דא"כ הרשב"א דנמי מתיר סיינא ומדוע חשש לאיסור בפריסת סדינים דנמי דרך מלבוש מקרי] לכן הנלענ"ד דטעם רש"י ז"ל דסובר דבמסקנא לא אסרו חכמים אוהל עראי אלא דומיא דאוהל קבע דמה אהל קבע נח על טבור הארץ ה"ה באוהל עראי בעינן עכ"פ שיהא נח על גבי קלונסות התקועים או עומדים על הארץ אלא דלא בעי שיהא מחובר ביתידות כמו אהל קבע אבל על האדם לא שייך כלל להקרא אהל דמצד בנין נובע איסורו ואיך שייך בנין על גוף אדם וכדמות ראיה לזה משנה א' פ"ו דאהלות דאיתא שם אהל הבא בידי אדם אינו מחיצה לטהר וא"כ בנ"ד לרש"י ז"ל ודאי שרי. אבל אמינא דאפילו לשיטת האוסרים סיינא מודו בנ"ד דשרי וע"כ לא אסרו אלא בסיינא דעכ"פ מונח על ראש האדם העומד על הארץ ונח עליו וכדמדויק מלשון הרמב"ם ז"ל אין בסיינא איסורא אלא במהודק על ראשו חוץ מזה דבעי נמי שיהא קשה משא"כ בנ"ד דאינו נח כלל אלא ע"י תפיסת יד האדם בו לכ"ע שרי' דלא הוי כלל דומיא דבנין. ועיין נמי תוס' התירוץ א"נ דף ק"א בעירובין ודו"ק ויש להביא ראיה לזה דהא במסכ' ביצה משיגים תוס' על פי' רש"י גבי ביעתא בד"ה מלמטה משום דלמדו מפירושו דאית ליה דשייך איסור אהל בלא מחיצות ורש"י ז"ל הא פי' שם וכן ביעתא וכו' אלא יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו ואח"כ יושיב הכלי על הגחלים אל מה בכך לשיטתו הא תיכף בעודו בידו יעשה אהל עראי אלא ש"מ כדמסיים שלא יעשנו כסדר בנין וכל זמן שאינו נח כ"א על ידי תפיסת ידו לית ביה משום חשש בנין ואף דזה אינו נשמע אלא מרש"י ורש"י ז"ל הא בלא זה מתיר אף סיינא מ"מ נראה ראיה ממס' שבת דף מ"ג ע"ב מת המוטל בחמה וכו' ע"ש פרש"י והתוס' מסכימים לפירושו חוץ מהרמב"ם שנראה מהכ"מ שפי' בע"א. כ' שם רש"י ודוקא נקיט וכו' והדר מחצלת לפרוש עליהם לצל ואוחזין אותו בידיהם עד לאחר שעה שיזקפום וישמטום וקשה מה בכך דכל זמן שאין המטות זקופות הוי אך אהל בלא מחיצות מ"מ הא לא עדיף מסיינא דמוכח מיניה דכל שמכוין לצל מודים דאסור בלא מחיצות אף במונח על אדם אלא ש"מ דשאני הכא הואיל ואינו מונח כלל אלא שאוחזין אותו בידים כ"ע מודים דלית ביה משום אהל. וא"כ נ"ד שרי יש לצדד להיתר בנ"ד דהוי דומיא דדינא דש"ע סעיף ה' הואיל והוא עשוי ועומד ולא עביד מידי וכן מצאתי כתוב בגליון המ"א של המנוח המופלג צדיק תמים מוה' שמואל ז"ל בן ר' בענדיט בלשון זה על תיבת מותר שבש"ע ומהא נראה להתיר בשבת המכסה שקורין פריסאלין לפתחו ולהורידו בשבת דנ"ל לכאורה דלא גרע מחופה דמתיר המ"א עכ"ל אך יש לגמגם על היתר זה כי י"ל נ"ד מה שמוכרח להתעסק בו עד שיהיה פרוס ע"י הקרסים זה מקרי עביד מידי והחופה דמ"א בלא זה ע"כ איירי שכבר קשור החופה בהכלונסות מע"ש ויהי' איך שיהיה נ"ד נראה דשרי מטעמי הנ"ל

