בית מאיר אורח חיים כו

טלטול מן הצד אסור מ"מ מה שהעתיק הדברים בשם ב"י רי"ו הוא שגיאה גדולה כי זה לשון הרי"ו מעות שעל הכר אם חושש שמא יגנובו כתבו המפרשים דאסור לטלטל הכר ועודן עליו וכנראה מפני שהוקשה לו פשיטא פירשו בשוכח ולאסור הניעור וכל הרואה יראה שזה אי אפשר שהרי כתב ועודן עליו ותו מה שייך בחשש שמא יגנובו תועלת בהניעור אטו הארץ תשמר יתר מגניבה מן הכר ותו המעיין בגוף המהרי"ו יראה שאינו מזכיר שום דבר לא משוכח ולא מניעור לא לפניו ולא לאחריו ועיקר הדברים פשוטים להוציא מן הדיעות שבסי' של"ד דבמקום הפסד אין לחוש לאיסור טלטול מוקצה וקיי"ל דאפילו טלטול שאינו להדיא בדבר המוקצה אלא ע"י הכר מ"מ אסור מפני שהכר גופה נעשה בסיס וק"ל

הט"ז סק"א כתב אלא ע"כ צ"ל דס"ל כבעל התרומות שמביא והוא הי"א דכאן דזה לא הוי מניח וא"כ גם בנר שהדליקו באותו שבת יש להתיר לטלטלו לצורך גופו ומקומו ככל כלי שמלאכתו לאיסור וא"י לדבריו דלהי"א לא מקרי הכלי בסיס לדבר איסור א"כ גם בעוד שהוא דולק ליתכשיר בטלטול דהא לשמא יכבה לא חיישינן דקיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין שרי ועיין במ"א סי' רע"ו ס"ק י"א ועיקר טעם טלטול בעוד שהוא דולק כדתירץ הגמרא דף מ"ו ע"ב הנח לנר שמן ופתילה דהכל נעשה בסיס לשלהבת וע"ש בתוס' (ואפילו לדידן דקיי"ל כר"י במוקצה מחמת איסור זה אין מועיל לאיסור טלטול כדאיתא בתוס' מ"ב ע"ב ד"ה ואין) וא"כ דזה מה שהשלהבת ודאי יוכבה בשבת לא יהא קרוי מניח אלא שוכח ולא יהא בסיס לדבר האיסור מה יענו י"א אלו לגוף האיסור הרי אינו אלא בכנונא אגב קיטמא כמבואר שם בתוס' ובאמת הרשב"א בחידושיו דף נ"א הקשה הכי מזה על דעה זו וז"ל גם הטעם שאמר שאינו בסיס לדבר האסור מפני שאינו אלא לצורך שעה אינו מחוור בעיני שהרי אסרו נר שמן ופתילה מפני שנעשו בסיס לדבר האיסור ואע"פ שאין הנר בסיס לכל היום אלא לצורך מקצת הלילה שהרי אדם מצפה מתי תכבה נירו עכ"ל א"ו דעת י"א אלו דלא חשו לקושי' זו וסברו דעד כאן לא אמרו דלא נעשה בסיס אלא מה שדעתו שיונח שם כל השבת היינו לאפוקי מה שבדעתו להסיר האיסור מן בסיסו אף שיהי' בעולם משא"כ שלהבת זה שבדעתו עכ"פ כל זמן שיהי' בעולם הכל יהי' בסיסו ודאי דמודי דמחשב בסיס לו אף שיודע שבאמצע שבת יסיר השלהבת היינו מפני שלא יהי' בעולם ולא יהי' צריך לבסיסו עכ"פ מבואר דנר שהדליקו בו אין לו ענין היתר כלל מן דעה זו והמנהג נובע אף לדעה ראשונה כדכתב וא"ל כיון שהמפה מוכנת לצורך השלחן לא נעשית בסיס לנירות והן הן דברי רש"י בעינם שכתב נוטל הכסוי וכו' ואע"ג שהן עלי' לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות קדירה הביאו הב"י סי' זה והוסיף בביאורו וכתב