בית מאיר אורח חיים כח

הלכה י"ג א"נ משום דשברי עצים לא חשיבי ובטלי וכן עיקר דכל דחשוב אעפ"י שיש עמו דבר המותר לא בטל ואסור לטלטלו ולפ"ר זה אין ללמוד אלא מפי' רש"י בהסוגי' שמפרש השברי פתילה היו חשובים לאנשי גליל ומסתמא השמן נמי חשוב ומ"מ לא בטילי משא"כ לפי' ר"ת שמפרש משום דהשמן דהיינו ההיתר לא הי' חשוב להם י"ל מפני שההיתר לא הי' חשוב להכי עיקר הבסיס לא הוי אלא בשביל השברי פתילה שהי' עיקר להם הא בשניהם חשובים שפיר י"ל דחשוב בסיס להם. וא"כ צ"ע דברי הב"י שכתב על לשון הטור ודברי רבינו כפי' ר"ת וע"כ לומר דמשמע לו מדקשה ר"ת על פי' רש"י דבגלילא אדרבא הי' מצוי פשתן הרבה שם מסתמא שניהם לא הי' חשוב להם וש"מ דבשוין לפחיתות אסור וממילא ה"ה בשוים לחשיבות ועדיין צ"ע למה דוקא לפי' ר"ת ואפשר משום דלפרש"י משמע לי' דמסתמא המעט שמן שבנר לא חשוב וא"כ דוקא מפני שהשברי פתילה הי' חשוב בעיניהם להכי לא בטל משא"כ בשוין י"ל דמותר ויהי' איך שיהי' קשה לי פרש"י ז"ל דהא צריך ביאור איך קתני ושוין ר"י ור"ש שאם יש בה שברי פתילה אסור לטלטל הא ש"פ גופייהו לר"ש שרי לטלטל שהרי איתא בתוס' דף מ"ז ד"ה הנח וי"ל דש"פ הוי שברי כלים ודמי לצרורות אבל פתילה שלימה שהיא כלי הוי שרי ובפרק כל הכלים תנן כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין עמהן ובלבד שיהא עושין מעין מלאכה ואך לר"י הוא דבעי מעין מלאכתו וע"כ צ"ל דסתם ש"פ שדלקו כל הלילה שוב הנשאר אפילו למעין מלאכה לא חזי והמה ודאי דמי לצרורות וא"כ איך שייך לומר על מידי דלא יצליח לשום מלאכה שהוא חשוב ומה בכך שפשתן חשוב להם הא לא חזי למידי ומה חשיבות שייך גבו משא"כ לפי' ר"ת ניחא ומוכח נמי דבשניהם שוים בפחיתות דאסור וק"ל. תו מה דשייך לסעיף זה הנה כתב אלי ידידי הגאון מו"ה עקיבא איגר אבד"ק פ"ל ועתה לא אניח נסיעה הולכת ריקם ויהי מה היום שאל השואל ממני דיש לו בבית אכסניא נכרי תיבה ובתוכו כיסים צרורים מעות וגם טבעות יקרות באבנים טובים אם מותר לטלטל התיבה מבית אכסניא לבית ישראל ונסתפקתי בהא דמבואר בשבת דף קמ"ב דכלכלה שבתוכה פירות רטוב' ואבן דמות' לטלטלן ואין צריך לנער מפני הפסד פירות א"כ ה"נ אפשר דמקרי הפסד מחששא דאם ינער המעות אפשר שיגנב וכדומה או דדוקא ע"י ההפסד דבר ההיתר בזה מותר אבל אם ע"י הניעור יהי' הפסד בדבר האסור י"ל דמקרי טלטול לצורך דבר האסור דהא בשביל דבר המותר לא הי' צריך לטלטול דבר זה דהי' אפשר לנערו ועיין במ"א סי' ש"ט סק"ה ומהתם אין ראי' דהתם כל עיקר טלטול מן הצד דהיינו