בית מאיר אורח חיים כז

ע"ב כתב אם יש מאותו המין במחובר אסורים משום מוקצה ואפילו לר"ש יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמי מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתו ולא תחלוק במחובר בין שלו לשל נכרי ואילו בגרוגרות גופייהו יהי' הבדל בין של ישראל לשל גוי איך אפשר להחמיר במחובר דנלמד מדמיון גרוגרות שלא לחלק א"ו דעת רש"י לאסור גרוגרות אף בשל גוי ויפה עשה הרמ"א שכתבו אך בשם י"א: ומה יפה כחו דב"י יותר שהשמיטו כל עיקר

סעיף ז' מטה וכו':

ז"ל הרא"ש והא דאמר רב מטה שיחדה למעות הניח עלי' מעות אסור לטלטלה לא הביא רב אלפס משום דלית הלכתא כהא דאליבא דר"י אמרה וקים לן במוקצה כר"ש ור"ל דהרי"ף ס"ל דאין במטה זו משום לתא דחסרון כיס ולהכי ס"ל דמה דאסור רב יחדו והניח הוא רק מטעם הקצאתו שמכיון שמיחדו ומניח עליו מקצהו מדעתו מכל תשמישן אחרים והוי כחצוצרות אליבי' ואסור אפילו לצורך גופו ומקומו כדכתבו תוס' ריש הסוגי' ד"ה מטה משא"כ לר"ש דלא ס"ל מוקצה דבדעתו תלי' נמצא ממילא הוי המטה כלי שמלאכתו להיתר כדאית' בגמרא דמטה לאו להכי עבידא והקצאתו דהיינו יחודו לר"ש לאו כלום הוא ולהכי מותר המטה אף מחמה לצל כדין כלי שמלאכתו להיתר משא"כ מנורה שהדליקו בו בחול דמצד עצמותו הוא כלי שמלאכתו לאיסור אפילו לר"ש לא שרי אלא לצ"ג ומקומו והכי פסקינן כדמבואר בהרמב"ם פרק כ"ה הלכה י"א דז"ל אבל כלי המוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן של נפט וכלי הצואה מותר לטלטלן בשבת אם הוצרך להן מבואר הא לצורך עצמן לא וע"ש בהלכה ג' ובשלמא כלי הצואה הטעם דבטל מתורת כלי מדלא חזי אפילו לכסוי מנא כדאיתא במ"א סי' ש"ח סק"ס בשם הראשונים אלא נר דנפט דשרי לטלטל מדחזי לכסוי מנא כדאיתא דף מ"ו וכיון דמוקצה מחמת מיאוס לית לן מהיכי תיתי איסורו לצורך עצמו דהיינו מחמה לצל א"ו משום דמיד שנדלק עליו הוי כלי שמלאכתו לאיסור דמודה בי' ר"ש דאסור מחמה לצל וכן כתב המ"א סי' רע"ט ס"ק י"ב וכדמסיים ועיין סי' ש"ח ס"ג ובאמת לאו דוקא כתב הרמב"ם דינו לגבי נר דנפט של חרס אלא ה"ה. לנר של מתכת אלא דבא לאשמועינן דאפילו דחרס ודנפט מותר לצ"ג ומקומו וכן מבואר בתוס' בשבת דף ל"ו ד"ה האי שם הכריחו דמודה ר"י בכלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצ"ג ומקומו מדקתני ר"י אומר כל הנירות של מתכת מטלטלין הרי מבואר מתוס' ומרמב"ם דנר שהדליקו בו הוי כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לצורך עצמו דהיינו מחמה לצל ולא הוצרכתי להאריך בזה אלא לאפוקי מדברי ספר ת"ש שכתב פה בלשון זה והרשב"א בחידושיו כתב דמטה שיחדה למעות והניח עלי' בחול לא מקרי כלי שמלאכתו לאיסור כיון שהמטה אינו עושה שום מלאכה רק מעשה עץ בעלמא עכ"ל ונראה דכן הוא דעת הרי"ף וכו' ולפ"ז הרא"ש שהביא דעת ר"ת וכו' ומדלא פליג עליו גם בההוא מילתא לומר דמטה מקרי מלאכתו לאיסור דהא איכא נ"מ למנורה בסי' רע"ט משמע דבהא מילתא מודה להרי"ף דלא מקרי מלאכתו לאיסור וכו' ע"ש יוצא מדבריו דלדעת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש אף נר שהדליקו עליו מותר לטלטל אף מחמה לצל וכן כתב ורומז להכא בסי' רע"ט וכל זה ליתא ואין לו התחלה כלל כי הלשון שבריש דבריו בשם הרשב"א יגעתי ולא מצאתים כלל וכל זמן שאין הדברים נמצאים נראה שמכוין לדברי הרשב"א ריש פרק כל הכלים דאיתא שם שמקשים על רב יודא דס"ל כלים שמלאכתו לאיסור אינו ניטל כלל והא אמר גבי נר דמשחא שרי ותירצו דשאני נר שהוא אינו משמש מלאכת איסור אלא שנעשה בסיס לשמן ופתילה והוסיף בו דברים וכן הפ"י דף מ"ד תוך אריכות דבריו שבד"ה מטה שיחדה למעות בד"ה אלא דעדיין מלאו לבו לכתוב דלדעתו נראה דלא כתוס' דף ל"ו דנר מקרי מלאכתו לאיסור אלא דנר לא מקרי מלאכתו לאיסור ולא מקרי מלאכתו לאיסור אלא כשעושה מעשה המלאכה בגוף הכלי וזה לא שייך בנר דמינח נייח כדמשמע לעיל בספ"ק עכ"ל שם ובדף מ"ו סוף ד"ה בא"ד כתב וכן מצאתי להדיא שכ"כ הרשב"א ממונפלי בחידושי שבת ריש פרק כל הכלים ואולם המעיין שם בהרשב"א יראה שמסיק שם באמת דתירוץ זה אין מספיק כל עיקר אלא מתרץ הקושי' באופן אחר ומסיק על תירוץ זה ובהכי מתורצים כל הקושי' ובלי שום ספק הרשב"א נמי כתוס' ורמב"ם ס"ל להאמת דנר כלי שמלאכתו לאיסור הוא ואפילו לדברי היש מתרצין אין דמיון התוס' שבת עולה כלל לומר דלהכי אף מטה לא מקרי כלי שמלאכתו לאיסור מפני שמעשה עץ שימוש (והם דברים השייכים לטומאה וטהרה ולא הכא) דאם כן אף כלי שכותשין בו דהיינו עלי נמי נימא דאך מעשה עץ שימש ועיין דף קכ"ג א"ו דהם אך מדוחק הקושי' אומרים דנר הוא דאינו משמש גוף האיסור דהיינו השלהבת אלא שהוא הבסיס לשמן ופתילה והפתילה הוא שמשמש לגוף האיסור אבל מטה הא משמש גוף האיסור אבל באמת אף נר ודאי קרוי מלאכתו לאיסור וזה ברור ופי' הרי"ף כבר מבואר לעיל מפני דמטה עיקרו לאו להכי עבידא ודוק:

סעיף הנ"ל הג"ה ויש אוסרין וכו' מיהו לצורך גופו וכו' עיין מ"א כתב וכ"מ בהג"מ שכתב דדמי לגרוגרות וצמוקים ע"ש וכ"כ הראב"ן כנראה משמעות דעתו להשיג אף על הרמ"א שיהא הכיס אסור אפילו לצ"ג ומקומו ונהי דעל הב"י יפה השיג דודאי במטה לשטה זו כיון דמיחד לו דוכתא ומדמין לסיכי ומזורי פשיטא דאפילו לצ"ג ומקומו אסור וכן מבואר להדיא בח"ר דף מ"ד ד"ה ה"נ מסתברא דז"ל י"ל דמטה שאני דאיכא למימר דילמא אף ר"ש מודה בה דכיון שהוא מיחדה למעותיו אדם קובע לה מקום ומקצה אותו לגמרי מדעתו מחמת חסרון כיס עכ"ל ובמוקצה מחמת ח"כ הא כע"מ דאף לר"ש אפילו לצ"ג ומקומו אסור אמנם מה דמשמע מהמ"א להחמיר נמי בכיס בלצ"ג ומקומו על פי דברי הראב"ן והגהות מיימון דמדמו כיס שיחדו והניח לגרוגרות וצמוקים א"י ליישב דעתם דמה ענין גרוגרות וצמוקים להכא וביותר מה שמדמו וילפי לה מדעת ר"ת במטה והם דברים מותמהים דבמטה דקדק הר"ת והרא"ש משום דמיחד לי' מקום מקפיד עליו והוי דומיא דסיכי ומזורי דיש בהם משום מוקצה מחמת ח"כ כנ"ל ברשב"א אבל כיס כזה שקורין בייא גארטיל הא עינינו רואות דאין אדם מקפיד עליו למיחד לו מקום ולדעתי עדיף מנר שהדליקו עליו בחול שבזמנינו הנרות אינם ראוים לשום תשמיש זולת ההדלקה ומ"מ ליכא למ"ד שאסור לצ"ג ומקומו וכן מוכח להדיא מקושי' הגמרא דף מ"ה ע"ב מי אמר ר' יוחנן הלכה כר"ש הא אמר כלום עשוי' אלא לתרנגולין ואילו לדעת הראב"ן והג"מ שביחוד והניח יהא בדמיון גרוגרות וצמוקים דאפילו ר"ש מודה מה הקושי' הא כיון דאינו עשוי אלא לתרנגולין והוי יחוד וגם הניח הא ר"ש מודה א"ו דזה לאו מילתא היא והעיקר כפסק הרמ"א ודלא כמשמעות המ"א דבפשוט כיס יש להחמיר רק בכיס התפור בבגד כתב בסק"ו ואפילו להרא"ש הכא שרי דהא חזינן דלא קפיד וא"י דהא חזינן נמי אפילו בלא תפור דאין אדם שמקפיד לייחד לו מקום וכן הסכים להלכה הא"ר אך מה דקשה לי על לשון הרמ"א שתולה איסור הכיס מחמה לצל בדעת ר"ת במטה וזה האמת דמטה לר"ת אפילו לצ"ג ומקומו אסור ומטעם ח"כ משא"כ בכיס זה ולענ"ד עיקר איסור דכיס זה מחמה לצל הוא משום דמיון דנר דמפני דסתם כיס נמי להכי עבידא לתשמיש מעות ומכיון שהניח נמי עליו מעות בחול הוי כלי שתשמישו לאיסור דלא שרי אלא לצ"ג ומקומו ואסור מחמה לצל סעיף ח כלי וכו' וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האיסור אבל אם דבר האיסור חשוב יותר מדבר המותר בטל אצלו ואסור לטלטלו כלשון הזה בעינו איתא בהטור ובלשון זה אין הכרע אם שניהם שוים מה דינו כי י"ל דיוק דרישא דוקא וי"ל נמי דיוק דסיפא דוקא אך בסעיף ט' מדמקפיד אם המעות אינם עיקר והם דברי הר"מ שבב"י מבואר מדיוקא דרישא דוקא שהרי אף אם המעות עיקר הא מ"מ דסתמא אף האוכלין שבתוכו נמי עיקר וכן כתב הה"מ פכ"ו