בית מאיר אורח חיים כט

הנ"ל. ולענ"ד היינו דלא כדבריו שבשני התשו' וכו' כנ"ל על הש"ע ובנ"ד להכי צ"ע שהרי המעות נמי עיקר ומי יחלוק על סתימת הש"ע והה"מ

על זה חזר וכתב הגאון הנ"ל מ"ש כבודו ני' לסתור הוכחתי בענין פסידא דניער לדבר האסור מסוגי' דשבת דף קי"ז די"ל דהתם מיירי דליכא פסידא למעות לענ"ד פשטא דמילתא משמע דמקילינן לו להציל מעותיו ע"י הצלת הספר דסכנת דליקה גם על מעותיו וגם דא"כ היא גופה מנ"ל למידק ממתני' דילמא מתני' מיירי דצריך להציל גם מעותיו מפני הפסד ומש"ה מותר גם במ"ש כבודו נ"י להעמיס כן בכונת תוס' במ"ש דמשמע דאי לא מצי שדי המעות דכוונתם משום פסידא דמעות לענ"ד יקשה דמהיכן משמע להו לתוס' כן כיון דהוי בסיס לדבר האסור לחוד וההיתר משום דאדהכי והכי נפל דליקה א"כ דלמא דוקא דהחששא נוגע לכתבי קודש אבל לא משום המעות ובאמת מעיקרא דדינא גם אנכי שדיתי בה נרגא בראי' זו די"ל דמיירי בחצר שאינו מעורב וכו' (כמו דצ"ל להפוסקים דבדליקה מותר ע"י ככר או תינוק א"כ בודאי בלא"ה מותר ע"י הספר אע"כ דצריכים לטעמא דאדהכי והכי נפלה דליקה משום חצר שאינו מעורב וכו'] האריך ג"כ קצת בענין זה ומפני שאין כאן מקומו כ"א בסי' של"ד אשמיטנה פה ושם אדבר בו אך תו כתב אולם משטחיות דברי הב"י סי' של"ד שכתב וז"ל המרדכי בפ' כ"כ כתב כדברי הסמ"ג וכ"כ בהג"מ פ"ג וכ"כ בסמ"ק וכך הם דברי הכל בו בשם הר"ף שאם הניח בע"ש פת או כלים וכו' ואיני מבין דהא אדרבה מדברי הכל בו משמע דלא כהמרדכי והסמ"ג דהרי התירא דככר או תינוק מהני אף בנותן הככר בשבת ואילו הכל בו מתיר רק בנתנו מבע"י ומטעם דהוי בסיס גם לדבר המותר] והרשב"א כתב בשו"ת וכו' מבואר דס"ל להב"י דגם בכה"ג אסור להרשב"א היכי דלא מטנפי הפירות ואף בטלטול חצר המעורב מדמדמי לה הרשב"א לכלכלה וכפי הנראה בזה פליגי הכל בו והרשב"א דהכל בו ס"ל אף דיכול ליטול הפת ולנער הכיס משום פסידא דמעות שרי והרשב"א ס"ל דבעי' פסידא לדבר המותר גם מדברי הגהות אשר"י פרק כירה בההוא דביטול כלי מהיכנו כתב דאם יש בכלי דבר המותר שא"א לנערו מותר ליתן תחת הנר לקבל השמן דהא בידו לטלטל אגב ההיתר ובסוף דבריו כתב דמותר תחת הנר של שעוה דהא יהא מותר דצריך למקומו אבל בשמן יהא חס מלנערו ע"ש מבואר דאף הוי פסידא בניעור שמן אסור בשוכח וצריך למקומו ואף ביש בו דבר המותר אא"כ שיופסד דבר המותר ע"י הניעור ואולם מדברי הריב"ש והוא בש"ע סי' רע"ט ס"ג דמיירי במעט לחם ודחה הריב"ש לדברי המתירין מטעם דהשמן חשוב ביותר משמע דבלא"ה לא הי' איסור ממה דאפשר למנקט הלחם ולנער השמן משום פסידא דשמן אולם מ"מ כיון דבהגהות אשר"י הנ"ל מפורש לענ"ד לאיסור ולזה נוטין יותר דברי הרשב"א בשו"ת הנ"ל אף דמדברי הריב"ש הנ"ל משמע להיתר וכן דברי הרמב"ם מורים להיתר כמ"ש מעכ"ת ני' מ"מ לענ"ד צ"ע לדינא עכ"ל:

על זה חזרתי להשיבו האמת שמכבר דחיתי ראייתו בדברים שקצת דחוקים והי' זה מפני הטירדה כאשר כתבתי ובעבור שראיתי בהרמב"ם דחקתי עצמי לפ"ר וכאשר ג"כ כתבתי אז להוציא משמעות מהרשב"א וכתבתי ואין לומר דפשיטא לי' דהחשש אדהכי והכי נפלה דליקה הוי כמו פירות דמטנפי ואפ"ה משמע לו דוקא משום הצלת כתבי קודש ולא בדברים אחרים אפילו דמטנפי מזה מנ"ל:

כעת רואה אני שדבריו פשוטים משמע לו מדנקט התנא ואע"פ שיש בתוכו מעות משמע ברור דמשמיענו דשרינן בזה איסור נוסף דאל"ה לימא אע"פ שיש בתוכו דברים המותרים בטלטול ונמי אין מצילין אותו מחשש דאי שרית ליה אתי לכבוי וגם אית בהו איסור טלטול לחצר שאינו מעורב א"ו משמיענו בזה אף דיש בהצלתו זו איסור טלטול שהוא איסור נוסף וקשיא ליה הא באופן זה דאי אפשר למישדינהו משום דאדהכי והכי כו' הא הטלטול בכל מילי שרי ואין בם שום חידוש א"ו הוכיח דמעות דחשוב אסור בם הטלטול אפילו במעורבים בפירות דמטנפי רק הכא שרינן אף הטלטול מפני הצלת כתבי קודש:

ומעתה אחזיר לראיות רמכ"ת מן הש"ס ורמכ"ת כתב זה פעמים שיש לדחותה משום דאיירי בטלטול חצר שאינו מעורב ולענ"ד בפשוט אין ראי' משם דהא כולהו פירקן איירי בנפלה דליקה באותו חצר באופן שאסור להציל אפילו לחצר המעורב רק המבואר במתני' וא"כ איך שייך למימר דלטלטלינהו להמעות ולא שדינהו משום שיופסדו ע"י השריפה זה ההיתר אף להרמב"ם אינו אלא במונח כבר דברים המותרים עם דברים אסורים לא אסרינן לי' הטלטול אם לא באופן שיזרקם ויופסדו אבל הכא אטו ע"י דישדינהו יופסדו הא מופסדים וקיימו שאם לא יצילם כדינם יושרפו ממילא ופשיטא דבשביל הצלת ס"ת לא יציל המעות באיסור טלטול אלא יזרקם ויופסדו כדמעיקרא להכי רצה ללמוד מזה שאין שום איסור טלטול מוקצה כל שהוא להצלת ס"ת ואפילו להביא תיק ובתוכו מעות מעלמא ומוכרח לומר דאין ראיה משום דאדהכי והכי נפלה דליקה (ומה שכתב מר בדחייתו משום דאיירו בחצר שאינו מעורב וכו' כבר יעדתי מקום דברים הללו בסי' של"ד) ומה דכתב מר דמסתביר לו דבזה פליגי הכל בו והרשב"א לענ"ד לאו בהכי פליגי אלא דהכ"ב נהי דבגוף הדין דהירושלמי דהיינו להניח על הכיס בשבת אינו סומך על הירושלמי מכח תלמודן דפסיק ותני לא אמרו ככר אלא למת בלבד דמשמע לו ואפילו במקום הצלה מ"מ לומד עכ"פ ההיתר בהניח מע"ש שבזה אין בתלמודן להדיא סתירה והב"י מביא תשו' רשב"א דמשמע לו ללמוד מתלמודן דאפילו בס"ת המונחת מע"ש אין התירה אלא במקום דאיכא חשש לכתבי קודש וכדכתבתי בריש דבריו דיוקיו שבחדושיו ומ"מ אין טעמו מפני שלא חש להפסד דבר האסור אלא טעמו פשוט דדוקא היכי שצריך בטלטולו אך להכלי או לדבר המותר ואנן באים לאסור לו הטלטול דבר המותר או הכלי שהוא בסיס לדבר המותר והאסור מחמת דבר האסור בזה לא החמירו לאסור טלטול זה עד שינער הדבר האיסור ואפי' יופסד דבמקום הפסד לא אסרי טלטול דבר המותר ושיגרם טלטול זה הפסידו אבל במקום שמונח היתר ואיסור מקודם במקום שיפסד ע"י דליקה והוא רוצה לטלטל הכל כדי להצילו מהפסידו אף שהדליקה בבית אחר במקום שמותר להצילה הכל כל דבר שאין בו איסור טלטול אבל דבר המוקצה לא שרי [לדעתי בסי' של"ד] ומוכרח למישדינהו ואף שיופסד כי הפסד זה אין הטלטול גרם לו אלא שמופסד וקאי אלא שרוצה להצילו מהפסדו נמצא עיקר טלטולו בעבור דבר האיסור כמו בעבור דבר ההיתר נמי [ולזה מדויק לשון הרמב"ם פרק כ"ה הלכה י"ד] וכמו שאסור לדעתו טלטול מוקצה לחודי' במקום ההצלה ה"נ אסור בזה היכי דעיקר טלטולו בעבור דבר האסור נמי ועל דרך זה מחלקו התוס' לענין טלטול מן הצד בין היכי שהטלטול לצורך דבר המותר לבין היכי שהוא לצורך דבר האסו' והוא בש"ע סי' שי"א ובהכי ניחא מה דחזר בהתשובה ולא חש לדייקו בחידושיו כנ"ל משום דס"ל דחדושו שפיר במעות דאסור בטלטול מבשאר מילי ודוקא משום כתבי קודש הוא דשרינן הא בשאר מילי דהיתר אף דמטנפי כל שמעורבים בדברים האסורים בטלטול אסור להציל תרווייהו ולא שרינן האי מפני האי מאחר דהטלטול לצורך זה כמו לצורך זה זולתו מפני הפסד כתבי קודש אבל לעולם חשיבותא דמעות אינו מגרע היכי דעיקר הטלטול אך מפני ההיתר דאז שרי אפילו ההיפסד דמשדינהו אינו נוגע לדבר האיסור כדס"ל להרמב"ם ותדע דאילו לדעתי' דמר דטעמו משום ההפסד מגיע לדבר האסור הא בההצלה מפני הדליקה פשיטא דתמיד הוי השדי' פסידא לדבר המותר נמי משום דבין כך ובין כך וכו' א"ו כדאמרן העולה מזה דלענ"ד מן הרשב"א אין שום משמעות ומהגהות הרא"ש יפה כתב דמשמע מיני' הכי אבל ג"כ אינו מוכרח כי י"ל דנקיט אם יש בכלי דבר היתר דלא אפשר לנערו משום מילתא דפסיקא כדי לסיים או נר עצמו שיפול שבו אין