הניעור עושה בשביל שלא יגנב המוקצה משא"כ בנ"ד דעיקר טלטולו בשביל דבר המותר ורק מניעת הניעור הוא מחמת פסידה דדבר האסור בזה י"ל דמותר והי' נ"ל להביא ראי' לאסור מסוגי' דשבת דף קי"ז מי דמי התם אדהכי והכי נפלה דליקה וכו' משמע דלולי זה הי' אסור להציל תיק הספר עם המעות ואם נימא דבשביל הפסד דבר האסור ג"כ א"צ לנער א"כ הא בלא"ה הוי היתר גמור לטלטל המעות ע"י הס"ת (ומ"מ יש לדחות דהתם הוי האיסור משום דמטלטל לחצר שאינה מעורב ועיין בב"י סי' של"ד. והרשב"א כתב בתשובה לא אמרו מצילין תיק וכו' כדי שלא יתעכב בהצלתן עד שיוציא הספר וכו' וכן הדין בכלכלה וכו' משמע דחד דינא אית להו ומשום טלטול מוקצה אתינן עלה ומותר רק שלא יתעכב בהצלת הספר אבל משום הפסידה דמעות הי' צריך לנער עכ"ל)

ומה שהשבתי לכבודו על סוף הדברים שהגהתי לא אעתיק פה כ"א בסי' של"ד דשם מקומו ואלה הדברים שהשבתי לכבודו. הגם שגוף הנדון קשה עלי וכי לא אפשר לפתוח התיבה וליטול החפצים מתוכה ואולי ע"כ איירי שהכיסים מונחים על הטבעת באופן שא"א לקחת הטבעת בלתי אם לא ינער הכיסים לארץ ואז החשש שלא יגנובו א"נ החשש פשוט כשיראה הגוי בפתיחת התיבה מה בתוכה ימסר נפשו לגנוב אף אחר סגירת התיבה ויהי' איך שיהי' יראה לי להוציא מלשון הרמב"ם דשרי שהרי כתב בפרק כ"ה סוף הלכה י"ז ובמקום הפסד לא גזרו ומדלא כתב ובמקום הפסד דבר המותר ש"מ דאין לחלק הן אמת שלדברי הרשב"א בחידושיו דף קמ"ב נראה דלגבי מעות דחשוב תמיד הוי בסיס לדבר האיסור ואסור לטלטלה אפילו במקום הפסד שהרי כתב שם סוף ד"ה אמר וי"ל דמעות חשיבי ולא בטילי ולעולם נעשה כלי בסיס להם אע"פ שהן מעורבין עם כלים (ולקמן נדבר בפרט זה) מ"מ רואה אני שבתשו' שבב"י סי' של"ד שהביא מר חזר בו ולא מחלק בהכי שהרי מסיים שם ותיבה שיש בתוכה מעות כיוצא בה דמשמע דוקא אם יש בתוכה נמי דבר המותר דלא מיטנפי הוא דאסור עד שינער הא דמיטנפי שרי עם המעות. וכן דבריו שבתשובה שבב"י סי' ש"י שכתב שק שיש בו כיס מעות שרי לטלטולי בשבת כמו כנונא אגב קיטמא וקשה אמאי דהא ודאי הכיס שבתוכו המעות אינו בטל לגבי השק כמו שבטל הקיטמא לגבי כנונא אף לפי' הרמב"ן שם א"ו דאיירי שיש בהשק נמי דברים המותרים שיופסדו בהניער עכ"פ נשמע נמי מיני' שחזר מסברתו דמעות חשיבו ומה שמביא מר ראי' לאיסור משבת דף קי"ז י"ל דמיירי דאפשר למישדינהו באופן שלא יופסדו והכי משמע מדברי תוס' שם שכתבו משמע דאי לא מצי שדי המעות הוי מצי להביא התיק עם המעות. והענין לפ"ר תמוה איך יש במציאות בתיק פתוח דלא מצי שדי המעות