כלומר בגזין הללו לא להניחם על כסוי הקדירה נתכוין אלא להטמין הקדירה וכה"ג ממש הוא המפה שאינה אלא לכסות השלחן והנר שהניח עלי' לא להניחו על המפה מתכוון אלא להאיר בשלחן ואי משום מה דמדמה לדינא דמהרא"י לדמיונו הי' לו לדחות דינא דמהרא"י מפני דברי רש"י א"ו שהמהרא"י מחלק בינייהו ואין מדמה נידון דידי' לדברי רש"י ובגוף דין מהרא"י עיין במ"א סק"ו כתב וכן מטלטלין תרומה טהורה אעפ"י שהטמאה מונחת עלי' ומיירי במונח בכונה דאי בשוכח אפילו הטמאה לבדה שרי אלא איירי במניחן ודברים אלו צריכים ביאור דהא פשיטא דאפילו בשוכח אסור הטלטול להדיא אלא אם צריך להכלי מנער הטמאה ועיין ח"ר דף קמ"ב ד"ה האי דאקשינן ודוק. אלא ר"ל דאילו בשוכח דלא נעשה הכלי בסיס אפילו הטמאה לבדה תוך הכלי והוא צריך להכלי שרי לנער המוקצה ואם ע"י הניעור תפסד המוקצה שרי לטלטל תוך הכלי כדמשמע מהרמב"ם שכתב במקום הפסד לא גזרו דמשמע אפילו הפסד דדבר המוקצה א"ו דבמניח איירי דאז אלו הטמאה לבדה תוך הכלי הכלי גופו אסור בטלטול מדהוי בסיס משא"כ עתה לא אמרינן דטהורה נעשה בסיס לטמאה ר"ל כדאמרינן גבי שמן שבנר דנעשה השמן בסיס לשלהבת ועיין דף מ"ז תוס' ד"ה הנח א"ו ש"ה שעל כרחו צריך השלהבת לנוח ע"ג השמן משא"כ בזה ולענ"ד יפה ראייתו ודלא כא"ר שכתב שאין הנידן דומה לכל ראיותיו דשם הכלי הוא נמי בסיס להיתר כמו בכלכלה מלאה פירות משא"כ בדין מהרא"י דדבר מוקצה מונח על החפץ ולטלטל החפץ קאמר דאסור עכ"ל ואלו החפץ הי' נעשה בסיס ה"נ הי' נעשה הטהורה בסיס להטמאה והי' הכלי נמי נעשה בסיס לטמאה כמו התם דהנר נעשה בסיס להשמן והשמן להפתילה והפתילה לשלהבת והכל אסור א"ו כדעת המ"א דהחפץ דהיינו הטהורה לא נעשה בסיס מדהונח שלא בכונה והוי שפיר הכלי בסיס להיתר ולאיסור ודו"ק

שם וי"א דאפילו וכו' דע דלדעה זו אפילו הניח בשבת על דעת שיונח שם עד מוצאי שבת נמי נעשה בסיס כדמבואר סי' ש"ח במ"א סק"נ בשם תוס' ועיין בדבריו סי' רס"ה סק"ב ובספר ת"ש שם וא"כ מה דכתב הרמ"א ואז אפילו נטל וכו' זה לא קאי על כל דעת י"א אלו אלא על אם הניחה מבע"י על דעת שישאר כל השבת אבל בהניח בשבת אפילו הי' דעתו שיונח עד מוצאי שבת ונעשה בסיס מ"מ מדקיי"ל במוקצה לטלטל לכ"ע אין מוקצה לחצי שבת. אם אח"כ הוסר המוקצה פשיטא דשרי כדמבואר הכא בב"י והמ"א שמעתיק סק"ח ספק היכי שהניח כלי תחת הנר ונפל הנר לתוכו ואח"כ נפל לחוץ או שנטל הגוי הנר מהכלי אם מותר לטלטל הכלי א"י במה איירי אם הניח הכלי בשבת או אפילו הניח הכלי מבע"י והנר נפל בשבת פשיטא דשרי כנ"ל ואי איירי בהניח מבע"י וגם הנר נפל מבע"י והי' עליו בה"ש ושוב נפל לחוץ פשיטא דאסור כמבואר הכא בהרמ"א גם לשון הט"ז זה קאי וכו' אינו מכוון ודוק