סימן שיו סעיף ו' ישב אחד על הפתח עיין מ"א מאריך להשיג על התוס' י"ט וז"ל הרב מוה' שמשון חסיד שאצל המשניות שכתב על לשון התוי"ט אבל הלשון והלך לו משמע שהלך לדרכו אפילו לחוץ וכו' ול"נ בפשוטא שהראשון ישב ומלא רוחב הפתח והשני ישב לפנים ממנו תוך חלל הפתח בעובי החומה וממלא ג"כ רוחב הפתח וא"כ הוי בבית זה שני דלתות זה לפנים מזה אע"פ שנפתח האחד עדיין הבית נעול וק"ל והנה המ"א בסי' שי"ו ס"ק י"א השיג על התוי"ט בעיקר הדין ודעתו שמותר השני לישב אפילו כשהמקום פנוי בעמידת. הראשון כיון דכבר הצבי ניצד ואין נ"ל דא"כ הול"ל במתני' האי רבותא וכו' ודו"ק דאליבא דדינא יפה כיון התוי"ט וכן משמע מהר"ן עכ"ל הרב הנ"ל ומ"ש המ"א ותימא דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח יהא אסור לסתמו וכו' יש לתמוה על תמיהתו ל"מ לדעת הש"ע דסעיף י"ב דתרנגולת אף מותר לצידו אלא אפילו לדעת הרמ"א שם עיין בתשו' מ"ב סי' ח' דמ"מ אם ברחו מן הבית ויש לחוש שיאבדו חוץ לבית שיגנובו. או כה"ג מותר לכתחילה לדחותם כדי להכניסם לביתו וכן מביא בעצמו בשם אגודה ומכ"ש כי לא ברחו והם תוך הבית הפתוח שמותר לסתום הפתח ומה עסק לתרנגולים עם צידת צבי: סימן שיז סעיף א' עיין ט"ז מאריך לבאר לשיטת רש"י ותוס' הכל תלוי בדעת הקושר מבואר דעתו דאפילו בדאושכפי כל שהקושר מתנה בדעתו להתירו בו ביום מותר לכתחילה וכל דבריו בזה לענ"ד ליתא דא"כ מה הוצרכו במתני' דסוף מס' שבת ליקשר המקידה בגמי כדפירשו רש"י ופי' המשניות להרמב"ם כדי שלא יהא של קיימא מפני שמתיבש מאליו ות"ל דהא לא הוי צריכים קשירה זו אלא לשעה עד אחר המדידה ופשיטא שהיו יכולים להתנות בדעתם להתירו מיד. ומכ"ש דקשה זה למה דמפרש הטור שהיה שם קשורה דפטור אבל אסור דהיינו לשיטתו לא עשוי להתיר ביומו או בזמן קצר ות"ל דמה"ת לא יעשו על דעת להתירו בו ביום באופן שמותר לכתחילה ומכ"ש בזמן קצר א"ו הברור דלאו בדעתו תליא מילתא כלל אלא כל קשר שאינו עשוי להיות ניתר או מעצמו מחמת שאין לו קיום או ע"פ הכרח הלובש או העושה הקשר כי אם בזמן ארוך זה מקרי של קיימא ואפילו הוא מכוין להתירו בו ביום בלי הכרת אינו מעלה ומוריד וכן על דרך זה אם ההכרח כנ"ל אינו ביומו או בזמן קצר להב"י הוא פטור אבל אסור אף כי בדעתו הוא להתירו בו ביום ולהכי הוצרכו שם לגמי כדי שלא יתקיים מצד עצמותו זולת אם ההכרח הוא מצד הלובש או העושה הקשר להתירו זה מקרי אינו של קיימא אבל בדעתו לא מהני מידי ודו"ק כי זה ברור

סעיף הנ"ל ולצורך מצוה כגון וכו' מותר זה מהרמב"ם וכתב הה"מ בפרק מי שהחשיך מדבריהם למדנו שמודדין וקושרים בשבת ונתבאר בגמרא שהוא בדוקא לדבר מצוה ופרש"י קושרין קשר שאינו של קיימא וכדכתב רבינו ומוכרח הוא שלא התירו אלא מה שהוא פטור אבל אסור. ולהכי פי' המ"א דהיינו מעשה אומן ושהיה אי אפשר בלא מעשה אומן ויראה שהוקשה להרמב"ם אי לא היה מעשה אומן מה הצורך ללמוד זה הא משנה מפורשת הוא דאינו של קיימא ומעשה הדיוט דשרי ולהכי פי' שהיה מעשה אומן דאסור והתירו משום מצוה. והנה הטור העמיד פסקו על דרך פי' הרמב"ם דהיינו. מה שלמדנו מהעובדא היה באופן דפטור אבל אסור ולפי' הר"י אבוהב בהטור אליבא דהרי"ף דז' ימים וה"ה פחות הוא דפטור אבל אסור וח' ימים הוא חיוב חטאת ומותר לכתחילה אינו אלא בעשוי להתיר ביומו ע"כ לומר דידוע היה להם שהגמי אינו עשוי להתיבש אלא שתוך ז' ימים ודאי יתיבש ונלמד שפיר דבמקום מצוה שרי קשירה דפטור אבל אסור ולפי' הב"י דתוך ז' ימים הוי כעשוי להתיר ביומו ע"כ לומר דידוע להם שתוך ז' ימים אילו ודאי עשוי להתייבש אלא דוקא בתר חודש הוא ודאי יבש ומ"מ שרי במקום מצוה והיא דוחק