וע"כ בפתוח איירי דאילו בקשור שאסור לפתחו איך יניח בו הס"ת (ויש לדחות) א"ו משמע שר"ל דלא מצי שדי המעות מפני שיופסדו והכי מוכח נמי לפ"ר מקושי' הרשב"א בחידושיו הנ"ל שהקשה ואי באבן חשוב אע"ג דמליאה פירות תחסר וכו' וכן נמי בתיק הספר עם הספר אע"ג שיש בתוכו מעות ודוקא משום הצלת כתבי קודש כדאיתא בפרק כל כתבי וקשה מה קשי' לי' מזה הא לולא דהצלת כתבי קודש הוי אמרינן לישדינהו כדאיתא התם בהסוגי' משא"כ הכא דאיירי בדלא אפשר למשדינהו מפני הפירות דמיטנפי והגם שיש לדחק דפשיטא לי' דשם החשש אדהכי והכי נפלה דליקה הוי כמו פירות דמיטנפי ואפ"ה משמע לו דוקא משום הצלת כ"ק ולא בדברים אחרים אפילו דמיטנפי) אלא משמע דבחידושיו אזיל במחשבת רמכ"ת דלא אפשר למישדינהו להמעות אם לא יופסדו וחשיב לי' הפסד האיסור כהפסד ההיתר ושפיר מקשה ומוכיח מזה דמעות חשיבו ומדחזינן דבתשו' חזר בו כנ"ל ע"כ דבהתשובה לא חש להקושי' מפני שמפרש נמי כמשמעות התוס' ורמב"ם הנ"ל ודאיירי באפשר למישדינהו באופן שלא יופסדו וזה דוקא מפני הצלת כ"ק חיישינן לאדהכי והכי ושרי הגם דאפשר לומר נמי דלהכי חזר בו מפני סברת רמכ"ת שי' דהפסד האיסור לא חשוב לו כהפסד היתר מ"מ קצת לא משמע הכי סתימת לשונו ותיבה שיש בתוכה מעות כיוצא בה דסתם תיבה אינו מונח בתוכה דבר דמיטנפי אלא משמועתן שהיא כיוצא בה דכל היכי דאפשר בניער בלא הפסד אסור והיכי דלא אפשר אלא בהפסד כמו נדון דרמכ"ת בחשש שלא יגנובו שרי ותו דכל היכי דאפשר להשוות דעת הפוסקים משוינן ולענ"ד משמעות הרמב"ם ברור כדכתבתי ואילו דברי הב"ח שבס"ס ש"י מוכרחים לפי' הטור נשמע נמי מיני' בפשוט דאף מפני הפסד האיסור שרי אבל לא משמע כדעתו מדעת הש"ע שם ומה דלא חשש הרשב"א בתשו' לקושייתו הראשונה שבחדושיו ממוכני שיש עלי' מעות באמת כבר כתבתי בצדו בלשון זה עיין בדבריו עצמם דף מ"ד לתי' רבינו אפרים שמביא שם ד"ה ואין גוררים אדרבה מוכח איפכא ולשיטת תוס' שם לא איירי כלל בשהי' על השידה דברים המותרים וצ"ע עכ"ל ויעיין מר שם אקוה שימצא דברי כנים אף כי באמת לא עיינתי כעת שם מפני הטירדה ואולם הנידן עדיין צ"ע ממה דאיתא בש"ע ס"ס ש"י תיבה וכו' אם המעות אינם עיקר וכו' ע"פ התנאי' שנתבארו במחתה וחדא מהתנאים הוא כדכתב בסעיף ח' משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודה אפילו אי שדי לי' מהמחתה דהיינו דומיא דמטנפי פירא בכלכלה ומ"מ מקפיד אף שהוא בהפסד ההיתר דדוקא אם המעות אינם עיקרו ונפק להו מתירוץ הגמרא בגלילא שנו וכנ"ל וזה כדעת הרשב"א בחידושיו הנ'