סימן ש"י סעיף ב' אין שום אוכל וכו. כתב הב"י איתא בכל בו סי' נ"ח כל דבר שגמרו ביד אדם אינו מוקצה ואית דבעי למימר שאלה התמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש או בעי"ט ונדחו עי"ז מיד או חזי להו בתר הכי בליל שבת או בליל י"ט שלקחו טעם היין מותר לשתותו ביום שגמרו בידי אדם אם שהו כפי הצורך ע"כ ודבריו תמוהין דהא אמרינן בפרק כירה דשאר פירות בר מגרוגרות וצמוקין לית להו מוקצה וכו'. (ועיין בזה פרישה) ועוד דהני ודאי לא הוי גמרו בידי אדם עכ"ל הב"י וא"י למה לא יהא חשוב גמרו בידי אדם וכי מאי בין זה לפולין ועדשים שבפרק אין צדין דחשיבי גמרו בידי אדם עיין שבת דף מ"ג בתוס' ד"ה בעודן דכמו דהתם מדרצונו שיתבשלו בלא שום דחי' כן ה"נ רצונו שיבא טעם הפירי בהמים בלא שום דחי' אך עיין דף י"ט שם ע"ב בתוס' ד"ה שמן ואולי מדמה לשם מפני שטעם הפרי הבא אל המים אינו בעולם וצ"ע

סעיף הנ"ל הג"ה וי"א דאין הכנה שייך בשל גוי אפילו בגרוגרות וצמוקים הפר"ח בסי' תצ"ז ס"ק ט"ו כתב על הרמ"א שלא דק במ"ש זה בשם י"א והמחבר כבר כתב בפשיטות ע"ש ולדידי צ"ע איפכא אם הפוסקים מסכימים עם הכל בו בזה כי מה שהב"י כתב על דברי הכל בו וכ"כ הר"ן סוף פרק כ"כ צ"ע שהרי ז"ל הר"ן לפי שאין הגוי מקצה כלום ודעתו על הכל כמו שאמרו בירושלמי דאין הכן לגוי וכו' ומכאן אתה דן וכו' והוא שראוין מתחילתן לכוס הא אם אינם ראוין מוקצין הן ואסורין למי שיש לו איסור מוקצה בשבת משום דלא חזי: הרי מבואר דמה שמוקצתו משום דלא חזי אף בשל גוי שייך והכי מסתביר דאטו משום דגוי הוא נותן דעתו יותר למידי דלא חזי ונהי דלהכל בו ההכרח לידחוק דהיינו דוקא כדכתב הר"ן למי שיש לו איסור מוקצה דהיינו ר"י בזה אין לחלק בין מוקצה פשוט למוקצה דלא חזי משא"כ לר"ש דל"ל מוקצה אלא היכי דדחי' בידים ס"ל דזה לא שייך אלא בשל ישראל ולהכי מתיר אף גרוגרות דגוי מדקיי"ל כר"ש אבל מ"מ איני רואה בהר"ן עדות דנמי הכי ס"ל אלא הר"ן מדאיירי במידי דלא חזי דלא דחי' בידים תולה הדבר בפלוגתא דר"י ור"ש אבל מ"מ י"ל נמי דגרוגרות וצמוקים דמוקציהן מדלא חזי אף לר"ש דחי' בידי דגוי נמי אוסר להו: והכי מוכח להדיא דעת רש"י שהרי בביצה כ"ד